1. הנתבעת ביקשה לדחות על הסף את תביעת התובעת מחמת התיישנות. לפי הנטען, נזקה של התובעת (כתוצאה מהקרנות נגד גזזת שקיבלה בילדותה) - ואשר מתבטא בגידול מנינגיומה בראשה – נגלה לה כבר ביום 5.5.2006, בבדיקת CT. למרות זאת, התביעה דנא הוגשה רק ביום 26.3.2014, בחלוף תקופת ההתיישנות.

2. התובעת טענה כי ארוע הנזק התרחש רק ביום 11.4.2007, עת נאלצה לעבור ניתוח להסרת הגידול הסרטני. עוד טענה כי עילת התביעה אינה נעוצה בביצוע ההקרנות עצמן, אלא בהפרת חובת היידוע המוטלת על המדינה כלפיה, בדבר היותה מצויה בסיכון מוגבר לחלות כתוצאה מן ההקרנות. התובעת הצהירה כי המידע הרלבנטי בענין חובת המדינה נגלה לה רק בסמוך להגשת התביעה, ביום 3.6.2013, עת פנתה לקבל ייעוץ משפטי של עורך-דין (ס' 7 לתצהירה מיום 22.2.2016).

3. עיינתי בבקשת הנתבעת לסילוק על הסף ובתגובות לבקשה, וכן בבקשת הנתבעת לדון בבקשה תחילה ובתגובות לבקשה זו, כמו גם באסמכתאות המשפטיות שהגישו הצדדים.

4. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת, לפיה הנזק נשוא התובענה התרחש רק ביום 11.4.2007, הוא מועד הניתוח. בכתב התביעה נטען כי נזקה של התובעת הוא במחלת המנינגיומה עצמה, וכי הניתוח הוא רק אחת התוצאות הקשורות למחלה. כך למשל, בסעיף 24 לכתב התביעה נטען: "כתוצאה מהתפתחות המנינגיומה וכן הניתוח ותוצאותיו החמורות החלה התובעת לסבול והיא סובלת עד ליום זה מבעיות נוירולוגיות ומנזקים רפואיים רבים וחמורים...". גם בחוות דעתו של ד"ר היילבורן מטעם התובעת צוין כי התובעת סובלת ממחלת המנינגיומה ותוארו השלכות המחלה (ראו בפרק דיון, סיכום ומסקנות).

5. מהתיעוד הרפואי עולה כי המחלה נגלתה לתובעת כבר ביום 5.5.2006 -- המועד בו נערכה בדיקת CT (ראו סעיף 13 לכתב התביעה). לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, על ניזוק להגיש תביעתו בתוך שבע שנים ממועד גילוי הנזק (ולא יאוחר מעשר שנים מיום שהנזק ארע). עם זאת, אין לשלול על הסף את טענתה העובדתית של התובעת, לפיה נעלמו מעיניה העובדות הרלבנטיות להוכחת מעשה התרשלות של המדינה -- בכך שהמדינה לא יידעה אותה בדבר היותה נתונה בסיכון תחלואתי מוגבר. לפי הנטען, לו יודעה כנדרש בדבר הסיכונים הנובעים מן ההקרנות, והצורך במעקב רפואי מיוחד, היה ניתן לאבחן את מחלתה מבעוד מועד. לפי חוות דעתו של ד"ר היילבורן, איתור מקודם של המחלה היה מאפשר להיטיב את מצבה הרפואי ולהקטין את היקף ועוצמת הנזקים הבריאותיים מהם היא סובלת כיום (וראו בפרק: "דיון, סיכום ומסקנות").

5. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע את דין ה"התיישנות שלא מדעת": "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". בפסק הדין בפרשת מולהי נ' מדינת ישראל (ע"א 4257/10), נפסק כי מקום בו הגילוי המאוחר נוגע לעובדות הקשורות למעשה ההתרשלות (להבדיל מארוע הנזק), יחול סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ואין תחולה למחסום השנים הקבוע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. גם שם, כמו כאן, דובר בנפגע מהקרנות כנגד גזזת, אשר טען כי לא ידע אודות המידע שבידי המדינה בדבר הקשר הסיבתי שבין ההקרנות לבין הגידול הסרטני.

6. כידוע, בע"א 1535/13 מדינת ישראל נ' ציפורה איבי, נפסק כי המדינה הפרה את חובת היידוע המוטלת עליה כלפי מוקרני הגזזת, וזאת החל מספטמבר 1991 (עת התקבלה במשרד הבריאות החלטה שלא יושמה בדבר המדיניות שבה יש לנקוט), ועד לינואר 2009 – אז יצאה המדינה ידי חובתה בפרסום חוזר, בעקבות ועדת כהן (ר' בס' 31 לפסק הדין). השאלה מהו המועד המסוים בו נודעו העובדות הרלבנטיות לכל נפגע ונפגע היא שאלה שבעובדה. במקרה דנא, אין לשלול כי התובעת ידעה על העובדות הרלבנטיות עוד קודם לפרסום החוזר הנ"ל, שהרי הגישה תביעה למרכז לפיצוי נפגעי גזזת כבר ביום 22.7.2007. התובעת הודתה כי ידעה על זכותה לפנות למרכז הגזזת כבר ביום 6.6.2007; ואולם לטענתה לא ידעה על האפשרות להגיש גם תביעה נזיקית, וזו התבררה לה רק ביום 3.6.2013, עת פנתה לעורך-דין (ר' ס' 7-6 לתצהירה מיום 22.2.2016).

7. בהתאם לפסק-הדין בענין ציפורה איבי, יש לבחון את שאלת ההתיישנות תחילה (ס' 31 לפסק הדין). אשר על כן, אני קובעת את התיק לדיון בטענת ההתיישנות ליום 22.1.2017 בשעה 11:30. התובעת תתייצב לדיון לצורך חקירתה על תצהירה מיום 22.2.2016. ב"כ הצדדים יערכו להשמעת סיכומים בעל פה בסוגית ההתיישנות.

ניתנה היום, ט"ו סיוון תשע"ו, 21 יוני 2016, בהעדר הצדדים.