בקשה לסילוק על הסף ולחילופין העברת הדיון לבית משפט השלום במחוז הצפון.

העובדות הרלבנטיות לבקשה וטענות הצדדים

1. המשיבה (התובעת), חברה העוסקת בחקלאות, חוכרת חלקה בכפר סירקין בשטח של כ- 14 דונם.

המבקשת הינה חברה המפעילה משתלה ביסוד המעלה, ובין היתר מוכרת שתילים ועצים.

2. המשיבה ביקשה לנטוע עצי נקטרינה מזן "שמעוני גלי" בחלקה שבחזקתה, ולשם כך התקשרו הצדדים בהתקשרות עסקית, בכתב, לפיה המשיבה רכשה מהמבקשת 71 שתילים.

על פי העולה מכתבי הטענות, בדיעבד התברר כי השתילים שנמכרו למשיבה לא היו מהסוג המבוקש.

3. עם קבלת הפירות הראשונים, ומשהבינה המשיבה כי הזן שנטעה אינו הנכון, יידעה את המבקשת על החשד כאמור.

המבקשת שלחה נציג מטעמה, וזה המליץ להמתין שנה ולא להתבסס על שנת ניבה ראשונה.

מדריך חקלאי נוסף נתן המלצה זהה, ובהתאם פעלה המשיבה.

בשנה לאחר מכן, כבר לא היה כל ספק כי נפל טעות בזן, ועל כן המשיבה פנתה למבקשת פעם נוספת, ואכן אושר על ידי נציגה כי אין המדובר בזן הנכון.

4. בשלב זה העלתה המשיבה דרישת פיצוי, והמבקשת שלחה נציג מטעמה בליווי שמאי, ובהמשך אף אגרונום.

על בסיס האמור, הוגשה התביעה לבית משפט השלום בראשון לציון.

במסגרת כתב התביעה טענה המשיבה כי לבית משפט זה הסמכות המקומית לדון בתובענה נוכח מקום קיום ההתחייבות (כפר סירקין שבמחוז המרכז), מקום יצירת ההתחייבות ו/או מקום מסירת הנכס ו/או מקום המעשה או המחדל.

5. המבקשת הגישה בקשה זו, בה טוענת כי הסמכות המקומית לדון בתביעה הינו בית משפט השלום במחוז הצפון, וזאת נוכח מקום עסקה של המבקשת, מקום יצירת ההתחייבות, מקום קיום ההתחייבות – מסירת השתילים שהינו המשתלה שביסוד המעלה, וכן מקום המעשה או המחדל הנטען - יסוד המעלה.

המשיבה, בתגובתה, דוחה את טענות המבקשת, וטוענת כי בית משפט זה הוא המוסמך בשל כך שהמקום שהיה מיועד לקיום ההתחייבות וכן מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים הוא מקום עסקיה, כפר סירקין שבמחוז המרכז.

באשר לסוגיית מקום קיום ההתחייבות, גורסת המשיבה כי המקום הוא מקום עסקה, שכן בחלקתה אמורים היו להתקבל הפירות מהזן המוזמן.

לשיטתה, אף מקום המעשה או המחדל הינו בחלקתה, שם הניבו השתילים והתגלה לראשונה כי השתילים שסופקו אינם מהזן המוזמן.

במסגרת התשובה לתגובה שהוגשה, חזרה המבקשת על עמדתה, וטענה כי נטילת אחריות מצידה לא יכולה להיזקף לחובתה.

לטענת המבקשת, אין מקום להחיל את הוראות סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי) שכן מקום החיוב מפורט והוסכם מפורשות בהסכם שנחתם בין הצדדים.

המבקשת גורסת כי לא יהא זה ראוי ל"טרטר" אותה למחוז אחר, מקום בו כל הזיקות הקשורות בעסקה הינן בצפון.

6. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה מוותרים על חקירת עדי הצד שכנגד וביקשו ליתן החלטה בהסתמך על החומר שבתיק.

מכאן החלטתי זו.

דיון והכרעה

7. לאחר עיון בטענות הצדדים, לא מצאתי לקבל הבקשה, וזאת בהסתמך על הסכם מכירת השתילים שנכרת בין הצדדים, שחלקו הרלבנטי יובא להלן:

"4. אחריות

4.1 הקונה יהא אחראי לבדיקת השתילים במעמד מסירתם לידיו יהא רשאי להעלות כל טענה ביחס לאי התאמה, לא יאוחר מתום __ ימים ממועד המסירה.

...

4.3 התגלתה על ידי הקונה אי התאמה ביחס לשתילים, ישלח הקונה למוכר, הודעה על קיומה בתכוף לגילויים, אף במועד מאוחר יותר לתקופה האמורה.

4.4. ניתנה הודעה כאמור בסעיף 4.3 דלעיל, הקונה מתחייב, כי לא יבצע כל שינוי בשתילים, החל ממועד מתן ההודעה ועד למועד ביקורו של הנציג מטעם המוכר.

...

4.6 מוסכם בזאת, כי טענות הקונה ביחס לאי התאמה בטוהר הזן, תועלינה על ידו, לא יאוחר, מתום שלוש שנים, מיום מסירת השתילים לידיו, כמפורט בסעיף 3.2 דלעיל וכי בכל מקרה, אחריות המוכר, בקשר לחוזה זה, תהא מוגבלת, בסכום השווה לתמורה, ששולמה לו על ידי הקונה." (הפיסוק ואי מילוי סעיף 4.1 במקור, ההדגשה הוספה)

8. הנה כי כן, הצגת המבקשת כמוכרת השתילים במקום עסקיה הינה פשטנית, ומתעלמת מהעובדה כי העסקה לא כללה אך מכירת השתילים ואספקתם במחוז הצפון, אלא מתן אחריות לסחורה המסופקת, וזאת במקום העסקים של הרוכש (המשיבה במקרה זה), ולאחר ביקור של נציג המבקשת במקום.

מקום קיום ההתחייבות, ולמצער מתן שירותי האחריות, הינו מקום עסקי הרוכש/ת שבהסכם, ובמקרה שלפנינו – מחוז המרכז.

9. בכך סגי על מנת לקבוע כי בית משפט זה מוסמך לדון בתובענה.

עם זאת, מצאתי להתייחס אף למחלוקת שנפלה בין הצדדים לעניין מקום תשלום הפיצוי במקרה של הפרה.

במסגרת ההסכם שנכרת בין הצדדים הוסכם כי המבקשת תהא רשאית להחליף את השתילים באחרים מאותו הסוג תוך זמן סביר ו/או להשיב לקונה חלק יחסי של התמורה בשל הליקויים בתוספת ריבית והצמדה.

10. בהתאם לסעיף 44(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, מקום הקיום לגבי חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו הינו: "חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, ואם אין לו מקום עסק - במקום-מגוריו הקבוע."

ברע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג ואח' (פורסם בנבו), פירש בית המשפט העליון הוראה זו כלהלן:

"2. השאלה היחידה הראויה לדיון בערעור זה היא אם חלה על המקרה שלפנינו תקנה 3(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, לאמור, האם ניתן לראות במקום מגוריה של המשיבה בירושלים כ"...מקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות", אף-על-פי שנכס המריבה מצוי באזור השיפוט של בית-משפט אחר והאירועים שעמדו בבסיס התובענה אירעו באותו אזור...

הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי: ע"א 54/53 החברה הישראלית למשכנתאות ולבנין בע"מ, תל-אביב נ' היועץ המשפטי...

ער אני לעובדה שפסק-דיננו יכול שיצמצם במידה ניכרת את היקף התפרסותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות."

הסכמת המבקשת להחלפת השתילים ו/או תשלום כסף בלא שנקבע מקום ביצוע התחייבות זו מביא, מיניה וביה, לתחולתו של סעיף 44(א) לחוק החוזים.

משכך, אף מקום זה הינו מקום עסקיה של המשיבה, המצוי כאמור במחוז המרכז.

11. סיכומו של דבר, התביעה הוגשה לבית המשפט שלו סמכות מקומית, ואין בידי לקבל את טענות המבקשת בבקשה שלפניי.

הבקשה, אפוא, נדחית.

נוכח הסכמת הצדדים למתן החלטה תוך חיסכון בזמן השיפוטי, לא מצאתי לעשות צו להוצאות במסגרת הבקשה, ושאלת ההוצאות תידון במסגרת ההליך העיקרי.

ניתנה היום, כ' תשרי תשע"ה, 14 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.