1. מונחת לפני תובענה למתן סעד הצהרתי לגבי בעלות ברכבים מסוימים החל ממועד מסוים וכן צווי עשה אשר במהותם התבקשתי להורות לנתבעים 2, 3, 4, ו- 6 להסב דוחו"ת תנועה וחניה על שם הנתבע מס' 1.
2. הנתבע מס' 1 הינו אביו של התובע אשר נטען כי הלה ביצע מעשה נוכלות החל מחודש ספטמבר 2012 כאשר קיבל לידיו רכבים במסגרת עיסוקו בצורה בלתי חוקית והעביר את הבעלות עליהם לזכות התובע. ביום 23.12.2013 זומן התובע לחקירה במפלג ההונאות בחיפה ואז גילה כי ההונאה שביצע הנתבע מס' 1.
3. הנתבע מס' 1 קיבל את כתב התביעה לידיו ביום 4.8.2014 בהתאם לאישור מסירה שהוצג לפני. נתבע מס' 1 לא התגונן בפני התובענה ולכן התובע זכאי לקבל סעד כנגדו בכפוף לאמור להלן.
4. נתבעת מס' 3 מתנגדת לתביעה כאשר בפתח טענותיה טענה לפיה בית משפט זה אינו מוסמך לתת את הסעד המבוקש, מאחר והתובע נחשב כמי שהורשע בביצוע אותן עבירות , בשים לב לכך שלא שילם את הדוחו"ת מסוג ברירת משפט. הערכאה המוסמכת לבטל את ההרשעות היא אותה ערכאה המוסמכת לדון בעבירה עצמה דהיינו בית משפט לעניינים מקומיים.
5. נתבעות 2, 4 ו- 6 טענות במסגרת כתב הגנתם את הטענות כדלקמן:

א. נתבעת מס' 2 טענה כי שלושת הרכבים שפרטיהן בכתב התביעה רשומים על שם התובע. בנוסף רשום על שם התובע רכב נוסף. מאידך על שם נתבע מס' 1 רשומים שלושה רכבים אחרים. נתבעת מס' 2 מותירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

ב. נתבעת מס' 4 טענה כי מבדיקה עולה כי על שם התובע היה בשנת 2012 שני תיקים שנסגרו בשל דוחו"ת תעבורה ומשטרה. נתבע מס' 4 משאירה את הבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

ג. נתבעת מס' 6 טוענת כי הדוחו"ת הקיימים ופתוחים הם דוחו"ת חניה כאשר טענותיו בעניין זה מופנים לנתבעת מס' 3. ככל שיתקבלו דוחו"ת על שם התובע עליו לפעול בהתאם לאמור בסעיף 27ב(ג) לפקודת התעבורה על מנת להסם על שם של אדם אחר.

1. הנתבעת מס' 3 צודקת בטענתה כי הסמכות בעניין הסבת דוחו"ת החניה הינה לבית משפט לעניינים מקומיים. בדיון שהתקיים לפני לא מצאתי כל הסבר או נימוק מפי בא כח התובע מדוע הסמכות היא לבית משפט השלום. כאשר ביקשתי את התייחסותו החל לטעון טענות לגוף הענין כאשר הוא טען כי ביקש להישפט במועד אך נתבעת מס' 3 לא פעלה בהתאם לבקשתו להישפט. אולם גם טענה זו אמורה להיות מועלית ומוכרעת בבית משפט לעניינים מקומיים ומקומה אינו בבית משפט השלום. לכן צודקת בא כח הנתבעת מס' 3 כי דין התביעה כנגדה להיות מסולקת על הסף בהעדר סמכות עניינית, בכל הקשור לסעד של הסבת דוחו"ת (ראה: רע"א 2747/08 שאוליאן נ. חורש [פורסם בנבו]).
2. בעקרון מסקנה זו יפה גם כלפי דוחו"ת שניתנו על ידי משטרת ישראל שם הסמכות היא לבית משפט לתעבורה. אולם בענין זה משאין דוחו"ת פתוחים שלא שולמו מדובר בדיון תאורטי.
3. לעניין הבלעות על הרכבים הסמכות היא לבית משפט השלום. התובע זכאי לאותם סעדים ולא מצאתי סיבה שלא לתת את הסעד המבוקש.
4. על פי כתב ההגנה של משרד הרישוי בבעלות התובע רשומים ארבעה רכבים מתוכם התובע מודה במסגר תכתב תביעתו שהם בבעלותו. נותר רכב אחד מס' רישוי 92-370-16 שרשום התובע והלה טוען שאינו בבעלותו.
5. לכן אני מצהיר כי רכב מס' רישוי 92-370-16 אינו בבעלות התובע ומורה למשרד הרישוי לבטל את רישום הבעלות ע לשמו. לכן נתבעת מס' 4 תמנע מלגבות כל קנס או חיוב מהתובע בגין רכב זה בלבד. הנני מהציר כי החל מחודש 9/2913 הבעלות באותו רכב הינה של נתבע מס' 1 ומשרד הרישוי יתקן את רישום בהתאם.
6. מאידך אני מצהיר כי התובע הינו הבעלים של רכבים מס' רישוי 83-969-23, 98-753-29 ו- 70-097-72 כאשר בפועל רכבים אלו רשומים על שמו במשרד הרישוי.
7. באשר ליתר הסעדים המבוקשים בדבר הסבת דוחו"ת או ביטול ניקוד או דוחו"ת גם סעד זה אינו מצוי בסמכותי ואין באפשרותי לתתו.
8. לכן אני מקבל את התביעה באופן חלקי כאמור לעיל. לגבי יתר הסעדים יפנה התובע לערכאות המוסמכות.
9. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כח הצדדים.

ניתן היום, כ"א אדר תשע"ה, 12 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.