1) עניינה של התביעה הנו בעיקר, דרישת התובע לפצות אותו סך של 1,270 ₪ בגין טעות שאירעה בעת ביצוע תשלום דו"חות חניה.

2) בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, לא אדון אלא בטענות ובראיות שמצאתי נחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

טענות הצדדים

3) התובע טוען בתביעתו, בין השאר, כי קיבל שני דו"חות חניה מאת עיריית ירושלים (להלן גם: "העירייה"), אחד מורה על תשלום קנס בגובה 100 ₪ והשני מורה על תשלום קנס בגובה 250 ₪. כעולה מטיעוני התובע, ביום 28.10.12 הוא ניגש לסניף הדואר (להלן: "הדואר") ושילם את שני הדו"חות האמורים. לטענתו, הפקידה בסניף הדואר טעתה, ובשלב ראשון, החתימה את הדו"חות באופן הפוך, במובן זה שהיא זיכתה בגין הדו"ח של 100 ₪ - 250 ₪, ובגין הדו"ח של 250 ₪ היא זיכתה 100 ₪ בלבד. לאחר מכן, כששמה לב לטעות, חתמה שוב, ולכן יש שתי חתימות על שוברי התשלום. התובע טוען כי אף ששילם את שני הדו"חות כאמור, קיבל ביום 16.6.13 דרישת תשלום קנס על סך 150 ₪ כחלק מהקנס המקורי על סך 250 ₪. התובע פנה לעירייה ביום 16.6.13 וקיבל תשובה ביום 3.11.13 לפיה הוא שילם רק 100 ₪, וצורף שובר לתשלום את יתרת ה-150 ₪. ביום 20.11.13 שלח מכתב נוסף לעירייה, צירף קבלות בצבע והדגיש את הסכומים. התובע טוען, כי לא קיבל תשובה מהעירייה וכי ביום 24.3.14 קיבל דרישה לתשלום חוב על סך 150 ₪, וכן התראה לפני נקיטת הליכים.

בתביעתו, לצד הסעד הכספי, תבע התובע גם סעד הצהרתי לפיו הדו"ח על סך 250 ₪ שולם בזמן וכי על העירייה לבטל כל דרישת תשלום הנובעת ממנו. אולם בדיון לפניי, הובהר לתובע כי אין מתן סעד הצהרתי בסמכותו של בית משפט זה. התובע העמיד את תביעתו על סך 1,270 ₪ בצירוף פיצוי עבור 8 שעות שהשקיע מאז הגשת התביעה.

4) הנתבעת טוענת להגנתה, בין השאר, כי הסעד העיקרי בתביעה זו הוא ביטול דרישת תשלום שממילא בוטלה. לדידה, סעד זה אינו בסמכות בית משפט זה. לטענת הנתבעת, הבקשה לפיצוי היא טפלה לחוב, ומאחר ולא קיימת דרישת חוב, אין צורך בפיצוי כלשהו, ולכן מבוקש לסלק את התביעה על הסף. הנתבעת טוענת בנוסף, שאכן הייתה טעות של פקידת הדואר. אולם, העירייה משתמשת במערכת מחשוב, ואין משמעות מבחינתה לחותמות הידניות שהן למעשה אישור התשלום עבור המשלם עצמו. אשר על כן, כשהמערכת המחשובית מצאה שבגין הדו"ח על סך 250 ₪, כנראה שולמו רק 100 ₪, נוצרה אוטומטית דרישת התשלום של ההפרש 150 ₪. בעניין הדו"ח השני על סך 100 ₪ דווח על 100 ₪ בלבד ולא 250 ₪, ולכן לא נוצר עודף בגבייה. הנתבעת טוענת שבמכתבו הראשון של התובע, הוא לא הסביר כי שילם הכל ועל הטעות בשוברים, אלא התייחס רק לכך ששילם 250 ₪ בגין הדו"ח ולא רק 100 ₪ כפי שדווח. הנתבעת טוענת כי לא ידעה, ולא יכולה הייתה לדעת על הטעות שאירעה בדואר, אך מדובר בשגיאה שאינה בשליטתה. לטענת הנתבעת ביום 1.1.14 התקבלו 150 ₪ כהפרש, וכי מאז לא קיים כל חוב של התובע כלפי הנתבעת. הנתבעת טוענת כי פעלה בתום לב, לא התרשלה כלפי התובע ולא הופעלו נגדו הליכי גבייה.

דיון והכרעה

5) לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים בכתבי בי-דין מטעמם וממכלול החומר הקיים בתיק ולאחר ששמעתי את טיעוניהם בדיון לפניי והתרשמתי מדבריהם, נחה דעתי, כי בדין לדחות את התביעה, כפי שיוטעם להלן ובשים לב להוראת תקנה 15(ב) בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי הדין), התשל"ז-1976, לפיה הנימוקים לפסק הדין יובאו באופן תמציתי.

6) לעניין הסעד ההצהרתי, ברי למען הסר ספק, כי אין זה בסמכותו של בית משפט זה ליתן סעדים הצהרתיים, זאת בהתאם להוראת סעיף 60 בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. בכל מקרה, הדיון בסעד זה הנו מיותר זאת לאור הודעת הנתבעת לפיה הודעת החיוב של ההפרש על סך 150 ₪ האמורים, כבר בוטלה.

7) לאחר עיון במכלול החומר הקיים בתיק, ולאחר ששמעתי את התובע ואת נציגות הנתבעת לפניי בדיון והתרשמתי מדבריהם, אני מבכר את עמדת הנתבעת על עמדת התובע. לא רק שהתובע לא הוכיח קיומה של עילה כלשהי נגד הנתבעת, אלא שהאחרונה הציגה לפניי גרסה נהירה והגיונית [שורות 10-19, עמוד 2 בפרוטוקול].

8) ממכלול החומר שהונח לפניי עולה כי תשלום הדו"חות בוצע בדואר. הטעות בתשלום שני הדו"חות אירעה בדואר, וכנגזר מכך, הטעות בדיווח לעיריית ירושלים נעשה על-ידי הדואר. עולה, כי בעת התשלום נעשו טעויות בשני שלבים: בשלב הראשון - בוצע תשלום לא נכון בשני הדו"חות (כאמור, תשלום של 100 ₪ עבור דו"ח ה-250 ₪, ותשלום של 250 ₪ עבור דו"ח ה-100 ₪); בשלב השני - בעת תיקון הטעות, דווחו שני הדו"חות כמי ששולם בגין כל אחד מהם 100 ₪ בלבד, סך כולל דווח 200 ₪, אף שבפועל שולמו 350 ₪.

9) עוד עולה ממכלול החומר שהונח לפניי, כי פנייתו של התובע לעירייה [נספח א' לכתב התביעה] לאחר שקיבל דרישת תשלום ההפרש על סך 150 ₪, מכתבו מיום 16.6.13 [שורה 27, עמוד 2 בפרוטוקול], למקרא המכתב האמור לא נהיר ממנו כי אירעה טעות בעת תשלום שני הדו"חות בדואר. כל אשר נכתב בו הנו בעיקר, התייחסות לדו"ח של 250 ₪, כך שלפי טענת התובע, הדו"ח האמור שולם ביום 28.10.12, ומכיוון שמופיע בדרישת התשלום סך של 150 ₪, אזי הוא מבקש החזר של 100 ₪. על המכתב האמור הושב לתובע ביום 3.11.13 והוסבר לו כי שולם סכום 100 ₪ במקום 250 ₪, ולכן יש לשלם את ההפרש. רק עקב מכתבו של התובע מיום 20.11.13 שבו הסביר לעניין הטעות שאירעה בדואר, פנתה העירייה לדואר ישראל בחודש ינואר 2014, ואז הובהר כי אכן אירעה טעות וכי יש לזכות את העירייה, מהדואר, בסך 150 ₪ (שהם למעשה, ההפרש בין סך ה-250 ₪ ששולמו עבור הדו"ח על סך 100 ₪). העירייה טענה לפניי כי לקח זמן לבירור הנושא מול הדואר, אך סמוך לאחר קבלת תשובת הדואר ביום 27.2.14 [מוצג נ/1], עודכן הרישום אצל הנתבעת ביום 3.3.14 והחשבון אופס.

10) התנהלות הנתבעת כפי שהוכחה לפניי, אינה חורגת מסטנדר ההתנהגות הסביר. בכל מקרה, הטעות לא אירעה באשם הנתבעת ולא בהתרשלותה, וכך גם המשך הטיפול בעניינו של התובע, זאת בשים לב לכך שמכתבו מיום 16.6.13 לא היה ברור ממנו ולא הבהיר לעירייה כי אירעה טעות בדואר. ייתכן לו שטח התובע את גרסתו במכתבו האמור, כפי שעשה במכתבו מיום 20.11.13, בירור הטעות היה ממוצה סמוך לאחר מכתבו מיום 16.6.13 וכך הייתה נמנעת הסחבת בטיפול בענייננו.

11) אשר על כן, נחה דעתי כי בנסיבות העניין, לא הוכח קיומה של עילת תביעה נגד הנתבעת, ומכאן גם מתייתר הצורך לדון בשאלת הנזק וגובהו. יחד עם זאת, למעלה מן הצורך אציין, כי גם שאלת הוכחת הנזק וגובהו אינה נטולת קשיי הוכחה. ללא ספק, מכתב דרישת תשלום כגון-דא שקיבל התובע אף ששילם את חובו גורם לאי-נחת וטרדה, אולם לא כל אי-נחת, אכזבה או אי הסכמה גורמים לעוגמת נפש בת פיצוי, מה גם שהטרחה שליוותה את שני מכתביו של התובע לעיריית ירושלים שקדמו לתביעה, וכך גם כתב התביעה עצמו, אינו הולם את היקף השעות שצוין בתביעה (10 שעות) וכן ההיקף הנוסף שצוין בדיון לפניי (8 שעות) [שורה 25, עמוד 1 בפרוטוקול].

סיכום

12) לאור האמור, התביעה נדחית.

בשים לב למכלול הנסיבות בתיק, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 200 ₪ בלבד, אשר ישולמו לנתבעת תוך 30 יום, שאם לא כן, הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

על-פי הוראת תקנה 16 בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, ניתן להגיש בקשה לרשות ערעור על פסק הדין אל בית המשפט המחוזי בירושלים תוך חמישה-עשר יום.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים באמצעות דואר רשום.

ניתן היום, י"ד אב תשע"ד, 10 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.