לפני בקשה לפסילת המשיב מלהחזיק רישיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, בהתאם לסעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה, [נוסח חדש], תשכ"א 1961, (להלן: "פקודת התעבורה").

רקע:

1. המשיב הועמד לדין על כך שביום 3.02.2014 סמוך לשעה 08:00 נהג ברכב מסוג שברולט (להלן: "השברולט") בכביש מס' 90 (להלן: "הכביש") מכיוון כללי הר האושר לכיוון ההצטלבות בין הכביש לדרך הכניסה לאתר "גינוסר תיירות" (להלן: "הצומת" ו"אתר התיירות" - בהתאמה). באותה עת, נהג המנוח לפני השברולט, בכיוון נסיעת השברולט, ברכב מסוג רנו (להלן: "הרנו"). באותו זמן, בכיוון ההפוך לכיוון נסיעתם של הרנו והשברולט, נסע בכביש אוטובוס תיירים (להלן: "האוטובוס"). בהגיע הרנו לקירבת הצומת, כשבכוונתו של המנוח לפנות בצומת שמאלה לכיוון אתר התיירות, האט המנוח את מהירות נסיעתו לקראת עצירה ועצר את הרנו, על מנת לתת זכות קדימה לאוטובוס שהתקרב לצומת ממולו בנתיב השמאלי לכיוון נסיעתו. המשיב, נהג את השברולט בקלות ראש ובחוסר זהירות, במהירות בלתי סבירה, ללא תשומת לב למצב ולתנאי הדרך ולנעשה בכביש ובצומת, ומבלי לשמור בין השברולט לרנו על מרחק שיאפשר לו לעצור את השברולט ולמנוע תאונה. לא הבחין בהאטה ובעצירת הרנו, לא עצר את השברולט על מנת למנוע התנגשות ופגע עם חזית צד שמאל של השברולט בחלק האחורי הימני של הרנו. כתוצאה מההתגשות, נדחף הרנו קדימה ושמאלה עד שפגע עם חזיתו בחזית האוטובוס שהגיע מולו בנתיב הנגדי (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה קופחו חייו של המנוח. נהג האוטובוס ואחת הנוסעות בו נפגעו באורח קל וניזוקו שלושת כלי הרכב המעורבים בתאונה.

2. ביום 01.04.2014 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 וסעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה, גרם חבלה לאדם ונזק לרכוש ברשלנות, עבירה לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2)(3) לפקודת התעבורה, אי שמירת רווח, עבירה לפי תקנה 49(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961 (להלן: "תקנות התעבורה") וסעיף 68 לפקודת התעבורה ונהיגה במהירות בלתי סבירה, עבירה לפי תקנות 51 ו-52(2) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה.

3. ביום  2.02.2014, נפסל  רישיון הנהיגה של המשיב ע"י קצין משטרה בפסילה מנהלית למשך 90 יום. עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט הבקשה שלפני.

בדיון שהתקיים ביום 1.05.2014, התקבלה החלטה, בהסכמת הצדדים, כי המשיב יהיה פסול מלנהוג עד החלטה אחרת.

ביום 18.05.2014, התקיים לפני הדיון בבקשה.

טיעוני הצדדים:

4. לטענת המבקשת, קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב, הכוללות את הודעתו של המשיב, בה הוא קושר עצמו למעשים המיוחסים לו, כאשר הוא אינו מוסר כל הסבר סביר למעשיו ולהתנהגותו, עדויות עדים, דו"ח וחוו"ד של הבוחן אשר טיפל באירוע, הסימנים והממימצאים האובייקטיביים שנמצאו בזירת התאונה ובכלי הרכב המעורבים בתאונה וכן תיעוד רפואי. המבקשת טענה, כי קיימת מסוכנות, בהתאם לסעיף 46ב(א) שבפקודת התעבורה, ומשכך, בהתאם לפסיקה (מב/2), על בית המשפט להורות על פסילה עד לתום ההליכים נגד מי שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו אחריות לגרם תאונה בה נהרג אדם.

בנוסף נטען, כי מסוכנותו של המשיב נלמדת גם מעברו התעבורתי. המשיב מחזיק ברישיון נהיגה מזה כ-9 שנים, כאשר לחובתו 18 הרשעות קודמות בתחום התעבורה (בהן עבירות של נהיגה במהירות מופרזת- מס' מקרים, נהיגה בקלות ראש שגרמה לפגיעה באדם, נהיגה ללא חגורת בטיחות- מס' רב של מקרים, והסעת רכב לא תקין). לפיכך, לגישתה של המבקשת, יש מקום לפסילת רישיון המשיב עד לתום ההליכים.

5.         ב"כ המשיב לא טען להעדר קיומן ראיות לכאורה אך ציין כי עסקינן בתאונה לא הכי קשה של המשיב, כאשר הרנו נעמד או האט באופן פתאומי לקראת פניה שמאלה במקום שלא מוסדר, בצומת שלא מוסדר סטטוטורית. לא ידוע אם הרנו נעמד ולא ידוע אם פגיעת המשיב ברנו היא זו שגרמה לו לעבור לנתיב הנגדי או שהוא ממילא החל כבר באותה פניה ויתכן שהתאונה היתה מתרחשת גם אלמלא התערבות המשיב. שילוב נסיבות התאונה, התנהגות המנוח, הרשלנות הנמוכה, ועברו התעבורתי של המשיב מאיינים, בשלב הזה, את חזקת המסוכנות. אם כן, ב"כ המשיב מיקד את טיעוניו בעיקר לשלילת מסוכנתו של מרשו. לדבריו, אי אפשר לומר שעברו התעבורתי מלמד על נהג מסוכן או פרוע. המשיב נוהג משנת 2004. עברו התעבורתי כולל אומנם 18 הרשעות קודמות, אולם האחרונה שבהן בשנת 2007, מסוג חניה, ולפניה בשנת 2005 מסוג אי חגירת חגורת בטיחות. גם אם תיוחס רשלנות למשיב, הרי שהיא ברף הנמוך ביותר, שכן יש אשם תורם של המנוח.

ב"כ המשיב טען כי בניסבות העניין, די בתקופת הצינון שריצה המשיב עד כה, ואין צורך בפסילתו על חשבון עונש בתיק העיקרי, אם וכאשר יורשע והציג לתמיכה בטענתו פסיקה של בית המשפט המחוזי בנצרת (מש/1).

דיון והכרעה:

פסילת רישיון עד תום הליכים

6. בית המשפט העליון קבע לא אחת, כי נקודת המוצא בעבירת גרימת תאונת דרכים קטלנית היא פסילת רישיון הנהיגה עד לתום ההליכים, כפי שקבעה כב' השופטת ארבל בבש"פ 6653/13 אבי אליהו נגד מדינת ישראל (פורסם ביום 27.10.2013), כדלקמן:

"על פי סעיף 46ב(א) לפקודה, משהוגש כתב אישום בגין עבירה שגרמה לתאונת דרכים קטלנית, נקודת המוצא היא פסילת רישיון. הגשת כתב אישום בעבירה זו מקימה חזקה לפיה ישנו סיכון בהמשך נהיגתו של הנאשם ויש למונעה בעזרת שימוש באמצעי של פסילת רישיון. עם זאת, המחוקק הותיר לבית המשפט אפשרות להימנע מפסילת הרישיון, אם שוכנע כי לא קיים סיכון בהמשך נהיגתו של הנאשם. הנטל להוכחת חריג זה מצוי על כתפיו (בש"פ 6757/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (14.2.2009); בש"פ 9437/11 אבו סלוטה נ' מדינת ישראל (29.1.2012))."

בבש"פ 8645/07 אליהו חדש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) נקבע, כי:

"אמור מעתה כי סעיף 46ב' לפקודת התעבורה קובע חזקת מסוכנות החלה על נאשמים שהיו מעורבים בתאונה שהביאה למותו של אדם, ועליהם מוטל הנטל להפריכה ".

ובבש"פ 2806/09משה ממן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), נקבע, כי:

"סעיף 46ב בנוסחו החדש... מעמיד הנחה לפיה אדם שנאשם בגין מעורבותו בתאונת דרכים קטלנית נהיגתו מסכנת את הציבור. לפיכך מעביר הסעיף את נטל ההוכחה לנאשם להראות כי נהיגתו אינה מסכנת את הציבור."

7.         בענייננו, מדובר בתאונה קטלנית ולעניין זה נקבע, כאמור לעיל, כי רואים בתאונה קטלנית, כשלעצמה, ראיה למסוכנותו של הנהג (בש"פ 2177/98 רוברט ארנביב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) וכי על הנהג מוטל הנטל להפריכה ולהראות כי המשך נהיגתו אינה מסכנת את הציבור.

ראיות לכאורה:

8. על בית המשפט לבחון קיומן של ראיות המצביעות על אחריות לכאורה לגרם התאונה ותוצאותיה. בשלב זה, אין בית המשפט בוחן את משקל הראיות ומהימנותן אלא בודק האם בהנחה שיינתן מלוא האמון ומלוא המשקל לראיות, יהיה בהן כדי לבסס הרשעה (ראה- בש"פ 6757/09 דוד מזרחי נגד מדינת ישראל – להלן: "פרשת מזרחי").

ב"כ המשיב טען, כי אין די בתשתית הראייתית שבידי המבקשת, כדי להוות בסיס טוב להרשעה וכי הרשלנות המיוחסת למשיב הנהיגה, אינה מעידה על מסוכנותו (עמ' 2 שורות 27-28 לפרוטוקול). עם זאת, עיקר טענתו מופנית ביחס לסתירת חזקת המסוכנות (עמ' 2 שורה 23 לפרוטקול).

לעניין קיומן של הראיות לכאורה, בשלב זה אין לבית המשפט כלים להעריך את משקלן והוא אינו צריך לעסוק במסגרת הליך זה, בשאלת משקלן של ראיות התביעה, בניתוח ממצאי הבוחן המשטרתי ובניתוח והשוואת עדויות הראיה השונות, אשר אמורות להתברר במסגרת התיק העיקרי. כבר נקבע בבש"פ  8450/02  זינגר יהודה, עו"ד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), כי "... נכון לעת זו, ובטרם הוחל המשפט, כל שיש בידי בית המשפט הוא חומר ראיות לכאורי של התביעה שטרם נחשף למבחן החקירה הנגדית וטרם עבר את כור ההיתוך של בחינה וניתוח הערכאה הדיונית. אולם הראיות במתכונת ההיולית הזו הן התשתית הראייתית הנבחנת נכון לשלב זה", ולכן כל שאמור בית המשפט לעשות, הוא לבדוק את עצם קיומן של הראיות לחובת המשיב, זאת בלא לבדוק ובלי לקבוע ממצאים לגבי איכותן או משקלן.

לא מן הנמנע כי לעיתים, המסקנה מניתוח הראיות לכאורה תעלה כי עוצמן חלשה או כי קיים כרסום בהן אשר יש בו כדי להטות אף הכף לטובת המשיב. לא כך בענייננו.

9. עיון בתיק החקירה לרבות העדויות של העדים (נהג האוטובוס, מדריכת הטיולים ונהגת הרכב אשר נסע מאחורי רכב המשיב), ודו"ח הבוחן מוביל למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות למשיב.

מסוכנות:

10. כאמור, ב"כ המשיב מיקד את טענותיו ביחס להפרכת חזקת המסוכנות. במקרים של גרם מוות ברשלנות, ברירת המחדל היא פסילת רישיון הנהיגה. על המשיב לשכנע את בית המשפט כי לא נשקפת ממנו מסוכנות ובמידה ובית המשפט משתכנע, עליו לנמק את החלטתו (ראה לעניין זה- בש"פ 8645/07 חדש נ' מדינת ישראל (פורסם ביום 29.10.2007; ע"ח 16379-07-13 עבד עלי נ' פרקליטות מחוז חיפה-פלילי, פורסם ביום 10.11.2013).

מלשונו של סעיף 46ב לפקודת התעבורה ניתן ללמוד, שהמחוקק מבקש להחמיר עם מי שהואשם בתאונת דרכים קטלנית, כדי להגן על הציבור ולהרתיע (ראה לעניין זה - בש"פ 3674/08 כהן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו); בש"פ 3345/09 גבן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו).

ההנחה היא שמי שהוגש נגדו כתב אישום בתאונה קטלנית, הינו מסוכן לציבור. אם ירצה להפריך חזקה זו, עליו להראות כי מתקיימים בעניינו הרכיבים המראים על אי מסוכנות: נסיבות התאונה, עברו התעבורתי, ונסיבותיו האישיות (בש"פ  9588/07 משה טרבלסי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו);  בש"פ 5092/11 בוריס צ'צ'לינצ'קי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו- להלן: "פרשת צ'צ'לינצ'קי"). 

בפרשת מזרחי נקבע, כי אין מדובר רק בחזקה "טכנית"  שמי שהרג הוא מסוכן, אלא בקביעה ערכית חד משמעית כי ההורג, ראוי לו שלא יסתובב וינהג כאחד האדם, כאילו נהיגתו לא שפכה דמים. על אף שברור, כי חזקת החפות חלה לגבי כל אדם, קובע כאן המחוקק במפורש חריג בדמות חזקה שניתנת לסתירה רק במקרים יוצאי דופן. המסר הברור הוא, כי מי שנטל חיים מן הראוי שלא ינהג עד שיסתיים הדיון בעניינו.

לעמדתי, בהסתמך על מכלול הנתונים אשר נפרשו לפני, לרבות טיעוניו של ב"כ המשיב, באתי לכלל מסקנה כי המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו, הוא לא סתר את חזקת המסוכנות ולא שוכנעתי כי המשך נהיגתו אינה מסכנת את הציבור.

מן הכלל אל הפרט

11. המשיב נוהג, כאמור, משנת 2004, כאשר לחובתו 18 הרשעות קודמות בתחום התעבורה, בהן בין היתר, עבירות בגין נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת - 3 הרשעות, נהיגה בקלות ראש סטייה מנתבי נסיעה והתנהגות הגורמת נזק לאדם ורכוש, נהיגה ללא חגורת בטיחות- 10 הרשעות, נהיגה ברכב לא תקין שלא נאסר בשימוש. אומנם, הרשעתו האחרונה הייתה בשנת 2006, אך אין בכך כדי להקל ראש בחומרת העבירות ועברו התעבורתי.

12. כידוע, חזקת החפות היא אבן יסוד בשיטתנו, ואולם, ובהתחשב במטרת סעיף 46ב לפקודת התעבורה, ובכך שהזכות לחיים חשובה לא פחות, אין בית המשפט יכול להתעלם מהתוצאה הקטלנית אשר נתמכת בראיות רלוונטיות. מי שגרם מוות ברשלנות, כתוצאה מנהיגתו, ראוי שלא ינהג עד אשר ייגזר דינו (ראה לעניין זה -(ב"ש (מחוזי ירושלים) 5175/08 מדינת ישראל נגד יוגב קורן וכן ע"פ 3883/04 כמיל אבו סיביה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 481 (2004)).

כאמור, בענייננו - המשיב חוסה תחת חזקת החפות, משפטו טרם החל, הראיות לא נשמעו והוא לא הורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. אולם, בהתאם ללשון לחוק ובהסתמך על הקביעות הלכאוריות של הבוחן המשטרתי, הנתמכות בראיות חיצוניות שנגבו מעדי הראייה אשר לנגד עיניהם התרחשה התאונה וכן לאור עברו התעבורתי של המשיב, אופן התרחשות התאונה הקטלנית, כמתואר לעיל, מצאתי כי לא נסתרה חזקת מסוכנותו של המשיב ולא שוכנעתי כי המשך נהיגתו אינה מסכנת את הציבור.

13. לאור כל האמור לעיל, אני נעתר לבקשה ומורה על פסילת המשיב מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה וזאת עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ' אייר תשע"ד, 20 מאי 2014, בהעדר הצדדים.