בשם התובעת: עו"ד הוכפלד-מורד ועו"ד שיוביץ'

בשם הנתבע 1 והצד השלישי: עו"ד ארז מלכה

בשם הנתבע 2: עו"ד יעקב רהט

התובעת נתקלה בחלון ראווה שקוף ונגרם לה נזק. האם יש לנתבעים או מי מהם אחריות לתאונה?

התביעה נדחית. בתמונה ת/1 שצולמה ימים ספורים אחרי התאונה נראים מעמדי סחורה ומוצרים בחלון הראווה ודלת החנות מסומנת בידית מתכת ומדבקות. גרסת התובעת כי ביום התאונה החלון היה ריק מסחורה והדלת הייתה פתוחה ולא נראתה לא הוכחה. הנתבעים יכלו להניח שאדם סביר יראה את מעמדי הסחורה והמוצרים שחוסמים את הדרך ויבין שמדובר בחלון ראווה. התאונה התרחשה אפוא, ככל הנראה, משום שהתובעת שמיהרה לא התרכזה בדרך ולא בשל רשלנות הנתבעים.

הצדדים

1. התובעת, ילידת 9/3/43, פנסיונרית כבת 74.
2. נתבע 1 מפעיל ומנהל חנות מוצרי חשמל בשם "אדיר חשמל" הממוקמת בתוך הנתבע 2 – קניון מסחרי בשם "מרכז לב העמק" במודיעין. הצד השלישי הוא אביו של נתבע 1 ומי שבפועל שכר את החנות מהקניון ולכן קשור מול הקניון בהסכם.

התאונה

1. ב-20/12/12 ביקרה התובעת בקניון הנתבע 2 וביקשה להיכנס לחנות הנתבע 1. לדבריה "הייתי צריכה לשלוח פקס, הפקס של החנות מכשירי כתיבה היה מקולקל, וגם בקיוסק ... חשבתי שלחנות למוצרי חשמל בטח יש פקס, לכן הלכתי אליה" (עמ' עמ' 9, 19).
2. התובעת צעדה לכיוון החנות ולא הבחינה שבין החנות לבין הקניון חוצץ חלון ראווה שקוף. התובעת נתקלה בחלון בעוצמה וכתוצאה מכך נהדפה לאחור, נפלה ונחבלה.
3. הנתבע סייע לתובעת לקום והסיע אותה לביתה. בבית חשה ברע ופנתה למוקד "בטרם" ובהמשך לבית-חולים הדסה עין-כרם, שם אובחנו שבר באף, שבר דחיסה קל בחוליהL2 ושבר בכף היד בגינו נאלצה לעבור ניתוח. חרף פגיעותיה לא הוגשה חוות דעת ולא נטען כי נגרמה נכות צמיתה. דרישות התובעת הן לכאב וסבל ולעזרת הזולת בתקופה בה לא יכלה להשתמש ביד.

טענות הצדדים

1. התובעת מלינה על כי חלון הראווה לא סומן ולטענתה לא יכלה להבחין בו. התובעת צרפה תמונה שצילם בעלה מספר ימים אחרי התאונה ובה רואים כי בחלון הראווה הוצבו ארגזי סחורה ודלת החנות מסומנת, אך לטענתה ביום התאונה ארגזי הסחורה לא היו שם ואילו הדלת הייתה פתוחה. לכן טעתה לחשוב כי מדובר בחנות פתוחה שניתן להיכנס אליה מכל מקום וכך נתקלה בקיר השקוף. התובעת סבורה כי לנתבע 1 אחריות בהיותו בעלים ומפעיל של החנות ואילו לנתבע 2 אחריות בהיותו בעל המקרקעין.
2. הנתבעים דוחים את גרסת התובעת ומסתמכים על עדות הנתבע 1 שטוען כי ראה את התובעת מתקרבת לחנות כשמבטה מופנה לכיוון אחר ולכן לא הבחינה בחלון הראווה. חיזוק לגרסתו הם מוצאים בתמונות שמראות כי בחזית החנות הונחו מעמדי סחורה וכי קיים סימון על הדלת, ולדעתם כל אדם שמתבונן בהם מבין שאין מדובר בכניסה. נתבע 2, הקניון, מוסיף כי ממילא אין לו אחריות על הבטיחות בתוך החנויות או על סימון חלונות הראווה, וכאמור שיגר גם הודעת צד שלישי לאביו של הנתבע 1 ששכר את החנות והתחייב לשפות את הקניון אם יתבע (סעיף 15 להסכם שצורף).
3. בבית המשפט העידו התובעת, בעלה, נתבע 1, הצד השלישי, ומר אדם רוזנברג- בעלי החברה המחזיקה במרבית שטחי הנתבע 2.

ממצאים עובדתיים

1. רוחב החנות כארבעה מטרים (עמ' 21, 21). בחזיתה חלון ראווה שחוצץ בין החנות לבין השטח הציבורי בקניון. החלון תופס את כל רוחב וגובה החנות פרט לדלת זכוכית הממוקמת בצד ימין.
2. רוחב דלת הזכוכית כמטר – כרבע מרוחב חלון הראווה – והיא מסומנת בידית מתכת ארוכה ובמדבקות אדומות שמציינות את שעות הפתיחה והסגירה של החנות. התובעת טוענת כי ביום התאונה לא ראתה את הסימונים ועל כן היא משערת שהדלת הייתה פתוחה. "אני לא ראיתי שום דבר כתוב, לכן אני מסיקה שהדלת הייתה פתוחה" (עמ' 12, 27; עמ' 13, 23). הנתבע טוען כי הדלת הייתה סגורה וכי אין לה מעצור ועל כן היא נסגרת אוטומטית (עמ' 20, 26). מבין הגרסאות עדיפה גרסת הנתבע. נטל הראיה הוא על התובעת, אין ראיה שתסייע לעדותה היחידה וגם היא מודה שמדובר בהשערה בלבד. עדותו המפורשת של הנתבע עדיפה עליה והיא זוכה לסיוע בעובדה שבשתי התמונות שצורפו – זו שצילם בעלה של התובעת סמוך אחרי התאונה וזו שצירף הנתבע ושצולמה אחרי זמן רב – דלת החנות סגורה.

דלת החנות שהיא חלק מחלון הראווה מסומנת באופן בולט ואין ראיה שתתמוך בהשערת התובעת שהדלת הייתה פתוחה.

1. חלון הראווה עצמו אינו מסומן אך בתמונה שצילם בעלה מספר ימים אחרי התאונה (ת/1) רואים כי מוצבים בו (משמאל לימין) – דלפק עץ גדול, עציץ, מעמד קרטון כחול של חברת Philips שעליו שואב אבק בגובה של כמטר וחצי לפחות, ומעמד קרטון אדום שעליו תנור חימום. המוצרים בולטים לעין וחוסמים את רוב חלון הראווה.
2. התובעת טוענת שהתמונה שצירפה אינה משקפת את מצב החנות ביום התאונה שכן "בזמן האירוע לא הייתה סחורה ליד החלון" (עמ' 12, 23) "אותם ארגזים שניתן לראות בתמונה שהגשנו לא היו ביום התאונה. אינני יודעת לגבי העציץ. זה שני ארגזים אפשר להזיז אותם תוך שניה" (עמ' 13, 15). הנתבע דוחה גרסה זו ומסביר כי מדובר במעמדי סחורה שמוצבים בחלון הראווה דרך קבע (עמ' 22, 17-14). גם כאן יש עדיפות לגרסת הנתבע. ראשית, סביר יותר כי בחלון ראווה של חנות יוצבו מעמדי סחורה (כגרסת הנתבע) ופחות סביר שחזית החנות תהיה ריקה (כפי שטוענת התובעת). שנית, מהתנהלות הנתבע עולה כי אף שראה את התאונה (וסייע לתובעת) לא חשב שיש לו אחריות ולכן, למשל, לא צילם את החנות סמוך לתאונה. פחות סביר כי מיהר להניח מעמדי מוצרים דווקא אחרי התאונה. ושלישית, נטל הראיה הוא על התובעת שעדותה היא עדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי. לא רק שאין לעדות התובעת סיוע אלא שהראיה המרכזית שהיא עצמה הציגה תומכת בגרסת הנתבע. אוסיף כי למרות שהתובעת העידה שהגיעה מחזית החנות ("באתי פרונטלית") התמונה שהגישה לא שיקפה את מסלול הליכתה אלא צולמה מזווית חדה ומהצד הרחוק מהדלת באופן שמקשה על ראיית הכיתוב שעל הדלת (עמ' 17, 21).

בתמונה ת/1 שצולמה ימים ספורים אחרי התאונה נראים מוצרים שתפסו את רוב שטח חלון הראווה ואין ראיה שתתמוך בגרסת התובעת כי חזית החנות הייתה ריקה.

1. ב"כ הנתבעים העלו בחקירות ובסיכומים טענות שנועדו לקעקע את גרסת התובעת, ובעיקר הפנו למסמכי המיון ולמסמכים רפואיים נוספים בהם נכתב כי התובעת נתקלה בדלת ולא בקיר הזכוכית. גרסת עורכי הדין בעניין זה אינה תואמת את גרסת נתבע 1 שדווקא אישר כי התובעת פגעה בחלון הראווה ולא בדלת (עמ' 22 ומוצג נ/1).

התובעת נתקלה בחלון הראווה ולא בדלת.

1. התובעת מיהרה. לדבריה "הייתי צריכה לשלוח פקס, הפקס של החנות מכשירי כתיבה היה מקולקל, וגם בקיוסק ... חשבתי שלחנות למוצרי חשמל בטח יש פקס, לכן הלכתי אליה" (עמ' עמ' 9, 19) "היו אצלנו אורחים מדרום אפריקה, ורציתי לשלוח את הפקס לפני שאנחנו נוסעים לטייל איתם. בהחלט מיהרתי" (עמ' 13, 3).

התובעת הייתה נתונה בלחץ זמנים לשלוח פקס, ומיהרה אחרי שלא הצליחה לשלוח אותו משני המקומות הראשונים אליהם פנתה.

1. התובעת טוענת כי התבוננה קדימה לכיוון החנות אף יצרה קשר עין עם הנתבע שישב בחנות. "ראיתי את הבעלים יושב ליד הדלפק וגם הוא ראה אותי" (עמ' 12, 25). הנתבע טוען שמבטה של התובעת היה מופנה לכיוון אחר. "הבחנתי כי התובעת נעמדת מול חנות בשם 'פלסטיק פרטי' ולאחר מכן מתחילה לצעוד לכיוון החנות, תוך שמבטה מופנה לצד שמאל ולא לכיוון הליכתה וממשיכה לצעוד ונתקלת בקיר הזכוכית של החנות (סע' 3 לתצהיר). "ואני יכול לומר שהיא גם לא הסתכלה ישר בדיוק, אלא מבט חטוף לחנות ולאחר מכן הסתכלה שמאלה. משמאל היה את בית הגבינות. היא הייתה חנות חדשה בת כמה חודשים" (עמ' 22, 7). אין באפשרותי להכריע בין הגרסאות, ברם דומה שגם מדברי התובעת ניתן להבין שהייתה מרוכזת בשליחת הפקס ובנתבע עצמו ולכן לא הבחינה במעמדי הסחורה שבדרכה, וכדבריה - "ראיתי את הבעלים ... חשבתי לעצמי [ופתאום] כזה הבזק...".

רשלנות והפרת חובה חקוקה

1. טוענת התובעת כי הנתבעים התרשלו משום שאם חלון הראווה היה מסומן במדבקה בגובה עיניה היא הייתה מבחינה בה ומונעת את התאונה. התובעת מפנה לשתי עילות מפקודת הנזיקין – רשלנות והפרת חובה חקוקה.
2. הפרת חובה חקוקה: התובעת טוענת כי הנתבעים הפרו את הוראות תקנה 8.06 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תשל"ה-1970, הקובעת כי: "דלתות, מחיצות וקירות שקופים בחלקי בנין המשמשים את הציבור, יסומנו בסימני אזהרה בהתאם לדרישות ת"י 1918 חלק 4, בסעיף הדן בדלתות וקירות שקופים". אינני מקבל את טענת התובעת שכן התקן הנזכר בתקנה מחריג חלונות ראווה באופן מפורש ועוסק ב"דלתות וקירות שקופים, למעט חלונות ראווה". יתרה מכך, סעיף 63 לפקודת הנזיקין קובע כי תנאי לקיום העוולה הוא שהחיקוק נועד להגן על התובע ("והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו") ואילו סעיף 8.06 לתקנות התכנון והבניה נמצא בחלק ח' לתקנות התכנון והבנייה שעניינו "התקנת סידורים מיוחדים לנכים בבנין ציבורי".
3. אין אפוא הוראת חוק שחייבה את הנתבע לסמן את חלון הראווה ולכן אין בסיס לטענת התובעת להפרת חובה חקוקה. עם זאת אעיר כי תקנה 8.79 שתוקנה ב-2009 וחלה על בניינים חדשים משנה את המצב החוקי ונקבע בה כי "בחלקי בניין המשמשים את הציבור, יסומנו דלתות, מחיצות וקירות שקופים, לרבות חלונות ראווה, בסימון לפי ת"י 1918 חלק 4... ". תקנה זו לא חלה בענייננו והתובעת גם לא הזכירה אותה בסיכומיה, אך ניתן לראות בה מקור פרשני שמחזק את הצורך לסמן חלונות ראווה כדי למנוע תאונות.
4. רשלנות: התובעת סבורה כי קיר זכוכית שקוף יוצר סיכון בלתי סביר שניתן למנעו באמצעים פשוטים וזולים כמו הדבקת מדבקה ולכן היה על הנתבעים לסמן את חלון הראווה באופן שימנע אשליה של "מעבר פתוח" ויתריע בפני מפני קיר הזכוכית שחוסם את המעבר גם ללא מקור חוקי. התובעת מפנה בסיכומיה לפסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בע"א 15906-05-10 לוי נ' אלרון (9/8/10) בו הוטלה אחריות על בעל דירה משום שלא סימן דלת הזזה מזכוכית שחצצה בין חדר האורחים לבין החצר. בית-המשפט קבע כי "כאשר מדובר בפתח רחב דיו ובזכוכית שקופה לחלוטין, יש לקבוע כי על בעל המקום לנקוט, למצער, באמצעי זהירות של סימון הדלת במדבקה או בכל אמצעי אחר אשר יבליט את העובדה שהפתח האמור חסום ע"י זכוכית שקופה. מדובר בסכנה שאינה בבחינת 'סיכון רגיל' שאינו מחייב לנקוט אמצעי זהירות למניעתו. על בעל המקום לצפות קיומה של סכנה זו ולאחוז באמצעים להתריע בפניה ולמנעה, לכל הפחות ע"י סימון הזכוכית. אם לא יעשה כן, הרי שיהא בכך משום הפרה של חובת הזהירות...". התובעת סבורה שאם הוטלה אחריות על אדם פרטי בביתו מקל וחומר יש להטיל אחריות על בעל עסק שמזמין את הציבור הרחב לקנות מוצרים בחנותו. ואכן עמדה זו אומצה במספר פסקי דין, לרוב תוך הטלת אשם תורם על הנפגע. ראו למשל: ת.א. (שלום ימ') 26747-04-12 פינטו נ' מאפה נאמן (10/9/13); ת.א. (שלום ימ') 23817-03-10 שפירא נ' שיווק אס.גי.אי (2/5/13); וראו גם ת.א (שלום ת"א) 195574/02 נועמה נ' קרייזי ליין (11/2/07).
5. אני מקבל את עמדתה המשפטית העקרונית של התובעת, ואף אני סבור כי קיר זכוכית שקוף עשוי להוות סכנה ובמקרים מסוימים גם חלון ראווה עלול להטעות את העוברים והשבים וליצור מפגע מסוכן. אלא שיישום העקרונות המשפטיים על עובדות המקרה הספציפי אינו מוביל להטלת אחריות על הנתבע. במקרה הנוכחי, בשונה ממקרים אחרים שהוזכרו, הונחו מאחורי חלון הראווה מעמדי סחורה ועציץ שבלטו לעין וחסמו את רוב החלון. כאמור לעיל, רוחב החנות כולה הוא כארבעה מטרים. הדלת תופסת כרבע ממנו, ואדם שמתקרב לחנות אמור לראות את ידית המתכת שהיא ארוכה ובולטת מאוד ואת המדבקות האדומות של שעות הפתיחה ולהבין שאם קיימת דלת זכוכית היא מתחברת לקיר זכוכית. הנתבע גם רשאי היה להניח שאדם סביר יראה את מעמדי הסחורה שחוסמים את רוב חלון הראווה ויבין שלא מדובר במעבר. להלכה ולמעשה הנתבע סימן את חלון הראווה, אמנם לא במדבקות, אך באופן ברור אפילו יותר וגם התובעת אינה טוענת שהמעמדים אינם מספיקים כדי להתריע מפני התקלות אלא רק שלא היו במקום ביום התאונה – טענה שלא הוכחה.
6. בנסיבות אלו אין באפשרותי לקבוע כי הנתבע לא נהג כפי שבעל חנות סביר היה נוהג, ובהעדר חובה חוקית להדביק מדבקות על חלון הראווה די היה בהנחת הסחורה כפי שהונחה ובסימון דלת החנות כדי להניח שעוברים ושבים לא יבחינו בחלון הראווה ולא יתקלו בו. יתרה מכך, כלל לא ברור שסימון החלון היה מונע את התאונה שכן נראה כי דעתה של התובעת הייתה מוסחת, ככל הנראה משום שמיהרה והתרכזה בשליחת הפקס, ואם לא הבחינה במעמדי הסחורה שבדרכה ובדלת יתכן שלא הייתה מבחינה גם בסימונים אחרים אפילו היו מודבקים על חלון הראווה.

נוכח כל האמור לעיל מצאתי לדחות את התביעה.

אף שמצאתי כי יש לדחות את התביעה אתייחס בקצרה לשתי סוגיות נוספות שעלו בסיכומי הצדדים.

אחריות הנתבע 2 וההודעה לצד שלישי

1. נתבע 1 הוא האחראי להפעלת החנות (עמ' 19-23) ואין חולק על אחריותו המושגית והקונקרטית לביטחון לקוחות החנות. אין חולק כי מדובר בבעל דין רלבנטי.
2. שונה המצב בעניינו של נתבע 2 שהתובעת מבקשת להטיל עליו אחריות כבעל המקרקעין. טענה זו נטענה בעלמא, ואף שאין חולק כי לקניון אחריות מושגית כלפי הבאים בשעריו לא הוסבר מהי אחריותו הקונקרטית של בעל מקרקעין לקיום הוראות בטיחות בתוך החנויות עצמן. בוודאי כשהוכח שבחוזה השכירות נטלו על עצמם בעלי החנויות (למצער בעל החנות הרלבנטי) את האחריות לקיום הוראות הבטיחות. יובהר כי בהחלט תיתכן הטלת אחריות על קניון בשל תאונה שארעה בחנות, אך בחינת ההלכה (של פורטה בסיכומי התובעת) מגלה כי האחריות הקונקרטית של בעלים בנכס שהושכר חלה, בדרך כלל, על סיכונים אינהרנטיים הקשורים בתשתית הנכס ולא במעשה או מחדל שעשה השוכר (ע"א 7436/13 מנורה נ' פלוני (18/2/16); ת"א 35874-08 פלונית נ' חמוי (3/4/16)). התובעת לא הציגה מקור סמכות שמחייב את הקניון לוודא הדבקת מדבקות על חלונות ראווה בחנויות עצמן, לא ביססה את אחריותו הקונקרטית של הנתבע 2 ועל כן דין התביעה מולו להידחות. אוסיף כי ממילא הואיל ובחוזה השכירות נטל על עצמו הצד השלישי – אביו של הנתבע 1 – את האחריות לבטיחות בחנות וכן התחייב לשפות את הקניון בשל תביעות לקוחות היה מקום לקבל את התביעה מולו. מכאן, שאם התביעה הייתה מתקבלת, האחריות הייתה מוטלת על הנתבע 1 ואביו ולא על הנתבע 2.

הנזק

1. אין טענה לנכות אך אין גם ספק כי התובעת נפגעה פגיעות לא מבוטלות כולל שבר בשורש כף היד שחייב ניתוח, שבר באף, חבלות בפנים ושבר בחוליה. התובעת מבקשת פיצוי בסך 70,000 ₪. דרישה זו סבירה וקרובה לשקף נזקיה, ואילו הייתי מקבל את תביעתה הייתי מעריך נזקיה בסך של 50,000 ₪ - 35,000 ₪ בשל כאב וסבל, 10,000 ₪ לעזרת הזולת ו-5,000 ₪ להוצאות רפואיות. בנסיבות העניין, גם אם הייתה נקבעת אחריות היה מקום להפחית 33% מהפיצוי בשל אשם תורם של התובעת שמיהרה ולא התרכזה בדרכה, כך שהפיצוי הסופי היה עומד על 33,500 ₪.

סוף דבר

1. ליבי עם התובעת שנפגעה וניזוקה. אני מאמין שהתובעת מאמינה בגרסתה ומנקודת מבטה אינה משקרת. עם זאת, לא שוכנעתי שגרסה זו משקפת את המציאות בשטח ביום התאונה, וסביר יותר שמשום שמיהרה לא הבחינה במוצרים שבחלון הראווה או בדלת החנות ובדיעבד היא סבורה שלא היו שם. בנסיבות המקרה, והואיל ונמצא כי דלת החנות סומנה ובחלון הראווה הוצבו מעמדים וסחורה גלויים לעין, הנתבע היה רשאי להניח כי עוברים ושבים יבחינו בהם ולא ינסו לעבור דרכם. לכן, עם כל הסימפטיה לתובעת, אין מקום להטיל אחריות על הנתבעים.
2. התביעה נדחית. התובעת תשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך 7,500 ₪, שזהו הסכום המינימאלי בנסיבות העניין ובהתחשב גם בפגיעותיה ובגילה המתקדם.

ניתן היום, י' אב תשע"ז, 02 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.