1. בפניי בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי מר ישראל שי עזרא (להלן: "המבקש"), על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בקריות (כב' השופט יוסי טורס ), מיום 14/12/14, בתיק ת"ק 15864-04-14. בית משפט קמא קיבל את תביעתו של המבקש כנגד חברת ש.ק.י. סוכנות הובלה והפצה בע"מ; כלל חברה לביטוח בע"מ ומר דוד מנחם גן-אל (להלן: "המשיבים") בחלקה והמשיבים נדרשו לשלם למבקש ביחד ולחוד 30% מסך הנזקים שנגרמו למבקש, בהתאם לשיעור אחריותו של המשיב 1 לתאונת הדרכים שאירעה בינו לבין המבקש.

2. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, ובהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-198, אני מוצאת, כי הבקשה אינה מצריכה תשובה ויש לדחותה.

3. על פי המתואר בבקשת רשות הערעור, ביום 23/01/14 ארעה תאונת דרכים בין רכבו של המבקש לרכבו של המשיב 3 בעת שהמבקש נסע בקטע כביש ישר וחש בחבטה בחלקו האחורי של הרכב. על פי גרסת המבקש, עובר לתאונה, המבקש ביצע פרסה ביציאה מתחנת הדלק, השלים את הפנייה ואת המעבר בין הנתיבים באופן מוחלט, המשיך בנסיעתו בקטע הכביש הישר כאשר משיב 3 פגע בחזקה בחלקו המרכזי האחורי של הרכב.

המבקש טען, כי כתוצאה מהתאונה, נגרם נזק כבד לרכבו, אשר הביא לירידה מהותית בשוויו ונדרש לתיקון מקיף בעלות של 11,210 ₪ לפני מע"מ. מאידך טען המשיב 3, כי האחריות לתאונה מוטלת על המבקש, כיוון שהוא ביצע פניית פרסה שסיכנה את המשיב 3, ולאחר מכן ביצע מעבר פתאומי בין הנתיב השמאלי לנתיב הימני.

4. בית משפט קמא ציין בפסק דינו, כי קיים קושי לקבל את גרסת המבקש שעה שהוא טען כי ברשותו עדת ראייה אולם לא אפשר את העדתה. לצד זאת קיבל בית משפט קמא את עדותו של המשיב 3 בדבר התנהלותו של המבקש ומצא אותה מהימנה.

בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי המבקש אשם בקרות התאונה בשל כך שסטה לנתיב האחר מבלי שנקט אמצעי זהירות. לצד זאת נקבע, כי המשיב 3 אשם אף הוא בחוסר זהירות ובכך שלא הספיק לבלום, וזאת על רקע העובדה, כי המכה ברכב המשיב 3 הייתה בצד ימין, כאשר מכך מתחייבת המסקנה שהמשיב 3 יכול היה לבלום תוך שימת לב רבה יותר, ובכך יכול היה המשיב 3 למנוע את התאונה או למתן את תוצאותיה. לנוכח האמור העריך בית משפט קמא את שיעור אחריות המשיב 3 ב- 30%.

אשר לגובה הנזק, ציין בית משפט קמא, כי המבקש הציג חשבוניות תיקון בסך של 11,210 ₪ לא כולל מע"מ וכן קבלה בגין שכר טרחת שמאי בסך של 1,495 ₪ כולל מע"מ. בית משפט קמא ציין כי משמדובר ברכב עסקי יש להפחית את המע"מ בסך של 1,267 ₪. לצד זאת טען התובע להפסדים בסך של 14,000 ₪ בשל הפסד ימי עבודה אולם בית משפט קמא לא קיבל את הטענה לנוכח העובדה כי המבקש לא הוכיח, כי הוא לא עבד בימים הנטענים או שנאלץ לבטל פרויקט כלשהו.

בסופו של יום, קיבל כאמור בית משפט קמא את תביעת המבקש בחלקה וחייב את המשיבים ביחד ולחוד לשלם למבקש סך של 3,743 ₪.

5. המבקש תקף במסגרת בקשת רשות הערעור את קביעת בית משפט קמא בדבר הטלת אחריות חלקית לתאונה על המשיב 3 תוך שנקבע, כי משנגרמה הפגיעה בצדו הימני של רכב המבקש הרי שהפגיעה נגרמה טרם השלמת מעבר רכבו של המבקש בין הנתיבים. לתמיכה בטענותיו צירף המבקש לבקשת רשות הערעור חוות דעת של בוחן תנועה בה נקבע כי האחריות לתאונה נופלת כולה על המשיב 3.

לעניין אומדן נזקיו של המבקש, טען המבקש, כי בית משפט קמא הסתמך בהחלטתו על חוות דעתו של השמאי בלבד, שעה שקבע, כי אין להתחשב באובדן 14 ימי העבודה עקב משך זמן תיקונו של הרכב ולנוכח מצבו הבריאותי של המבקש. המבקש תמך טענתו זו באישור יועץ מס על הפסדים בהכנסותיו של המבקש כתוצאה מהתאונה. בהקשר זה טען המבקש כי לאור אי פנייתו לייעוץ משפטי בערכאה הדיונית, לא צירף לתביעה את חוות דעתו של בוחן התנועה ולא את אישורי המחלה המעידים על היעדרותו הארוכה מהעבודה, שבעקבותיה נאלץ לטענתו לוותר על פרויקטים והזמנות עבודה שונות.

על רקע האמור, העמיד המבקש את נזקו בעקבות התאונה על סך של כולל של 25,188 ₪.

6. ממקרא פסק דינו של בית משפט קמא, עולה כי המדובר בפסק דין המבוסס על קביעות עובדתיות, הנתמכות על ידי כתבי הטענות והעדויות שנשמעו בפניו. נימוקי המבקש לבקשת רשות הערעור מופנות כנגד אותן קביעות. בית משפט קמא התרשם כאמור מהראיות והעדויות שהוצגו בפניו, לרבות מתמונות המתעדות את הנזק שנגרם לרכב המבקש בעקבות התאונה, כי יש להטיל על המשיב 3 אחריות בשיעור של 30%. המדובר בקביעה עובדתית של בית משפט קמא המבוססת על ממצאי מהימנות כמו גם הימנעות מזימונה של עדה רלוונטית, אשר נכחה בעת קרות התאונה כגרסת המבקש, על כן, לא מצאתי מקום להתערב בה. בהקשר זה אין להכביר מלים אודות ההלכה, כי אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר הייתה לה אפשרות להתרשם במישרין מהעדויות שהובאו בפניה אלא בנסיבות חריגות. ראה: ע"א 8320/09 אלי אלחדד נ' מרדכי שמיר, [פורסם בנבו], (29/03/11), וכאמור אין זה המקרה המצדיק התערבות בקביעותיו ובממצאיו של בית משפט קמא.

7. עוד באותו הקשר, סבורני, כי אין בטענות המשיב ביחס להעדר קבלת ייעוץ משפטי, טענה שלא הוכחה, כדי לשנות את מסקנתי זו. מה גם, שהמשיב בחר לצרף לבקשת רשות הערעור ראיות נוספות שלא הוצגו על ידו בפני בית משפט קמא וזאת ללא שהגיש תחילה בקשה להתיר לו לעשות כן.

8. זאת ועוד, לא מצאתי אף מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא ביחס לאומדן נזקיו של המבקש בעקבות התאונה. המבקש חזר וטען במסגרת בקשת רשות הערעור, לנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה לרבות, הפסד ימי עבודה ובעקבות זאת וויתור על פרויקטים והזמנות עבודה שונות. טענה זו נטענה על ידי המשיב בפני בית משפט קמא, אשר דחה אותה, משלא עלה בידי המשיב להוכיח טענותיו. יצוין, כי גם במסגרת בקשת רשות הערעור הפנה המבקש לאישור יועץ המס המצביע לטענתו על הפסדים בהכנסותיו של המבקש כתוצאה מהתאונה. ואולם עיון באישור מעלה, כי אין בו התייחסות קונקרטית לאובדן ההכנסות שנגרמו בפועל בתקופה הרלוונטית. זאת ועוד, אף אם מחזור עסקו של המבקש היה נמוך יותר בתקופה האמורה, הרי שלא הוכח כלל כי הדבר נובע כתוצאה מהתאונה. כן לא הוכח, כי המבקש נאלץ לוותר על פרויקטים או הזמנות עבודה בשל היעדרותו. משכך מצאתי כי דין טענת המבקש לעניין גובה הפיצוי שנפסק להידחות אף לגופה.

9. בשולי הדברים אציין, כי אין בעצם צירופם של אישורי המחלה לבקשת רשות הערעור על ידי המבקש כדי לשנות את החלטתי זו, וזאת בין היתר לנוכח העובדה, כי ההליך בפני בית משפט קמא נסוב סביב נזקי רכוש שנגרמו לרכב המבקש בעקבות התאונה ולא בשל נזקי גוף שנגרמו למבקש. בעניין זה אציין, כי ככל שיש בפי המבקש טענות ביחס לנזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת הדרכים, פתוחה בפניו הדרך לפנות בתביעה רלוונטית לערכאה המתאימה.

10. נוכח האמור, לא מצאתי כל עילה המצדיקה מתן רשות ערעור. משכך, הנני מורה על דחיית הבקשה.

11. בנסיבות העניין, מאחר שלא נתבקשה תשובה, לא ניתן צו להוצאות.

12. העירבון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית משפט לידי מפקידו.

13. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ד טבת תשע"ה, 05 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.