1. לפניי תביעה כספית ע"ס 10,568 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 24.02.2014, בין כלי רכב מ"ר 98-812-36 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 61-403-52 (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעת טוענות כי האחריות בגין הנזקים שאירעו לרכבה, מוטלת על נהג רכב הנתבעים, אשר נכנס לצומת כשאור אדום דולק בכיוון נסיעתו ופגע ברכב התובעת.

כתוצאה מן התאונה נגרמו לרכב התובעת נזקים אשר התובעת נשאה בהם ושילמה למבוטחה בגינם.

3. מנגד טוענים הנתבעים כי בעוד שרכב הנתבעים נסע בצומת למופע אור ירוק שדלק בכיוון נסיעתו הגיח רכב התובעת שנכנס לצומת חרף אור אדום בכיוון נסיעתו, התפרץ לנתיב נסיעתו של רכב הנתבעים ובכך גרם לתאונה.

4. למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

5. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

לאחר שמיעת ראיות הצדדים נשמעו סיכומי טענות הצדדים בעל פה מפי באי כוחם.

6. עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

7. לאחר ששמעתי את העדויות וראיות הצדדים ובחנתי אותן, מצאתי כי יש לקבל את התביעה באופן חלקי.

מסקנתי זו מבוססת על סמך הנימוקים הבאים:

7.1. מעיון בתמונות הנזק שנגרם לרכבים המעורבים בתאונה (ת/2, ת/3 ו-נ/3) עולה כי מוקד הנזק של רכב התובעת הוא בפינה השמאלית הקדמית של הרכב ואילו מוקד הנזק של רכב הנתבעים הוא בפינה השמאלית האחורית של הרכב.

מוקדי נזק אלה מעידים יותר מכל כי נסיבות התאונה היו כאלה שרכב הנתבעים כבר היה מצוי בצומת עת רכב התובעת נכנס לצומת והפגיעה ברכב הנתבעים התרחשה כאשר רכב הנתבעים היה בשלב מתקדם ואולי אף לקראת סיום חציית הצומת, לא בכדי הפגיעה ברכב הנתבעים הייתה בפינה השמאלית האחורית של הרכב.

ניתן לומר, אפוא, כי רכב הנתבעים היה מצוי בתוך הצומת בעת כניסת רכב התובעת לצומת. משמעות הדבר כי נהג רכב התובעת נכנס לצומת לא פנוי.

גם אם נהג רכב הנתבעים נכנס לצומת באור אדום ונהג רכב התובעת נכנס לצומת באור ירוק, אין הדבר מפחית את החשיבות בשמירה על הכלל של אי כניסה לצומת לא פנוי. הרי כבר נקבע בפסיקה כי מתן זכות קדימה אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית, ואין להשתמש בה באופן "עיוור", וכי על נהג, שלו זכות הקדימה, להיות ער לנעשה בכביש.

ראו: ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן, פ"ד כט(2) 341 (1975) (להלן: "הלכת חנחן").

אמנם, המקרה הנדון בהלכת חנחן עסק בעניין תאונה שארעה בצומת לא מרומזר ועלתה שם הסוגיה של מתן זכות קדימה. יחד עם זאת, הלכה זו יפה גם לגבי צומת מרומזר, כפי שנקבע שם במילים אלו:

"לא למותר להזכיר, שאף בצומת מרומזר, לפי תקנה 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, אסור לנוהג רכב להיכנס לצומת גם כשהרמזור מתיר את הכניסה, אלא אם ברור לו כי ביכלתו לעבור או להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה. משמע, שגם כשניתן לו אור ירוק ברמזור, עליו לשים לב לנעשה בצומת ובצדיו ולוודא שהוא יכול לעבור בו ללא הפרעה וללא תקלה ע"א 59/69".

ראו: הלכת חנחן, לעיל בע' 342. ראו גם: ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג(1) 137, 144 (להלן: "הלכת מקלף").

ונזכיר כי על פי תקנה 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, אסור לנהג רכב להיכנס לצומת אף אם הרמזור מתיר את הכניסה, אלא אם ברור לנהג כי ביכולתו לעבור או להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה.

7.2. סביר ביותר להניח כי נהג רכב התובעת לא שם דעתו למצב הרכבים בצומת מכיוון שנהג במהירות גבוהה בכניסה לצומת. לא מן הנמנע כי אם נהג רכב התובעת היה נוסע במהירות נמוכה יותר לקראת כניסתו לצומת אזי התאונה הייתה נמנעת. יש לציין כי נהיגה במהירות סבירה היא מושכלת יסוד של כל אוחז הגה.

ראו: רע"פ 6338/99 בוחניק נ' מדינת ישראל (25.10.1999), פסקה 7 לפסק דין; הלכת מקלף לעיל, בע' 145-144.

7.3. יש לציין כי נהג רכב התובעת לא ידע לספק פרט מהותי כמו מספר הרכבים שהיו בכיוון נסיעתו בעוד שכן ידע לספק פרטים מדויקים אחרים מהתאונה, דבר שעשוי להעיד על ניסיון לטייח פרטים שאינם עולים בקנה אחד עם גרסתו.

7.4. כמו כן, עדותו של נהג רכב התובעת נשמעת פחות מהימנה בעיניי מעדותו של נהג רכב הנתבעים.

כך למשל, נהג רכב התובעת העיד כי כאשר בזמן הכניסה לצומת הוא הבחין ברכב הנתבעים המגיע מהכיוון הנגדי (עמ' 2, שורה 20 לפרוטוקול). הוא הסיט את רכבו ימינה (עמ' 2, שורות 10-9 לפרוטוקול). תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם מוקדי הנזק, כיוון שאם נהג רכב התובעת היה סוטה ימינה (כדי לא להתנגש ברכב הנתבעים, כביכול) הרי שלא היה פוגע בפינה השמאלית האחורית של רכב הנתבעים ולא היה נגרם נזק לפינה השמאלית הקדמית של רכב התובעת. תיאור זה גם אינו עולה בקנה אחד עם מהירות נסיעתו של רכב התובעת שכן אם כדבריו היה בולם את רכבו בכניסה לצומת ומסיט את רכבו ימינה (עמ' 2, שורות 10-9 לפרוטוקול) הרי שלא היה אמור להתקיים "מפגש" בין שני כלי הרכב. הסיבה שכלי הרכב "נפגשו" היא העובדה שנהג רכב התובעת נסע במהירות גבוהה ממה שתנאי השטח אפשרו.

כמו כן, אם נהג רכב התובעת היה סוטה ימינה על מנת למנוע תאונה הרי והייתה בכל זאת מתרחש המפגש בין שני כלי הרכב הרי שהייתי מצפה לראות פגיעה בצד שמאל של הרכב, ולא בפינה השמאלית הקדמית. מה גם שאם נהג רכב התובעת רצה למנוע מפגש בין שני כלי הרכב הרי שלא היה עליו לסטות ימינה אלא רק לבלום את רכבו.

7.5. ברם, נהג רכב הנתבעים אינו פטור מאחריות לקרות התאונה סבורני כי הוא נכנס לצומת במהירות לא נמוכה, בניגוד לכלל היסוד של נהיגה במהירות סבירה, חרף טענתו כי נסע במהירות נמוכה (עמ' 5, שורות 4-3 לפרוטוקול), מבלי ליתן את דעתו למתרחש בצומת ובחוסר זהירות.

8. לנוכח כל האמור לעיל, מצאתי לקבל את התביעה באופן חלקי כך שתעשה חלוקת אחריות לקרות התאונה בין שני הנהגים המעורבים.

נהג רכב התובעת יישא באחריות בשיעור של 70% לקרות התאונה ואילו נהג רכב הנתבעים יישא באחריות בשיעור של 30% לקרות התאונה.

9. הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים:

9.1. סכום התביעה בסך של 3,170 ₪ שהם 30% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

9.2. שכ"ט עו"ד בסך 1,250 ₪.

9.3. שכר העד כפי שנפסק.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

10. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ' חשוון תשע"ה, 13 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.