א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (ס. הנשיא כב' השופט י. וגנר), מיום 24.2.14, בת.א. 2592-02-09, לפיו חוייבה המשיבה מס' 3 (עיריית חיפה), לשלם למשיב מס' 1 (להלן: "המשיב"), פיצוי בסכום של 44,704 ₪, בתוספת 40% מהוצאות המשפט והאגרה ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ, והמערערת (מדינת ישראל), חוייבה לשלם למשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") פיצוי בסכום של 67,057 ₪ בתוספת 60% מהוצאות המשפט והאגרה וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% בתוספת מע"מ, וזאת בגין תאונה שאירעה למשיב , יליד 1990, בתאריך 10.2.98.

ב. הנסיבות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:

ביום 10.2.98, תוך כדי משחק עם חבריו בחצר בית הספר, במהלך הפסקה, נחבל המשיב בראשו. המחלוקת בין הצדדים התייחסה הן לנסיבות ההתרחשות, הן באשר לחבות, שהוכחשה הן על ידי המערערת והן על ידי המשיבה מס' 3, ובנוסף אף היתה מחלוקת בשאלת גובה הנזק.

נציין, כי מדובר בבית ספר שבבעלותה של המשיבה מס' 3, בעוד שהמערערת היא המעבידה של צוות המורים.

ג. החצר שבה שיחק המשיב עם חבריו בנויה משני מפלסים כשהאחד נמוך מן האחר.

המסכת הראייתית נפרשה בשלמותה בפני בית משפט קמא. השאלה שהיה על בית משפט קמא להכריע בה היא האם עלה בידי המשיב להוכיח את גירסתו.

בגמר שמיעת הראיות כולן, ועיון בטיעוניהם של הצדדים, קבע בית משפט קמא, כי הוא מקבל את גירסת המשיב לפיה שעה ששיחק בחצר בית הספר, כאשר עבר ממפלס אחד למפלס אחר, נפל וצנח על ראשו וכתוצאה מכך נפגע ואושפז לקבלת טיפול רפואי.

ד. לגבי שאלת החבות, הוגשה בפני בית משפט קמא חוות דעת של מומחה הבטיחות, מר אריאל ריבנר, מטעם המשיבים מס' 1 ומס' 2. טענתם היתה, כי המשיבה מס' 3 בנתה חצר מסוכנת, עשויה שני מפלסים, וביניהם בנתה מדרגה או קיר תומך מסוכן הבולט מעל לפני המפלס העליון ויוצר "זיז" בגובה של כ-10 ס"מ.

המערערת, כך נטען, לא השגיחה ולא פיקחה כיאות על התלמידים בזמן ההפסקה, איפשרה משחק מסוכן במקום מסוכן, לא דיווחה למשיבה מס' 3 על הסכנה שבקיום הזיז, לא הגישה למשיב עזרה לאחר פגיעתו, לא הודיעה להוריו, ושלחה אותו לביתו בתום יום הלימודים לבדו וללא ליווי.

ה. לעומת זאת, הוגשה מטעם המערערת והמשיבה מס' 3 חוות דעת של מומחה הבטיחות , מר אשר אסבן, לפיה בניית המפלסים, לרבות "הזיז", אינם בבחינת כשל תכנוני. אדרבא, הינם צורך הכרחי והדבר תואם את הוראות הדין שכן נוכח המבנה הטופוגרפי של חיפה יש הפרשי גובה בין תחילת מגרש בית הספר לבין קצהו התחתון, והקירות התומכים נבנו כדי להוסיף חוזק למשטח המפלס.

ו. הן המומחה מר ריבנר והן המומחה מר אסבן הסכימו, כי במועד הקמת בית הספר לא היתה קיימת הוראת דין האוסרת על בנייה, כפי שנבנו המפלסים בחצר בית הספר. לטענת המערערת והמשיבה מס' 3 כאשר הגובה בין המפלס הגבוה לנמוך הינו 60 ס"מ, לא נדרש פתרון הנדסי אחר, ועל כן אין מקום לטעמן, להטיל אחריות לא על המערערת ולא על המשיבה מס' 3.

ז. המערערת טענה, כי המומחה מטעם המשיב איננו בבחינת מומחה, יש לפסול את חוות דעתו, ולא עלה בידו להצביע על הוראה האוסרת על כך שבחצר בית הספר תהא מדרגה בגובה של 10 ס"מ, וכמו כן יש לדחות את טענת המשיב בדבר העדר פיקוח, שכן, במועד האירוע נכחו בחצר שלוש מורות משגיחות ואף לא הוכח קשר סיבתי בין פיקוח המורים לבין התאונה שכן מדובר באירוע פתאומי שלא ניתן היה לצפותו.

ח. בית משפט קמא קבע, כי המשיב אכן נפגע שעה ששיחק בחצר בית הספר משעבר ממפלס אחד למפלס אחר , נפל וצנח על ראשו, ובהתאם למסקנתו של בית משפט קמא ניתן היה לצפות את התרחשות התאונה כפי שאירעה נוכח הכרת אופיים של ילדים בגיל 9, כפי שהיה המשיב, ואף גילאים סמוכים.

ט. ברור לכל, כך כתב בית משפט קמא, שאם מדובר בחצר בית ספר יסודי משחקים בו ילדים צעירים משחקים הכרוכים בריצה, והשתובבות של ילדות, תוך סיכוי שאחד מן הילדים הקטנים ייתקל באחד "הזיזים", יפול בעת הריצה ויפגע. למערערת ולמשיבה מס' 3 צריך היה להיות ברור שאם קיים סיכון לפגיעה של תלמידים הרצים במקום זה, במיוחד נוכח גילם הצעיר של תלמידי בית הספר היסודי, היה עליהם לצפות שילדים בגילו של המשיב ירוצו ויקפצו בלהט המשחק ויימצאו בסכנה של פגיעה מחמת מעידה על אותם זיזים המהווים מכשול בולט מעל פני הקרקע.

י. בית משפט קמא הוסיף והסביר, שהחצר בנויה ממפלסים מפלסים שבסופם מעין רצועת בטון שחלקה העליון בולט מעל פני הקרקע ונותר מעין "זיז" של כ-10 ס"מ כלפי המשטח העליון. ממראה הזיזים בתצלום שצורף, קבע בית משפט קמא, כי ברור לכל שאותם "זיזים" מהווים סכנה שאותה יש למנוע הן על ידי איסור משחקי ריצה, או תופסת, והן על ידי פיקוח בהפסקות על ידי מורים כדי לאכוף זאת.

י"א. בית משפט קמא קבע, שכל אדם סביר, ובוודאי איש חינוך, מורה או מנהל, אמור היה להבחין שאותם "זיזים" מהווים מכשול מסוכן שעלול לגרום למעידה, נפילה, או נזק לילדים במשחקים שיש בהם פוטנציאל להתרחשות נזק כפי שאירע: מעידה ופגיעה של אחד הילדים.

י"ב. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת והמשיבה מס' 3 לפיה הבניה האמורה עומדת בהוראות הדין כיום, 79 שנה לאחר בניית בית הספר והחצר. לענין זה קיבל בית משפט קמא את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב מר ריבנר, שכתב (בחוות הדעת ת/1), כי ה"זיז" שניצב בחלק העליון של רצועת הבטון המפרידה בין שני המשטחים באיזור התאונה הינו כשל תכנוני בעת בניית המוסד החינוכי.

י"ג. ה"זיז", כך קובע בית משפט קמא, מהווה למעשה מכשול מסוכן שלא צריך להיות קיים במשטח הליכה או על שפת מדרגה, במיוחד במקום בו משחקים ילדים קטנים, ששיקול דעתם אינו מפותח דיו להבחין בסיכונים והם אינם נזהרים בתנועתם כאדם מבוגר.

בית משפט קמא מוסיף, שגם בתמונות שצורפו לחוות הדעת של מר אסבן (נ/1) ניתן להבחין באותם "זיזים" המהווים כאמור כבר לעיל, מכשול מסוכן, שלא צריך להימצא במשטח בו משחקים ילדים קטנים ולכן יש קשר סיבתי בין אותם "זיזים" המהווים מכשול ולבין נפילתו ופגיעתו של המשיב.

י"ד. מוסיף בית משפט קמא, שהמערערת והמשיבה מס' 3 לא עמדו באמת המידה האובייקטיבית הנדרשת לצורך עמידה בנקיטת אמצעי הזהירות הסבירים הנדרשים מאדם סביר בנסיבות המקרה. על מנהל ומורה בית הספר חלה, כך קבע בית משפט קמא, החובה לנקוט באמצעי זהירות, להדריך ולפקח על התלמידים והיה באפשרותם למנוע את הנזק, באמצעים פשוטים, אילו היו נוקטים אמצעי זהירות בסיסיים, כגון לאסור על התלמידים לרוץ ולקפוץ בין המפלסים, ואילו דאגו לפיקוח מסיבי יותר בשעת ההפסקות, וכן , לדרוש את הסרת אותו מכשול.

ט"ו. המערערת טענה, כי בשעת האירוע היו לפחות שלוש מורות שפיקחו על החצר, ואולם, אף אחת מן המורות המפקחות לא הגיעה לעזרתו של המשיב למרות שנפל על ראשו ואיבד את הכרתו לזמן מה.

בית משפט קמא תוהה הכיצד זה שאירוע יוצא דופן זה, שבו נפגע תלמיד בראשו ואיבד את הכרתו, (ומן הסתם גרם הדבר למהומה בזמן ההפסקה), נעלם מעיניהן של שלוש המורות.

מכאן, שלא ברורה, כך בית משפט קמא, רמת ההשגחה של המורות בחצר בית הספר אשר "מפספסות" אירוע כה דרמטי כמו נפילת המשיב על ראשו, הקאות, אובדן הכרה, זעזוע מח, שבר בבסיס הגולגולת עם דימום תוך גולגלתי, ובצקת מוחית.

הדבר מצביע, לפי קביעת בית משפט קמא, על מחדל ורשלנות מצד המורות שאמורות היו להיות נוכחות ולהשגיח על התלמידים. לכן, התנהלות הנהלת בית הספר והמורות אינה סבירה בכל קנה מידה, במיוחד כשמדובר בתלמידים צעירים, וקיים קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין הנזק שנגרם למשיב.

ט"ז. בנוסף, מציין בית משפט קמא, כי בכך לא הסתיימה ההתנהלות הרשלנית של מורי בית הספר הואיל והמשיב לא נשאל לשלומו, המורה בכיתה לא שמה לב כי המשיב, בן 9 בזמן התאונה, עבר תאונה לא פשוטה זמן קצר קודם לכן, וחמור מכך, המשיב נשלח לביתו לבדו ללא כל ליווי או דאגה ואיש לא טרח להודיע על אירוע התאונה להוריו. אך נס הוא, כך מציין בית משפט קמא, שהפגיעה התגלתה במהירות על ידי אמו של המשיב שהבהילה אותו לבית החולים, והוא עבר ניתוח ראש פתוח לניקוז הדמם ואושפז למשך 9 ימים לטיפול והשגחה.

י"ז. בסיכום הדברים קיבל בית משפט קמא את התביעה כנגד המערערת וכנגד המשיבה מס' 3. לענין חלוקת האחריות הורה, כי המשיבה מס' 3 (העירייה) תישא ב-40% מן הנזק, ואילו המערערת (המדינה) תישא בכ- 60% מן הנזק. את ההודעה לצד שלישי ששיגרה המערערת כנגד המשיבה מס' 3 (עיריית חיפה) וכנגד חברת הביטוח "מגדל" דחה בית משפט קמא משקבע, כי חבות המדינה היא מכח רשלנותה היא והפרת חובותיה העצמאיות.

י"ח. בפני בית משפט קמא הונחה חוות דעת של רופא מומחה מטעם המשיב שקבע לו 5% נכות רפואית בעוד שמטעם המערערת והמשיבה מס' 3 הוגשה חוות דעת בדבר נכות צמיתה של אפס אחוז והצדדים הסכימו, כי התיק ינוהל על בסיס נכות צמיתה של 2.5% נכות נוירולוגית.

לענין ההשפעה התפקודית של נכות זו קבע בית משפט קמא, שאין להקל ראש בתלונותיו של המשיב בדבר כאבי ראש וסחרחורות, ובהתחשב בנכות הרפואית ובתלונות המשיב העמיד את נכותו התפקודית של המשיב על 2.5%.

י"ט. לענין הפסד ההשתכרות לעתיד הגיע בית משפט קמא לתוצאה של 64,261 ₪ לפי 2.5% נכות מתוך השכר הממוצע במשק (לפי חישוב אריתמטי). בנוסף פסק בית משפט קמא סכום של 15,000 ₪ באומדן גלובלי בגין הוצאות ועזרת צד ג', לעבר ולעתיד, וכן פסק סכום של 32,500 ₪ בגין נזק שאיננו ממוני, ובסה"כ 111,761 ₪ , סכום שחולק בין המערערת לבין המשיבה מס' 3 בהתאם לקביעה בשאלת האחריות.

ההודעה לצד שלישי כנגד העירייה וכנגד חברת הביטוח "מגדל" נדחתה.

כ. המערערת ממאנת להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וטוענת, כי לא היה מקום לכך שבית משפט קמא יבסס את קביעותיו על עדותו של המשיב שהיו בה, לטענת המערערת, סתירות רבות ולמעשה, כך נטען בערעור, היתה זו עדות יחידה.

כ"א. עוד טוענת המערערת, כי בית משפט קמא שגה בקביעתו כי בנסיבות ניתן היה לצפות את התרחשות האירוע ולמנוע אותו, שכן, לא נקבע שהבניה היתה בניגוד לתקנות הבניה.

כמו כן נטען, כי שגה בית משפט קמא משקבע, כי מקום בו קיים "זיז" בגובה 10 ס"מ מעל פני הקרקע, בדומה לאלפי חצרות בתי ספר, רחובות ומגרשי משחקים, יש לאסור ריצת ילדים במקום, ולא היה מקום לקבוע כי "זיז" בגובה 10 ס"מ מהווה מכשול.

כ"ב. בנוסף נטען, כי שגה בית משפט קמא משקבע, כי נוכחות שלוש מורות משגיחות בחצר במהלך ההפסקה, אינו פיקוח מספיק בנסיבות הענין, וכן שהיה על מנהל בית הספר והמורים לדרוש שינוי פני שטח החצר.

נטען גם ששגה בית משפט קמא משקיבל את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב, ואף ביסס את קביעתו על חוות דעת זו, שהרי המומחה מטעם המשיב הודה שלא ערך כל חוות דעת בעבר בנושא בטיחות במוסדות חינוך.

כ"ג. עוד נטען, כי שגה בית משפט קבע משקבע, שהמורות התרשלו משלא הבחינו באירוע אובדן ההכרה של המשיב ובכך שלקה בזעזוע מח וכו', שכן אלה מאובחנים באמצעים טכנולוגיים ולא בעין פשוטה.

בנוסף נטען, כי שגה בית משפט קמא משקבע קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי בין האירוע לבין נזקו של המשיב.

כ"ד. טענה נוספת של המערערת היא כי שגה בית משפט קמא משקבע חלוקת אחריות של 60% המדינה, 40% העירייה, תוך התעלמות מחובות הבעלים של בית הספר על נושאי תכנון ובניה.

נטען גם, ששגה בית משפט קמא משלא דן בהודעה לצד שלישי שהגישה המערערת, ובקובעו, כי הפוליסה בה מבוטחים המורים והמנהלים עובדי המדינה, אינה מכסה את אחריות המדינה.

בנוסף נטען, כי בית משפט קמא לא נדרש בפסק דינו לחוזר מנכ"ל משרד החינוך המתייחס לאחריות הבעלים על הבטיחות במבנה מוסדות חינוך.

כ"ה. גם באשר לענין הנזק טענה המערערת, כי שגה בית משפט קמא בפסיקת פיצוי של 111,761 ₪ בגין נכות רפואית בשיעור 2.5%, תוך התעלמות מן הראיות שהובאו לגבי תפקודו של המשיב, וכן בכך שבית משפט קמא הכיר בסכום של 15,000 ₪ בגין נזק מיוחד, שהיה מחייב הבאת ראיות, והדבר לא נעשה, וכן בכך שבית משפט קמא חישב הפסד שכר מלא לעתיד הגם שהמשיב כיום בגיר בן 23 שלא הוכיח כי הוא משתכר, ומה פוטנציאל השתכרותו.

כ"ו. שונה כמובן עמדת המשיב והמשיבה מס' 2 (אמו של המשיב), הטוענים, כי המערערת (המדינה) לא השגיחה ולא פיקחה כיאות על התלמידים בזמן ההפסקה, איפשרה משחק מסוכן במקום מסוכן, לא דיווחה למשיבה מס' 3 על הסכנה שבקיום ה"זיז", לא הגישה למשיב כל עזרה לאחר פגיעתו, לא הודיעה להוריו, ושלחה אותו לביתו בתום יום הלימודים לבדו וללא ליווי.

המשיבים מס' 1 ומס' 2 מאמצים למעשה בטיעוניהם את קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא ומציינים, שקיים קשר סיבתי בין "הזיזים" המהווים מכשול לבין נפילתו ופציעתו של המשיב וכן סבורים הם, שגם אין מקום להתערב בשאלת הנזק.

כ"ז. המשיבות מס' 3 ומס' 4 לא חלקו על קביעותיו ומסקנותיו של בית משפט קמא ואף שילמו למשיב את חלקן היחסי בסכום הפיצוי. לטעמן, צדק בית משפט קמא משהטיל את מירב האחריות בגין האירוע (60%) על המערערת וזאת בהתאם לנימוקיו של בית משפט קמא.

כ"ח. באשר לחבות הביטוחית של המשיבה מס' 4 (מגדל) כלפי המערערת טוענות המשיבות מס' 3 ומס' 4, כי בעיקרי הטיעון שמטעמה ויתרה המערערת על טענתה במישור הביטוחי.

יחד עם זאת, מוסיפות המשיבות מס' 3 ומס' 4 ומציינות, כי מעיון בפוליסת הביטוח שהנפיקה המשיבה מס' 4 עבור המשיבה מס' 3 עולה, שהמערערת כלל אינה נכללת כמבוטחת בפוליסה. צויין בפוליסה זו שהיא מכסה רק את אחריות המשיבה מס' 3 (עיריית חיפה) בגין פעילות מוסדות חינוך.

קיים כיסוי ביטוחי רק כאשר למשיבה מס' 3 יש מלכתחילה אחריות בגין הפעילות של מוסדות החינוך, ולא כאשר מדובר במעשה או מחדל של מוסד החינוך שאיננו מטיל כלל אחריות על המשיבה מס' 3.

מוסיפות המשיבות מס' 3 ומס' 4 וטוענות, כי משקבע בית משפט קמא, שהמערערת התרשלה והפרה את חובותיה העצמאיות, שאינן קשורות לחובות המוטלות על המשיבה מס' 3, או אז מדובר באחריות נפרדת, שאינה מוטלת גם על המשיבה מס' 3 , וזו מדגישה, כי האחריות שהוטלה על המערערת הוטלה עליה בלבד, ללא קשר למשיבה מס' 3, ולכן , אין הפוליסה מכסה במקרה זה את המערערת.

כ"ט. בישיבה שהתקיימה בפנינו ביום 28.10.14 שמענו את תמצית טיעוניהם בעל פה של ב"כ המערערת מחד גיסא, ושל ב"כ המשיבים מס' 1 ומס' 2 מאידך גיסא. ב"כ המשיבים מס' 3 ומס' 4 ציינה, כי למעשה לא היתה ואין טענה מהותית של המערערת כנגד המשיבים מס' 3 ומס' 4 ולכן, לטענתה יש לדחות את הערעור כנגד משיבות אלה תוך חיוב המערערת בהוצאות.

ל. במהלך הטיעון בפנינו ׁ(עמ' 6 לפרוט') העלה ב"כ המערערת טענה, שלא רק בית הספר הוא בבעלות העירייה אלא איש האחזקה הוא עובד העירייה, ואם יקבל בית המשפט שלערעור את העמדה לפיה ה"זיז" הוא הגורם לתאונה כי אז חייבת העירייה כבעלת בית הספר לשאת בפיצוי.

על כך השיבה באת כח המשיבים מס' 3 ומס' 4, שהמשיבה מס' 3 חוייבה בענין "הזיז" (ולא בגין הפיקוח הלקוי על התלמידים בחצר), וכי המשיבים מס' 3 ומס' 4 שילמו למשיב את חלקן היחסי בפיצוי לפי שיעור החבות שקבע בית משפט קמא.

ל"א. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם המפורטים של הצדדים, סבורים אנו, שיש לדחות את הטענות שהעלתה המערערת הן באשר לקביעת נסיבות התרחשות האירוע נשוא הדיון, והן באשר לעצם קביעת חבותה של המערערת.

ל"ב. בית משפט קמא היה כמובן ער לכך שהמשיב היה ילד כבן 9 במועד אירוע התאונה וכי מטבע הדברים אין באפשרותו ליתן דעתו לנסיבות אירוע התאונה. אין זה סביר שהמשיב יזכור את הפרטים כ-15 שנה לאחר מכן. לכן, בצדק ציין בית משפט קמא כי אין זה מפתיע, שהמשיב מסר גירסאות שונות בדבר נסיבות האירוע, כשבחלק מהן אף ציין שאינו זוכר את פרטי האירוע.

בית משפט קמא קבע, כי אינו מוצא שוני מהותי בין גירסאותיו של המשיב לגבי נסיבות התרחשות האירוע שכן כחוט השָני, בכל הגירסאות, חוזר הסיפור, כי המשיב נפל ממפלס למפלס בעת משחק בבית הספר ונפגע בראשו.

ל"ג. בית משפט קמא קבע, כי אין לקבל את טענת המערערת לפיה גירסת המשיב היא עדות יחידה של בעל דין, שכן לגירסתו מצטרפים הן דו"ח בית הספר על האירוע, המאשר כי התאונה התרחשה, ולרבות הטיפול הרפואי והאשפוז של המשיב בגין התאונה. כל אלה מחזקים את גירסת המשיב ופגיעתו הקשה כתוצאה מן התאונה. בנסיבות המקרה, כך כותב בית משפט קמא, נחה דעתו, כי מכלול הראיות שהציג המשיב (שהיה כבן 9 במועד התאונה) יש בהן משום עמידה בנטל ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי.

ל"ד. בנסיבות אלה, ולאחר שכאמור נתנו דעתנו להשגות המפורטות של ב"כ המערערת בהודעת הערעור, בעיקרי הטיעון ובטיעון בעל פה שבפנינו, ולאחר שעיינו בפסק דינו של בית משפט קמא ובתיקו של בית משפט קמא, שוכנענו, כי רשאי היה בית משפט קמא, בנסיבות מקרה זה, לקבוע את הקביעות העובדתיות והממצאים כפי שקבע בפסק דינו.

למותר להזכיר בהקשר זה את ההלכה עתיקת היומין לפיה אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות וממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות שהובאו בפניה.

הגם שקיימים כמובן יוצאים מן הכלל, הרי לא זה המקרה שבפנינו, מה גם שבית משפט קמא נתן דעתו בפירוט ובאופן מנומק לכל אחת מן הטענות וההשגות שהועלו בפניו הן על ידי המערערת והן על ידי המשיבה מס' 3.

ל"ה. גם לא ראינו מקום להתערב במסקנות שגיבש לעצמו בית משפט קמא על יסוד הקביעות העובדתיות והממצאים אשר קבע בפסק דינו.

רשאי היה בית משפט קמא על יסוד התשתית הראייתית שהונחה בפניו לקבוע, כי הסיבה לנפילתו של המשיב היא הזיז שבין המפלסים, שגרם למכשול, ואשר בעטיו נפל ונפצע המשיב בראשו, כשם שרשאי היה בית משפט קמא לקבוע, כי היה על המערערת והמשיבה מס' 3 להיות ערות לאפשרות שזיז מעין זה עלול לשמש מכשול ולהוות סיכון, במיוחד כשעסקינן בבית ספר יסודי שבו רצים ומשחקים ילדים קטנים בזמן ההפסקות.

כפועל יוצא מכך, רשאי היה בית משפט קמא לקבוע, שהן המערערת והן המשיבה מס' 3 לא עמדו בחובת הזהירות שהיתה מוטלת עליהן, המשיבה מס' 3 כבעלת מבנה בית הספר, והמערערת כמעבידתם של מורי בית הספר.

גם לא מצאנו כל פגם בקביעתו ומסקנתו של בית משפט קמא כי הפיקוח על שלומם של תלמידי בית הספר, במהלך הלימודים, ובמהלך ההפסקות, היה לוקה בחסר. הא ראיה, שלא התריעו על המפגע (הזיז), ואף לא הבחינו באירוע של נפילתו ופציעתו של המשיב, שנחבל חבלה משמעותית בראשו ובעטיה לקה בזעזוע מח ואובדן הכרה.

ל"ז. בשאלת עצם הטלת החבות על המערערת לא ראינו הצדקה כלשהי להתערבותנו בפסק דינו של בית משפט קמא, אך למעט חלוקת האחריות בין המערערת לבין המשיבה מס' 3.

המשיבה מס' 3 היתה הבעלים של מבנה בית הספר ובתור שכזו עליה לבחון ולבדוק האם במשטח בית הספר, ובענייננו במיוחד במפלסים של חצר בית הספר, קיימים מפגעים שעלולים לשמש מכשול, במיוחד בהתחשב בכך שמדובר בחצר שבה משחקים תלמידי בית הספר היסודי בשעת ההפסקות, ולכן היה עליה להיות מודעת לסיכון הבטיחותי הנובע מכך שחצר בית הספר, המשמשת מטבע הדברים כמגרש המשחקים של התלמידים בשעת ההפסקות, היתה בנויה משני מפלסים, וביניהם רצועת בטון, כשבחלקה העליון של רצועת הבטון נוצר זיז של כ -10 ס"מ כלפי המשטח העליון של החצר.

המשיבה מס' 3 חייבת היתה להיות מודעת לכך ולנקוט אמצעי זהירות מתאימים להגנה על שלומם ובטיחותם של תלמידי בית הספר ובהם גם המשיב.

ל"ח. מאידך גיסא, המערערת, כמעבידתם של צוות מורי בית הספר, לקתה באי-קיום הפיקוח הנדרש על תלמידי בית הספר בשעת ההפסקה. בצדק הצביע בית משפט קמא על העובדה שלמרות ששלוש מורות פיקחו על החצר בשעת ההפסקה, אף לא אחת מהן הבחינה באירוע שבו נפל, נפצע, ונחבל בראשו המשיב, ואף לא מורה אחת ניגשה לעזרתו, וזאת כאמור משום שכלל לא הבחינו בהתרחשות התאונה.

ל"ט. בנוסף, הן הנהלת בית הספר והן צוות מורי בית הספר לא דיווחו למשיבה מס' 3 על המפגע הבטיחותי בדמותו של הזיז אשר בין המפלסים השונים שבחצר בית הספר, הגם שיש במכשול זה כדי לסכן את תלמידי בית הספר במשחקיהם במהלך ההפסקות. נוסף שאין המדובר במפגע נסתר מן העין אלא אדרבא, המפגע הוא גלוי לעין שהנהלת בית הספר וצוות מורי בית הספר יכלו להבחין בו בקלות, ולזהות בהתאם לכך את הסיכון הטמון בו.

מ. על כך יש להוסיף שאמצעי הזהירות שניתן היה לנקוט בהם, הינם אמצעים פשוטים יחסית, כגון, להגביל את האפשרות לקיים משחקי ריצה באופן שימנע את חשיפתם של התלמידים למפגע הבטיחותי נשוא הדיון, ובחובה זו לא עמדה המערערת.

מ"א. אנו סבורים, כי לא היה מקום להטיל על המערערת את מירב האחריות, וכי נכון יהא להורות שהאחריות של העירייה תהא בשיעור של 50%, כשם גם אחריות המדינה – המערערת תהא בשיעור של 50%, וכך אנו אכן מחליטים.

מ"ב. באשר לגובה הנזק –

בנסיבותיו של מקרה זה, ובהתחשב בדרגת הנכות שנקבעה למשיב (2.5% נכות נוירולוגית), ולאחר שגם נתנו דעתנו לתיעוד הרפואי שבתיק בית המשפט, ולחוות הדעת שמטעם שני הצדדים, סבורים אנו, שלא היה מקום לערוך את חישוב הפיצוי המגיע בגין הפסד השתכרות לעתיד לפי חישוב אריתמטי. דומה כי דווקא במקרה זה היה מקום לפסוק את הפיצוי המגיע למשיב בגין הפסד השתכרות לעתיד עקב התאונה דנן על דרך של אומדן גלובלי.

מ"ג. לפיכך סבורים אנו שנכון יהיה להעמיד את סך כל הפיצוי המגיע למשיב בגין כל רכיבי הנזק עקב התאונה הנדונה, על סכום כולל של 90,000 ₪, נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (24.2.14).

חלקה של המערערת בהתאם לחלוקת החבות שבין המערערת לבין המשיבה מס' 3 הינו: 45,000 ₪.

מ"ד. לפיכך אנו מתקנים את האמור בסעיף 29 לפסק דינו של בית משפט קמא, ומעמידים את החיוב של המערערת כלפי המשיב על סכום של 45,000 ₪, בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מן הסכום שנפסק, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, וכן תישא המערערת ב-50% מהוצאות המשפט והאגרה בבית משפט קמא.

לענין אחרון זה, אנו גם מתקנים את חלקה של המשיבה מס' 3 (העירייה), בהוצאות המשפט והאגרה שבבית משפט קמא, כך שגם אלה יעמדו על 50% (במקום 40%).

מ"ה. נתנו דעתנו גם לטענה שהעלתה המערערת במישור הביטוחי כנגד המשיבה מס' 4 (מגדל חברה לביטוח בע"מ). לענין זה סבורים אנו שצדק בית משפט קמא משדחה את ההודעה לצד שלישי, וכן מקבלים אנו בענין זה את הטיעונים של המשיבות מס' 3 ומס' 4, כמפורט בפיסקאות 14-16 לעיקרי הטיעון שמטעמן.

פוליסת הביטוח של המשיבה מס' 4 נועדה לכסות רק מקרים בהם יש למשיבה מס' 3 (העירייה ) אחריות בגין הפעילות של מוסדות החינוך, ואילו במקרה שבפנינו, האחריות שהטיל בית משפט קמא על התנהלות בית הספר, והעדר הפיקוח הנאות בשעת משחקי התלמידים בחצר בית הספר, הוטלה על המערערת כמעבידתם של מורי בית הספר, וזאת ללא כל קשר למשיבה מס' 3. לפיכך, ובדין נדחתה ההודעה לצד שלישי.

מ"ו. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את ערעורה של המערערת באופן חלקי במובן זה שאנו מעמידים את חבותה כלפי המשיב על 50% (במקום 60%), ואת נזקו של המשיב אנו מעמידים על סך כולל של 90,000 ₪ נכון למועד פסק דינו של בית משפט קמא (מיום 24.2.14).

מכאן, שהן על המערערת והן על המשיבה מס' 3 לשלם, כל אחת מהן, למשיב, את הסכום של 45,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20%, בצירוף מע"מ על שכר הטרחה, וכן 50% מהוצאות המשפט והאגרה שבהליכי בית משפט קמא.

אין צו להוצאות בערכאת הערעור, בשים לב לכך שהערעור התקבל בחלקו הקטן בלבד.

ניתן היום, כ"ג חשוון תשע"ה, 16 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתקי פסק הדין לבאי כוחם של כל הצדדים בדואר רשום.