בפני תביעה קטנה לתשלום סך של 7,073 ₪.

הרקע

התובע הינו בחור צעיר, לאחר צבא. הנתבעת הינה חברה בע"מ, אשר על פי אתר האינטרנט שלה עוסקת, בין היתר, ב "...שיווק שחקני משנה, ביטים ואנשים בעלי כישרונות שונים, לסדרות, לסרטים, לפרסומות ולתכניות טלוויזיה שונות". בתחילת חודש ינואר 2014, גלש התובע באינטרנט ממחשב ביתו, כשבמהלך הגלישה, קפצו פרסומות של הנתבעת, המציעות לגולשים אודישנים לתכניות טלוויזיה, פרסומות, סרטים וכדומה. כיוון שתחום זה מעניין את התובע, מילא זה האחרון את פרטיו דרך האתר.

עיקר טענות התובע

ביום 7.1.14, בעקבות פרטים שהשאיר התובע באתר האינטרנט של הנתבעת, יצרה עמו קשר נציגת הנתבעת וקבעה אתו פגישה במשרדי הנתבעת, ביום 8.1.14. בפגישה נמסר לתובע כי השירות שהנתבעת מספקת הוא קביעת אודישנים לפרסומות וסדרות וכי היא איננה מתחייבת לספק עבודה. עוד נמסר לתובע, כי בתמורה לשירות זה יהיה עליו לשלם לנתבעת סך של 290 ₪ לחודש. לטענת התובע, הוא חשב לתומו כי מדובר בסכום חד פעמי של 290 ₪, ומשכך חתם, ביום 8.1.14, על הסכם מול הנתבעת. מיד לאחר החתימה נקבע לתובע יום צילומים לתאריך ה- 12 בינואר, בשעה 10:00 בבוקר, ובאותה עת נתבקש התובע למסור את כרטיס האשראי שלו לצורך החיוב. מיד עם חיוב כרטיסו, הבין התובע, כי חויב בסכום של 3,480 ₪, ולא בסך של 290 ₪ כפי שחשב. לטענת התובע, ניסה לומר לנציגת הנתבעת כי חשב שסכום החיוב הינו 290 ₪ בלבד, ולא 3,480 ₪ , אך זו השיבה כי התשלום למעשה נגבה בעבור כל השנה. לאחר כ- 3 שעות מתום הפגישה, הבין התובע כי טעה וניסה לבטל את ההסכם שנכרת בין הצדדים, בטענה שאין באפשרותו לשלם סכום גבוה כזה. או-אז, הודיעה נציגת הנתבעת לתובע כי היא אינה יכולה לבטל את העסקה אלא רק מנהל בשם רפאל, אשר יהיה רק ביום א', 12.1.14. התובע מחדד ומציין, כי במעמד השיחה עם נציגת הנתבעת, הבהיר, כי בשל ביטול ההסכם מבחינתו, לא יגיע ליום הצילומים הקרוב, ביום 12.1.14.

ביום 12.1.14 יצר התובע קשר טלפוני עם רפאל וביקש לבטל את ההסכם. רפאל מסר לתובע, כי הנתבעת תהיה מוכנה לבטל את ההסכם תמורת זיכוי בסכום של 1,500 ₪ בלבד. התובע הסכים לאמור, בלית ברירה. ברם, לטענת התובע, הנתבעת לא זיכתה אותו בסכום של 1,500 ₪ עד למועד הגשת התביעה. נוכח האמור, התובע עותר בתביעתו לקבלת הסכומים הבאים: השבת הסך של 3,480 ₪ ומתן צו לביטול ההסכם, החזר הוצאות משפטיות בסך של 1,593 ₪ ופיצוי בגין עגמת נפש בסך של 2,000 ₪.

עיקר טענות הנתבעת

לטענת הנתבעת, התובע חתם על הסכם עמה ביום 8.1.14, שמטרתו ייצוגו בפני גורמים שונים, על מנת שיישכרו את שירותיו, תמורת תשלום כספי. בתמורה לייצוגו של התובע, זכאית הנתבעת לתשלום עמלות מהתובע במקרה שיוזמן לעבודות על ידי אותם גורמים. לדברי הנתבעת, מאחר ומטרת ההסכם אינה למתן שירות שעיקרו אישי אלא לצורך עסקי, במטרה לנסות ולהפיק ממנה רווחים כספיים, הרי שעל ההסכם לא חל חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"). לטענת הנתבעת, לתובע נקבע יום צילומים ביום 12.1.14. לדבריה, כעולה מסעיף 4 להסכם, באם המיוצג מבטל את יום הצילומים לאחר שנקבע מועד לכך, הוא יחויב בתשלום בגובה 50% ממחיר ההזמנה הכולל. לפיכך, ביום 12.1.14 נשלח לחברת האשראי טופס ביטול עסקה על מחצית מסכום העסקה, בהתאם להסכם. לבסוף טוענת הנתבעת, כי נודע לה, לראשונה, כי התובע, כפי הנראה, לא קיבל את הזיכוי מחברת האשראי, כאשר קיבלה את כתב התביעה לידיה. לפיכך, שלחה הנתבעת בשנית את טופס ביטול העסקה לחברת האשראי.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהובאו בפני, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה, מן הטעמים כדלקמן:

גם אם אניח, לטובת הנתבעת, כי חוק הגנת הצרכן ותקנותיו לא חלים על ההסכם שנכרת בין הצדדים, עדיין סבורה אני כי קמה לתובע עילה לבטל הסכם זה מכוח טעות (סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים")). התרשמתי מעדות התובע בפני כי הוא לא הבין, כלל וכלל, מהי המשמעות המשפטית והכלכלית של ההסכם עליו חתם, ובכלל זה מהו סכום העסקה בגינו חויב (סך של 3,480 ₪). הא ראיה: מיד לאחר החתימה על ההסכם התקשר התובע אל הנתבעת ושטח בפניה כי כלל לא הבין שיהיה עליו לשלם סכום של 3,480 ש"ח. אני סבורה כי הנתבעת לא הבהירה לתובע, כל ועיקר, מהם פרטי ההסכם ומהו הסכום אותו יידרש לשלם. שוכנעתי כי התובע לא היה מתקשר בהסכם זה עם הנתבעת, לו הבין את משמעותו הכוללת. זאת ועוד, התובע חתם על ההסכם ביום 8.1.14, כאשר בד בבד נקבע על ידי הנתבעת מועד צילומים ביום 12.1.14. קביעת מועד הצילומים כבר במועד החתימה על ההסכם סיכל את אפשרות התובע לפעול לביטול ההסכם כדין. אני סבורה כי תניה זו בהסכם הינה בעייתית ועשויה לעלות כדי תניה מקפחת. העובדה כי בד בבד עם מועד החתימה נקבעים ימי צילומים, באופן המקשה על ביטול העסקה ומאפשר לנתבעת לקבל כספים בשיעור של 50% מגובה ההסכם, הינה מוקשית ביותר.

ממכלול הנסיבות שוכנעתי, כי יש מקום לבטל את ההסכם מיום 8.1.14, מכוח טעותו של התובע. בנדון זה קובע סעיף 14(ב) לחוק החוזים, כך:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה".

תוצאת הדברים

נוכח האמור מעלה, אני מקבלת את התביעה בחלקה, כדלקמן:

1. אני מבטלת את ההסכם מיום 8.1.14, אשר נכרת בין התובע לבין הנתבעת.

2. משהוכח לי כי הנתבעת זיכתה את התובע (באמצעות חברת האשראי שלו) בסכום של 1,740 ₪ (ראה הודעת הנתבעת מיום 1.12.14), אני מורה לנתבעת להוסיף ולשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה, סכום של 1,740 ₪, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 1.4.14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

3. אין מקום לפסוק לתובע החזר כספי בגין קבלת ייעוץ משפטי בעניינו. כידוע, בבית משפט לתביעות קטנות מוגשות תביעות על ידי יחידים, ללא עזרת עורכי דין.

4. נוכח האיחור הרב בזיכוי התובע בסך של 1,740 ₪ (הזיכוי בוצע רק ביום 28.10.14, קרי, שבעה חודשים לאחר הגשת כתב התביעה), ובשים לב לכך שהנתבעת לא גילתה כל גמישות על מנת לסיים את ההתקשרות בינה לבין התובע מיד בסמוך לאחר חתימת ההסכם, אני מוצאת לנכון ולצודק, בנסיבות העניין, לחייב את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, פיצוי בסך של 700 ₪, בגין עגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו.

5. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסכום כולל של 300 ₪. ההוצאות ישולמו תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יתווספו להם ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תואיל לשלוח העתק פסק דין זה לצדדים באמצעות פקיד מסירות.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ה, 07 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.