בפני ערעור על החלטת כב' רשם ההוצל"פ אסף אבני אשר דחה את בקשת המערער לחייב את המשיב בחוב הפסוק.

המערער הוא הזוכה בתיק ההוצל"פ נשוא ההליך, החייב בתיק, סוויסה יצחק ניסים, השכיר למשיב נכס שהוא דירת מגורים בה מתגורר המשיב. הסכם השכירות נחתם ביום 1.9.13. על פי ההסכם נתן המשיב לחייב 12 שיקים על סך 5,400 ₪ כ"א בעבור תקופת השכירות של שנה. ביום 14.11.13 הטיל המערער עיקול אצל המשיב, עיקול צד ג', על כספים שהמשיב מחזיק והם שייכים לחייב. המשיב לא פעל לפי הצו ולא העביר למערער כספים, לפיכך הגיש המערער בקשה לחיוב המשיב בחוב הפסוק (חיוב צד ג' שלא פעל לפי צו העיקול שהוטל אצלו). המשיב נחקר כצד ג' ובחקירתו, שהיתה אמינה על כב' כב' הרשם, העיד כי במעמד חתימת הסכם השכירות שבינו לבין החייב, הוא נתן לחייב 12 שיקים עבור תקופת השכירות כולה. כב' הרשם החליט שלא לחייב את המשיב בחוב הפסוק כולו או חלקו. נימוקו של כב' הרשם היה: כיוון שהמשיב מסר את השיקים לחייב לפני קבלת העיקול, לא נתפס בידיו נכס כלשהו השייך לחייב "שהרי ההמחאות הועברו בטרם העיקול הוטל". הבקשה לחייב את המשיב בחוב הפסוק לפי סעיף 48 לחוק ההוצל"פ נדחתה והזוכה חוייב לשלם למשיב 2,500 ₪.

על החלטה זו הוגש הערעור. מדובר בערעור בזכות, שכן, על החלטות רשם ההוצל"פ בבקשה לחייב מחזיק בחוב הפסוק ניתן לערער בזכות.

המערער טוען כי החייב לא פעל לפי צו העיקול שהוטל אצלו, לא השיב כלל לצו העיקול, אף לא תשובה לפיה הוא אינו מחזיק בנכס השייך לחייב. העובדה שניתנו שיקים למלוא תקופת השכירות התבררה רק בדיון.

לגופו של ענין טוען המערער כי מתן השיקים מהמשיב לחייב מראש לא הביא לידי כך שלא נתפסו אצל המשיב נכסים כלשהם של החייב, כפי שקבע כב' הרשם. לטענת המבקש, על פי הפסיקה, אין די במתן השיקים כדי לפטור את המשיב מהעברת הכספים לעיקול ואין במתן השיקים אף לא כדי להוות "הצדק סביר" לאי העברת סכומים לתיק ההוצל"פ. המערער טוען כי מחזיק צד ג' שנתן שיקים מראש לחייב ולאחר מכן הוטל עיקול אצלו אינו נפטר מקיום צו העיקול. על מחזיק כזה להעביר את הסכומים של השיקים ללשכת ההוצל"פ ובכך הוא נפטר מתשלום השיקים, או למצער עליו להגיש בקשה בטען ביניים על מנת שבית משפט יחליט זכותו של מי גוברת, מקבל השיקים או מטיל העיקול. המשיב לא עשה כן לפיכך, טוען המערער, יש לחייב את המשיב בחוב הפסוק עד לגובה סכום השיקים שאותם על המשיב פרע לאחר קבלת צו העיקול.

המשיב טוען כי מיד עם קבלת צו העיקול הוא פנה למשרד ב"כ המערער אך זכה ליחס צונן ולא הוסבר לו מה עליו לעשות. לטענתו הוא אמר שאין לו שיקים של החייב. לדבריו הוא גם פנה לחייב לקבל בחזרה את השיקים אך זה מסר לו שהם כבר הועברו הלאה והוא שלח על כך פקס ללשכת ההוצאה לפועל.

ב"כ המערער חלק על טענות המשיב בענין פנייתו למשרדו והיחס שהוא קיבל ואף פקפק בדברי המשיב לפיהן פנה להוצל"פ בפקס שבו הוא מודיע שהחייב הודיע לו שהשיקים "עברו הלאה". מכל מקום, טוען המערער, לא הומצא פקס כזה, או אישור על משלוח פקס כזה, ולא הומצא צילום של השיקים שנפרעו, כך שניתן יהיה לראות שהם אכן הועברו על ידי החייב לצדדים אחרים.

הצדדים הסכימו שתינתן החלטה ללא צורך בדיון.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי הצדק עם המערער.

בדיוק בשאלה העומדת בהליך זה ניתנה החלטה של בית המשפט העליון עוד ביום 23.8.89 בע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך ואח' פ"ד מג(2) 864.

בית המשפט מגדיר שם את תמצית הערעור כך:

1. הערעור שלפנינו עניינו, בתמצית, דינו של שטר, שהוצא

על ידי עושהו קודם שהוטל אצלו (בתורת "מחזיק") עיקול על

כספי הנפרע על פי השטר, והשטר נפרע על ידי עושהו לאחר

שנמסר לו צו העיקול הנ"ל".

אם נעביר תמצית זו לענייננו "דינו של שטר " – דינם של השיקים שמסר המשיב לחייב, "שהוצא על ידי עושהו קודם שהוטלו אצלו (בתורת "מחזיק") עיקול על כספי הנפרע על פי השטר" – שניתנו על ידי המשיב ביום חתימת הסכם השכירות 1.9.13 לפני שהוטל העיקול, ביום 14.11.3, על כספי החייב – הנפרע – על פי השיקים. "והשטר נפרע על ידי עושהו לאחר שנמסר לו צו העיקול הנ"ל" – והשיקים שולמו ונפרעו על ידי המשיב, כולל השיקים שמועד פירעונם היה אחרי 14.11.13 – יום מסירת העיקול.

השאלה שדן בה בית המשפט בתיק הנ"ל היא האם עצם העובדה שהשיקים כבר לא היו אצל המחזיק בזמן הטלת העיקול מביאה למסקנה שלא היה לעיקול על מה לחול? והאם פרעון השיקים, שכבר לא היו בידי מקבל העיקול-"המחזיק"- מהווה "הצדק סביר" הפוטר את המחזיק מחיובו בחוב הפסוק.

ב- 2 שאלות אילו קבע בית המשפט כך: העובדה שהשיקים כבר נמסרו לחייב לפני הטלת העיקול, לא מביאה לכך שלא היה לעיקול על מה לחול.

לעניין זה קבע בית המשפט כך:

"... מן הראוי להידרש לטענה מרכזית שבפי המערער (שהיה

המחזיק בתיק הנ"ל ג.א.)... כאילו עם מסירת השטר לידי

החייבים עבר לידיהם הקניין בשטר זה, וממילא אין עוד בידי

המערער "נכס" שלהם לעקלו בידיו.

טענה זו דינה להידחות מכל וכול".

ובהמשך:

"הקניין בשטר עבר אמנם מידיו, (של המחזיק ג.א.),

אך החוב הגלום בו ("עסקת היסוד", אם תרצו ) – איננו פוקע

עד למועד הפירעון, ועל החוב הזה "ירד" צו העיקול. ביום

הפירעון לא השטר ככזה רלוואנטי לענייננו אלא הכספים שחב

המערער למשיבים – החייבים. אלה היו בהחזקתו של המערער,

והרי עליהם הוטל העיקול. את אלה מנוע היה מלהוציא מתחת ידו

בניגוד לצו העיקול".

התוצאה היא איפוא שקביעת כב' הרשם לפיה כיוון שהשיקים ניתנו על ידי המשיב לחייב לפני קבלת צו העיקול, לא היה לעיקול על מה לחול, אינה נכונה.

באשר לשאלה השניה והיא האם הפרעון של השטר לידי החייב לאחר קבלת צו העיקול מהווה פעולה שיש בה "הצדק סביר", הפוטר את המשיב מחובו בחוב הפסוק לפי הוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ח – 1968, קבע בית המשפט בע"א 533/87 הנ"ל כך:

"המערער (כאמור המערער שם היה המחזיק והוא שווה למשיב

בענייננו ג.א.) יכול היה לפנות לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן

הוראות או לחילופין בטען ביניים לבית המשפט, ואזי בכל מקרה היה

"יוצא מן התמונה" ופורק מעליו כל סיכון. כפי שראינו לעיל, יכול

היה בפשטות למלא אחר צו העיקול, מבלי להיות חשוף עוד לתביעה

על פי השטר. מכל האפשרויות בחר המערער דווקא להתעלם כליל

מצו העיקול ולפעול כאילו זה לא בא כלל לעולם. נראה כי במצב דברים

זה אין לראות "הצדק סביר" כלשהו להתנהגות המערער".

היינו, בית המשפט קבע כי מחזיק שבוחר לפרוע שטר, שמסר לחייב קודם לקבלת העיקול אך מועד פירעונו לאחר קבלת העיקול, לא עומד בתנאי הפוטר מחזיק מחיובו בחוב הפסוק ("הצדק סביר"), לפיכך יש לחייבו בחוק הפסוק.

התוצאה היא איפוא שיש לקבל את הערעור ולקבוע כי המשיב – המחזיק – לא מילא אחר צו העיקול מבלי שיש בידיו הצדק סביר להתנהגות זו ולפיכך יש לחייבו בסכום השיקים שנפרעו לאחר קבלת צו העיקול.

החלטת כב' הרשם מיום 27.3.14 מבוטלת והמשיב מחויב כאמור לעיל.

בנוסף אני מחייב את המשיב בהוצאות המערער ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתנה היום, ד' תמוז תשע"ד, 02 יולי 2014, בהעדר הצדדים.

קלדנית: כרמלה עובדיה