1. בקשת החייב לסגור תיק הוצאה לפועל שהמשיבה 3 (להלן: המשיבה) פתחה נגדו, בטענה שמדובר בתיק שנפתח בגין חוב בר תביעה בהליך זה.

כללי:

2. הליך פשיטת הרגל:

צו כינוס לנכסי החייב ניתן ביום 4.6.14.

ביום 21.1.16 החייב הוכרז כפושט רגל.

ביום 20.3.17 ניתן לחייב הפטר מחובות בני תביעה בהליך זה.

3. החוב למשיבה:

החייב התקשר עם המשיבה בחוזה לביטוח העסק שלו, בתאריך 1.6.13.

בתאריך 25.10.13 קודם למתן צו הכינוס, אירעה תאונה, שבעקבותיה הופעלה הפוליסה.

החייב ציין בבקשתו כי הודיע למשיבה על האירוע הביטוחי, אך לטענתו, מאז לא ידע שקיימת תביעה ביטוחית, או על כך שהמשיבה התנהלה מול צד ג' (הניזוק).

המשיבה שילמה לצד ג' (הניזוק) ביום 8.5.17.

החוב מושא בקשת החייב הוא תשלום דמי השתתפות עצמית בגין הפעלת הפוליסה, ולאחר שבוצע תשלום לצד ג' כאמור.

4. לטענת המשיבה, טרם ביצוע התשלום לצד ג' היא שלחה הודעה לחייב, בהתאם לסעיף 68 לחוק חוזה ביטוח. החייב מכחיש טענה זו. יובהר: טענה זו, שהיא לעצם החוב, להבדיל מהשאלה האם החוב הוא בגדר חוב בר תביעה בהליך זה, אינה מסורה להכרעת בית משפט זה.

דיון והכרעה:

5. דין בקשת החייב להידחות.

6. ראשית, אני מקבלת את עמדת המשיבה (והנאמן), לפיהן, החוב נוצר לאחר מועד מתן צו הכינוס.

העילה לחיוב בדמי השתתפות עצמית אינה האירוע, אלא הפעלת הפוליסה בעקבות האירוע, וביצוע תשלום לניזוק, מכוח הפוליסה.

לכן, מאחר שהתשלום על ידי המשיבה בוצע בחודש 5/17, הרי החוב בגין דמי השתתפות עצמית, שנוצר כתוצאה מביצוע תשלום זה, אינו בגדר חוב בר תביעה בהליך זה, שכן הוא נוצר כשלוש שנים לאחר מתן צו הכינוס.

7. בכל מקרה, החייב אינו יכול לאחוז במקל משני קצותיו. מצד אחד, טוען הוא כי מדובר בחוב שנוצר לפני צו הכינוס, ומצד שני – לא הצהיר על המשיבה כנושה. די בכך שהחייב לא הצהיר על הנושה במסגרת בקשתו לצו כינוס, כדי להחריג את החוב לה מההפטר, אף לו היה חוב בר תביעה. כל זאת, מכוח עיקרון תום הלב החל על הליך זה.

מאחר שכך הוא הדבר, אף איני נזקקת לדוקטרינת ההשתק השיפוטי, שאף היא חלה על התנהלות החייב. החייב, שטען דבר והיפוכו: מצד אחד, לא הצהיר על החוב שנוצר לפני ההליך (כטענתו) ומצד שני – טען שהחוב נוצר לפני ההליך.

החייב עצמו מציין, כי "הודיע" למשיבה אודות האירוע הביטוחי. יפה עשה החייב ש"הודיע" למשיבה אודות האירוע, ויש לתמוה, מה סבר שיקרה בעקבות אותה "הודעה". הווה אומר: החייב יכול היה לדעת שקיימת לו נושה פוטנציאלית, בעקבות ההליך המתנהל, ולכן, היה מקום שיצהיר על נושה זו כחלק מההליך.

דרישותיו הרבות של החייב מהמשיבה, להכיר את ההליך ואף להגיש תביעת חוב במסגרתו, שעה שהוא עצמו כלל לא טרח להצהיר עליה כנושה, גובלות בחוסר תום לב.

שעה שמבטחת רואה לנכון לגבות דמי השתתפות עצמית רק שעה שביצעה בפועל תשלום לניזוק, ולא בעת ההודעה על האירוע (שטרם נבדק), קרי, התנהלות המיטיבה עם ציבור המבוטחים, איני רואה מקום לקבוע שהיא פעלה שלא כדין, אך ורק כדי להתאים את המצב לטובתו של החייב כאן. לו סבר החייב כי על פי תנאי הפוליסה הוא חייב בהשתתפות עצמית כבר ממועד מתן ההודעה, היה עליו להצהיר על המשיבה כנושה, וזאת הוא לא עשה.

8. האמור לעיל, למעלה מהצריך, שכן כאמור, החיוב בדמי ההשתתפות העצמית, על פני הדברים, נוצר רק לאחר שהמשיבה הכירה בתביעת הניזוק, וביצעה תשלומים על פי הפוליסה.

9. לסיכום, אין מדובר בחוב בר תביעה בהליך זה, ואף לו דובר בחוב בר תביעה, אין החייב זכאי לקבל הפטר מחוב זה, שעה שלא הצהיר על המשיבה כנושה בעת הגשת הבקשה לצו כינוס.

10. לפיכך, הבקשה נדחית, והמשיבה זכאית להמשיך בהליכים נגד החייב.

צו עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, שניתן בקשר לבקשה זו, מבוטל.

ניתנה היום, ו' אדר א' תשע"ט, 11 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.