29 יוני 2016

האם זכאי התובע לקבל מן הנתבעת פדיון ערך ימי מחלה בלתי מנוצלים (להלן: פדיון ימי מחלה)? זוהי השאלה העומדת לפתחו של בית הדין בהליך זה.

רקע נדרש

1. יובהר בראשית הדברים כי העובדות שיפורטו להלן אינן שנויות במחלוקת, והצדדים היו חלוקים בשאלה משפטית בלבד. משכך הסכימו הצדדים כי יסכמו טענותיהם המשפטיות ובית הדין יכריע במחלוקת על יסוד הסכומים, וכך נעשה.

(אמנם בדיעבד התברר כי יתכן שישנה מחלוקת בשאלת שווי פדיון ימי המחלה , ואך ורק ככל שיובהר להלן כי יש מקום להזקק לסוגיה זו, ידון אופן בירורה בהתחשב בכך.)

1. התובע הועסק ביחידת סמך של משרד הבטחון (להלן: יחידת הסמך) החל משנת 1968 וזאת עד להקמתה של הנתבעת (להלן גם: תעש) בחודש 10/1990- אז הועבר לעבוד בה.
2. התובע פרש לפנסיה מוקדמת מהנתבעת בחודש ינואר 1995 בהיותו בן 52. עם סיום העסקתו, רכשה בגינו תעש זכויות פנסיה במבטחים, זאת באמצעות תשלום חד פעמי. מאותו מועד קיבל פנסיה מוקדמת תקציבית מהנתבעת באמצעות מבטחים.
3. מעבר לעבודתו בתעש, עבד התובע בתקופות שונות, כולל, בחלק מן הזמן, במקביל לעבודתו שם, גם במשטרת ישראל. לאחר מכן עבד גם במועצה הדתית כפר סבא.
4. במועד הפרישה המוקדמת עמדה לזכות התובע יתרה של שעות חופשת מחלה בלתי מנוצלות בסך של כ5,707 שעות.

בסמוך לפרישה המוקדמת פנה התובע במכתב אל הנתבעת (נספח 2 לסכומיו) בבקשה לפדות השעות הצבורות הללו נוכח טענתו כי נאלץ להפסיק לעבוד בטרם הגיעו לגיל 55 בשל רצונה של הנתבעת. דרישתו של התובע נדחתה שכן נטען אז כי לא עמד בקריטריונים המזכים לזכאות ובאופן ספציפי, לא הגיע אז לגיל 55.

1. התובע פנה שוב בדרישה לתשלום פדיון ימי מחלה, עם הגיעו לגיל 67 ופרישתו לפנסית זיקנה (נספח 3 לסכומיו) וזאת בחודש אפריל 2009. בפניה נוספת, משנת 2013 (נספח 4 לסכומיו) הסתמך התובע גם על צבירת ימי מחלה בלתי מנוצלים במשטרה ובמועצה הדתית כפר סבא.

דרישת התובע נדחתה כאשר הנתבעת טוענת כי היות וזכויותיו של התובע מהמדינה ממומשות מכח הסכם הרציפות שבינה לבין מבטחים, לא ניתן לערוך הסכם רציפות פנסיונית עם מקומות העבודה הממשלתיים המאוחרים יותר שבהם עבד.(נספח 5 לסכומיו).

1. משכך הגיש התובע תביעתו דכאן, בתחילה כנגד הנתבעת והמדינה.
2. בקדם המשפט ונוכח טענות המדינה, ביקש התובע למחוק את ההליך נגדה וכך נפסק.

דיון והכרעה

1. הצדדים מפרטים בסכומיהם הטעמים בגינם לדידו של כל אחד מהם, תומכים הסכמים והסדרים שונים בטענותיו.

התיישנות

1. לטעמנו ראוי בטרם הזקקות לטענות הצדדים לענין זה, לבחון את טענת ההתיישנות שהעלתה תעש בין היתר בסעיף 6 לכתב הגנתה ובסכומיה.
2. טוענת הנתבעת כי תביעתו של התובע לפדיון ימי מחלה להם היה זכאי כסברתו, בשנת1995 עם פרישתו מעבודתו אצלה, התיישנה שנים הרבה בטרם הגשת תביעה זו.
3. בסכומיו אין התובע מתמודד עם טענה זו כלל וכלל. הפך הדברים הוא הנכון. התובע חוזר ומדגיש על פי אחת החלופות להן נזקק כי זכאותו לתשלום זה נוצרה עם פרישתו לפנסיה מוקדמת. כך: בסעיף17 (ד) מפנה להוראות התקשי"ר עליהן מסתמך ולפיהן "... ישולם הפיצוי בעד ימי חופשת מחלה שלא נוצלו מיד עם הפרישה"; בהמשך לכך מתבסס התובע על שווי ימי חופשת המחלה ע"פ חוו"ד המומחה שהגיש, כשהוא משוערך ממועד פרישתו מתעש (ס'17 לסכומים).
4. די בכך כדי לדחות תביעתו של התובע.

המקורות לעילות התביעה

1. מטעמי זהירות בלבד, ונוכח העובדה כי בסעיף 16 לסכומיו טוען התובע כי הזכאות לפדיון ימי מחלה נוצרה ביום "פרישתו לזקנה" קרי בשנת 2009, ידונו גם טענותיו לגופן להלן.
2. טענותיו של התובע מבוססות למעשה על סדרת מקורות הסכמיים שבסופה עומד התקשי"ר וכן על מקורות שבחוק. לא ברור מתוך טענותיו האם המקורות המובאים על ידו מקימים לסברתו ,במצטבר, זכאותו או שמא קבוצות מתוכם מקימות מספר מקורות עצמאיים לביסוס עילת תביעתו. משכך, ולמען הסר כל ספק , ידונו המקורות הנטענים כקבוצות נפרדות ועצמאיות.

זכאות מכח ההסכמים הקיבוציים החלים על הנתבעת

1. יאמר כבר עתה כי ההסכמים הקיבוציים החלים על הנתבעת, כשלעצמם, לא זיכו את התובע בעת הפרישה המוקדמת לתשלום פדיון ימי מחלה ועל כך למעשה אף הוא אינו חולק.
2. ההסכם הקיבוצי בדבר תנאי עבודה מ10/90 (נספח 8 לסכומי התובע- להלן ההסכם הקיבוצי) קבע בפרק ו' סעיף 1ט' "עובד המקבל תשלום דמי מחלה מתעש , הפורש לגמלאות בגיל שאינו נמוך מ-55 שנה .... אשר ניצל במשך כל תקופת עבודתו בחברה לא יותר מ65% מסך כל ימי חופשת המחלה המגיעים לו.. ישולם לו בפיצוי בעד ימי חופשת המחלה שלא נוצלו, העומדים לזכותו במועד פרישתו." (ההדגשות הוספו). (כפי שהראה התובע בסעיף 14 לסכומיו חזרו הסכמים קיבוציים מאוחרים יותר שנחתמו בין ההסתדרות לנתבעת על הוראה זו).

משהתובע פרש בטרם הגיעו לגיל 55, הרי שתנאי ההסכם הקיבוצי לא איפשרו לו לקבל פדיון ימי מחלה, נכון לאותה עת . (זאת גם אם יובאו בחשבון שנות עבודתו בתעש במתכונתה הקודמת- כיחידת סמך)

1. על פי הסכם המעבר 10/90 של עובדי המדינה לתעש (נספח 7 לסכומים) בסעיף 13 :"קמה לעובד המועבר זכות מכח חוק הגמלאות לקבלת תשלומים נוספים על תשלומי הפנסיות הנזכרים בהסכם זה, יהיה העובד המועבר זכאי לקבלת התשלומים הנוספים מהחברה גם אם בחר לקבל פנסיה עפ"י מסלול העברת זכויות". (להלן: סעיף 13). סעיף 13 משמר עבור העובדהמועבר זכאותו לתשלומים מסוימים שהוקנו לו על פי חוק שירות המדינה(גמלאות) (נוסח משולב) התש"ל- (1970) (להלן- חוק שירות המדינה גמלאות).

אלא שהזכות לפדיון ימי חופשה אינה נובעת מחוק שירות המדינה גמלאות (ור' לענין זה גם הפסיקה שאליה הפנה התובע עצמו- בענין רוט (עב 1005-03 אשר רוט- משרד הדתות (10.2.05), וכן ע"ע 105/05 נחמן אורון- מנהל מקרקעי ישראל(14.5.06)) אלא ממקורות הסכמיים שונים (אצל הנתבעת כנ"ל , ובמדינה כפי שקובצו בתקשי"ר). משכך, אין סעיף 13 משמר מבחינת התובע כל זכות שהוקנתה לו מתקופת עבודתו ביחידת הסמך לענין זה.

מכל מקום אין חולק כי בסוף תקופת עבודתו בתעש (במצטבר עם העבודה ביחידת הסמך) , לא היה זכאי לקבל דמי מחלה בשל גילו (גם התובע אינו חולק על כך שגם לו היה עובד המדינה, הרי שעל פי התקשי"ר בסעיף 33.270 אין זכאות לפדיון ימי מחלה למי שפרש בטרם הגיעו לגיל 55(אלא בשל נסיבות ספציפיות שלא נטען כי מתקיימות כאן.))

1. (לא למותר לציין בהקשר זה כי פרשנותה של הנתבעת ביחס לתחולתו של סעיף 13 על התובע אינה מקובלת עלינו. הסעיף מציין כי הזכות לקבלת תשלומים נוספים מהחברה תחול "גם אם בחר לקבל פנסיה עפ"י מסלול העברת זכויות" . אין בסעיף כדי לשלול הזכות ביחס לעובדים שבחרו, כתובע, במסלול "רציפות זכויות".)
2. אם כן, ההסכמים הקיבוציים שהוראותיהם חלות על הצדדים , לא הקנו לתובע בעת פרישתו לפנסיה מוקדמת זכאות לפדיון ימי מחלה כשלעצמם.
   

התקשי"ר וחלותו על היחסים בין הצדדים

1. התובע למעשה מודע לכך, ולפיכך טוען כי יש לצרף לתקופת עבודתו בתעש(כולל התקופה שביחידת הסמך) גם את תקופות עבודתו המאוחרות יותר בשירות המדינה- במשטרה ובמשרד הפנים (המועצה הדתית) ומכחן טוען כי זכאי לפדיון ימי המחלה. כמפורט בסעיף 17 לסכומיו, זכאות זו נובעת לסברתו מהוראת חוק שירות המדינה גמלאות והתקשי"ר.

לטעמנו אין לקבל עמדת התובע וזאת מכמה טעמים:

1. ראשית- מקובלת עלינו טענת הנתבעת כי על היחסים בין הצדדים לא חלות הוראות התקשי"ר. ר' לענין זה הוראת סעיף 01.021 לתקשי"ר ולפיה הוא חל על המועסקים בשירות המדינה.
2. לענין זה דווקא הפנייתו של התובע עצמו לפסה"ד בענין רוט דלעיל- שומטת הקרקע תחת טענותיו. באותו ענין נאמר:

נקדים ונאמר כי הזכות לפדיון ימי מחלה שלא נוצלו (להלן הפיצוי) אינה זכות שקבועה בחוק. מקורה הינו הסכמות אליהם הגיעו הצדדים אם הגיעו להסכמה. במקרה דנן נחתם הסכם בין הצדדים ליחסים הקיבוצים – הסתדרות עובדי המדינה ומדינת ישראל. בהתאם להסכם זה נקבעו סעיפים 33.270 ואילך, ובפרט סעיף 33.270 (ד) שהוסף על יסוד הסכמות בין הצדדים שיפורטו להלן.

התובע סומך יהבו על ס"ק 33.270 (ד) במנותק מהסעיפים הקודמים....

הפרשנות המילולית של הסעיף מובילה למסקנה לה טוען הנתבע . סעיף 33.270 (א) הינו הרישא של הפרק והוא קובע על מי הוא חל והוא קובע שההוראות הקבועות בסעיף 33.271 עד 33.275 (כל הפרק) חלות על עובדים "אשר שרותם נושא זכות לגמלאות בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות) נוסח חדש התש"ד – 1970". הפתיח אפוא של הפרק, בראשו, קובע על מי הוא חל. זוהי "הוראת על" החולשת על הפרק כולו".

1. אף נוסח סעיף 33.270 א לתקשי"ר דהיום כפי שהובא על ידי התובע : "הוראות פסקאות 33.271 עד 33.278 חלות על עובדים אשר שירותם: א. נושא זכות לגמלאות בהתאם לחוק שירות המדינה גמלאות..., לרבות אם הוראותיו אומצו מכוח הסכמים קיבוציים או הסדרים קיבוציים דו צדדיים להלן בסעיף זה - ":עובד בפנסיה תקציבית" ,לא יכול לסייע לתובע. התובע לא הצביע על אימוץ הוראות חוק שירות המדינה גמלאות לתוך המערכת ההסכמית החלה על הנתבעת. ולמען הסר ספק יובהר כי סעיף 13 כשלעצמו אינו מחיל את הוראות חוק שירות המדינה גמלאות, כאמור, אלא רק משמר זכויות שנצברו בתקופת עבודת העובדים ביחידת הסמך, עם המעבר לתעש.
2. הפנייתו של התובע לסעיפים 85.978- 85.977 לתקשי"ר (ס17ב' לסכומיו- מצוין שם בטעות כי המדובר בסעיף חוק) מוציאה הסעיפים מהקשרם. פרק 85.97 לתקשי"ר כולו, והסעיפים האמורים בכלל זה- דנים ברציפות זכויות שבין המדינה לבין המוסד לבטוח לאומי ושירות התעסוקה.
3. שנית- טענת התובע כי הוראות התקשי"ר חלות עליו בהיותו עובד מדינה לשעבר ביחידת הסמך (סעיף 21 א' לסכומיו) כוללות סתירה פנימית. התובע חדל להיות עובד מדינה עם המעבר לתעש.
4. שלישית-גם ההסתמכות על עבודתו במדינה אצל גופים אחרים לא יכולה להועיל לו ביחסיו מול הנתבעת.
5. סעיף 13 שימר את זכויותיו של התובע שנצברו כעובד מדינה טרם המעבר- גם ביחסיו עם הנתבעת. הסעיף לא החיל זכויות עתידיות של עובדי מדינה על התובע כעובד הנתבעת. כל פרשנות אחרת אינה יכולה להתקבל לא רק מתוך לשון הסעיף אלא אף מתוך הגיונם של דברים. עובד המדינה העובר/מועבר לעבוד בגוף אחר, אינו נחשב עוד עובד המדינה בכל הנוגע ליחסיו עם אותו גוף ולא יתכן כי מערכת יחסי עבודה אחרת, חיצונית ליחסים שבינו לבין מעסיקו (כאן הנתבעת) תיצור חבויות על אותו מעסיק.
6. מעבר לדרוש יאמר גם כי הפנייתו של התובע לסעיף 33.273(ב)לתקשי"ר – אינה רלבנטית לגביו גם לו היה חל התקשי"ר שכן היא נוגעת לעובדים שפרשו בגיל 57.

מקורות אחרים לעילת התביעה

1. לא מצאנו ממש גם בטענות התובע לזכאותו לפדיון ימי מחלה מכח סעיף 30 לחוק הגנת השכר התשי"ח -1958. אין סעיף זה רלבנטי לעניננו. התביעה אינה לתשלום שכר או הפרשות לקופת גמל. יותר מכך- אחריותה של הנתבעת ביחס לתקופת ההעסקה ביחידת הסמך יכול והיתה קיימת ואולם כאמור , עם סיום העסקת התובע , גם לו היתה כל תקופת ההעסקה באחריות הנתבעת- לא היה זכאי , בשל גילו, לפדיון ימי מחלה.
2. גם הטענה לזכויות מכח חוק הסכמים קיבוציים התשי"ז -1957 אינה רלבנטית ביחסים עם הנתבעת. בעת פרישתו של התובע מהנתבעת לא היתה לו כל זכות מוקנית לפדיון ימי מחלה.

למעשה גלום בטענות התובע נסיון לטעון לקיומו של "הסכם רציפות" נוסף בין עבודתו בתעש לבין עבודותיו במדינה על שלוחותיה השונות, לאחר מכן. התובע לא הצביע על קיומו של הסכם רציפות כזה, ונוכח פרישתו המוקדמת של התובע מתעש, תוך תשלום פנסיית גישור, גם לא יכול היה להיות כזה .

פסה"ד בענין קורצקי

1. לאחר הגשת הסכומים ביקש התובע לצרף אסמכתא לתמיכה בטענותיו בדמות פסק דינו של בית המשפט העליון בענין קוריצקי (בג"ץ 2944-10 אברהם קוריצקי- בית הדין הארצי לעבודה (13.10.15)).
2. לא מצאנו כי יש בפסק הדין בענין קוריצקי כדי לסייע בידיו:

מן הבחינה הטכנית ברי כי בענין קוריצקי עסק בג"ץ בסוגיה שונה מהסוגיה שלפנינו: סוגיית קביעת המשכורת הקובעת לגבי גמלאים שפרשו מהמדינה לאחר שצברו זכויות גם מכח הסכם רציפות בין הקרנות לבין המדינה וזאת נוכח הוראות התקנון האחיד. לא זו בלבד שאין עסקינן בשאלת גובה המשכורת הקובעת לפנסיה , אלא שאף אין עסקינן כאן במי שעבר לעבוד במדינה לאחר שעבד בגוף שבמסגרתו בוטח באחת הקרנות מכח הסכם רציפות (ור' האמור לעיל).

מן הבחינה המהותית- בשאלה העקרונית קבע בג"ץ כי זכויותיהם של עמיתים שנצברו בעת עבודתם טרם החלת התקנון האחיד, ושעליהן נסמכו, אינן יכולות להפגע מכח התקנון האחיד לקרנות הפנסיה, אלא, לכל היותר בהוראה חוקית הכפופה למגבלות חוקתיות ביחס לפגיעה בזכויות הקנין. אלא שבעניננו , לתובע, עת פרש מהנתבעת לא היתה זכות מוקנית כלשהי לקבלת פדיון ימי מחלה בשל גילו, וכאמור, לא נוצרה לו כלפיה זכות כזו בשלב מאוחר יותר.

סוף דבר

התביעה נדחית

בנסיבות הענין ישלם התובע הוצאות הנתבעת בסך 3,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג סיוון תשע"ו, (29 יוני 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.