1. תחילתה של תובענה זו בבקשה לביצוע תביעה על סכום קצוב בסך 17,272 ₪ אשר הגישה התובעת כנגד הנתבעות בגין דמי שכירות של כלי רכב.

התובעת צירפה לכתב התביעה הסכם שכירות, טופס מסירת רכב חתום בידי הנתבעות וכרטסת הנהלת חשבונות.

הנתבעות התגוננו, כל אחת בנפרד, והגישו התנגדות לביצוע התובענה אשר נדונו בתיקים אזרחיים נפרדים ולאחר מתן רשות להתגונן, אוחד הדיון בתיקים אלו והוגש כתב תביעה מתוקן אחד כנגד שתי הנתבעות.

יאמר כבר עתה כי לאחר שמיעת הראיות, ויתרה התובעת על תביעתה כנגד הנתבעת 2.

2. בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי הנתבעת 1 חתמה על הסכם השכירות של רכב אאודי A6 ורכב טויוטה קורולה (להלן: "הסכם השכירות") ואף מסרה פרטי כרטיס אשראי ורישיון נהיגה.

פרטי הנתבעת 2 צוינו על פני הסכם השכירות כנהגת משנה ומסרה צילום של רישיון נהיגה והיא זו, לטענת התובעת, אשר נהגה ברכב בפועל.

התובעת צירפה צילום מסך של תנועות רכבים לחוזה השכרת רכב לפיו רכב האאודי הוחזק על ידי מי מהנתבעות בתקופה 16.2.09 עד ליום 1.4.09 והחל מיום 1.4.09 הוחזק רכב הטויוטה עד ליום 16.4.09.

התובעת מצרפת לכתב התביעה שתי קבלות על תשלום שני תשלומים, האחד על סך 2,000 ₪ אשר שולם במזומן ביום 25.3.09 והשני על סך 1,000 ₪ אף הוא במזומן ביום 31.3.09.

התובעת הנפיקה שתי חשבוניות מס האחת על סך 9,000 ₪ ביום 30.3.09 בגין דמי השכירות של רכב האאודי והשניה על סך 3,238 ₪ ביום 17.4.09 בגין דמי השכירות של רכב הטויוטה - שתיהן על שם הנתבעת 2.

בהמשך כתב התביעה המתוקן מפרטת התובעת בטבלה המעידה על יתרת חוב בגין שכירות כלי הרכב בסך 9,238 ₪ אשר לכך, טוענת התובעת, יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לסעיף 2ט להסכם השכירות עד ליום 10.11.13 והפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום זה ועד ליום הגשת התביעה כך שסכום החוב נכון ליום הגשת התביעה עומד על סך של 17,272 ₪.

התובעת בקשה לחייב את הנתבעת 1 מכוח הסכם השכירות עליו חתמה ואילו את הנתבעת 2 יש לחייב מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט.

3. הנתבעת 1 התגוננה וגוללה בכתב הגנתה, כפי שהוגש לכתב התביעה המתוקן, את סיפור המעשה.

לטענתה בעלה ובעלה של הנתבעת 2 היו חברים ובעלה של הנתבעת 2 בקש לשכור רכב. מאחר ולנתבעת 2 ובעלה לא היו כרטיסי אשראי הסכים בעלה של הנתבעת 1 להשאיל את פרטי כרטיס האשראי של הנתבעת 1 לצורך השכרת רכב לתקופה של יומיים.

הנתבעת 1 הכחישה את יחסי עבודה בינה ובעלה לבין הנתבעת 2 כטענתה.

מאחר והתובעת דרשה זהות בין שוכר הרכב ובעל כרטיס האשראי, הסכימה הנתבעת 1 לבקשת בעלה וחתמה גם על הסכם השכירות אשר הוגבל ליומיים בלבד.

בדיעבד, התברר לה כי הנתבעת 2 ובעלה, המשיכו להחזיק ברכב תקופה ארוכה בהרבה מהמוסכם ואף החליפו רכב, כאשר שולם רק תשלום בסך 3,000 ₪ המשמשים תמורה מלאה ליומיים להם הסכימה הנתבעת 1 לשלם במקומם.

לטענתה התחייבותה על פי הסכם השכירות תמה עם ביצוע התשלום הנ"ל וכי המשך יחסי השכירות הוא עם הנתבעת 2 ובן זוגה.

4. לעומתה, טענה הנתבעת 2 בכתב הגנתה, כי באותה עת עבדה ו/או סייעה לעסק הרהיטים של בן זוגה לשעבר ובעלה של הנתבעת 1.

במסגרת עבודתה, התבקשה לנהוג ברכב כדי להסיע את בעלי העסק לצורך שיווק בחנויות.

הנתבעת 2 מודה כי הגיעה יחד עם הנתבעת 1 למשרדי התובעת שם חתמה הנתבעת 1 על הסכם השכירות, כאשר היא עצמה התבקשה למסור את רישיון הנהיגה שלה לשם צילומו.

הנתבעת 2 מכחישה כי חתמה על מסמך כלשהוא אצל התובעת אף לא התבקשה לחתום או למסור פרטי אמצעי תשלום כלשהוא.

הנתבעת 2 טענה כי לא נהגה ברכב למטרות אישיות אלא הסיעה אחרים לצורך שיווק העסק המשותף לבן זוגה ובעלה של הנתבעת 1.

עוד טוענת הנתבעת 2 כי הארכת תוקף השכירות מעבר ליומיים נעשה בידיעתה, הסכמתה ואישורה של הנתבעת 1.

לפיכך, טוענת הנתבעת 2, אין יריבות בינה לבין התובעת והחיוב הוא בתחום אחריותה של הנתבעת 1 בלבד.

בפי הנתבעת 2 טענות נוספות הנוגעות לחיוב המופרז בריבית ושיהוי בהגשת התביעה.

5. התובעת הגישה תצהירי עדות ראשית של שני עדים מטעמה: הגב' אסתר עומרד, מנהלת החשבונות בתובעת ומר עדי מטוסל, עובד לשעבר של התובעת אשר היה מנהל סניף ירקון של התובעת בזמנים הרלווטיים לתביעה.

מר מטוסל ציין בתצהירו כי הסכמתה של הנתבעת 1 להמשך תקופת השכירות באה לידי ביטוי בכך שלא נקטה בכל פעולה לשם ביטול הסכם השכירות והמשך הארכת השימוש במסגרת האשראי שלה בכרטיס האשראי כבטוחה לתשלום חובה כלפי התובעת.

הגב' עומרד חזרה על האמור בכתב תביעה המתוקן ולא חידשה דבר.

רק הנתבעת 1 הגישה תצהיר עדות ראשית בנוסף לכתב ההגנה אך אין הוא מחדש דבר בגרסתה.

6. מחקירתה של עדת התובעת, הגב' עומרד, לא ניתן לקבוע מי שילם בפועל את התשלום היחיד שבוצע על חשבון דמי השכירות מאחר והגב' עומרד הודתה כי ניתן לרשום קבלה על שם כל אדם שמבוקש על ידי הלקוח להירשם כמי ששילם (עמ' 4 בפרוטוקול שורות 9-11).

אין מחלוקת כי כל החשבוניות הונפקו על שם הנתבעת 2.

מחקירתו הנגדית של מר מוטסל עולה כי הסכם השכירות לא נחתם בפניו או שהיה מעורב בכך ואינו זוכר כלל את האירועים שאירעו לפני 5 שנים והוא מעיד רק מהמסמכים שהוצגו בפניו.

עד זה העיד רק על הנהלים אצל התובעת לפיהן, האחריות להחזיר את הרכב לתובעת מוטלת על השוכר הראשי, דהיינו, על הנתבעת 1 וכי גם אם הרכב לא מוחזר במועד הרשום בהסכם, יוצאת חשבונית חיוב בסוף החודש בגין כל התקופה. רק ככל שחשבונית זו אינה משולמת – פונה התובעת ללקוח לבירור. גם הוא אישר את גרסת הגב' עומרד לפיה חשבונית המס מוצאת על השם מי שדורש הלקוח.

העד לא ידע לציין מי ביצע את החלפת האאודי לטויוטה אך ציין כי רק שתי הנתבעות שצוינו בהסכם השכירות יכולות לבצע את ההחלפה.

מחקירתה הנגדית של הנתבעת 1 עולה כי היא היתה אדישה לחלוטין להתחייבותה על פי הסכם השכירות ולגורלו של הרכב שאין מחלוקת שנמסר לידיה (ראה חתימתה על טופס מסירת הרכב מוצג 7 לתצהיר התובעת). לטענתה עשתה את אשר בקש ממנה בעלה לשעבר שרק רצה לעשות טובה לבן זוגה לשעבר של הנתבעת 2.

"בעלי לשעבר הוא בקש ממני שאני אתן אשראי, הוא לא נתן שום הוראות לשימוש ברכב". (עמ' 11 בפרוטוקול שורה 11).

הנתבעת 1 מודה כי לא ידעה שהיא אחראית להשבת הרכב ולבטול מסגרת האשראי שמסרה כבטוחה לתובעת לתשלום דמי השכירות וחובות אחרים העלולים להיווצר כתוצאה מהשימוש ברכב. היא אף מודה כי אף לא ביררה האם הנתבעת 2 החזירה את הרכב אחרי יומיים לתובעת (עמ' 10 שורה 16).

7. אף הנתבעת 2 מציגה מסכת עובדתית של האישה הקטנה שעושה מה שבן זוגה מבקש ללא כל בירור.

"לא אני פניתי אליה אישית, זה הבן זוג שלי. אני לא יודעת למה" (עמ' 11 שורה 30). הנתבעת 2 מכחישה שהחזירה את הרכב ולטענתה אף המתינה בחוץ כאשר הנתבעת 1 חתמה על הסכם השכירות.

הנתבעת מכחישה ידיעתה על זהות המשלם, מדוע הוצאו חשבוניות המס על שמה ומי ביצע החלפת הרכב מאאודי לטויוטה.

אף היא אדישה לפרטים. לטענתה: "היה בין בני הזוג עסק, אני עבדתי עם בן זוגי בלהעביר רהיטים איתו. היה עסק רהיטים ובגדים, חנות. שתי חנויות שמכרו בהם בגדים ורהיטים, ממה שהבנתי הם היו שותפים". הנתבעת 2 הודתה כי לא קיבלה שכר על עבודתה.

8. דיון והכרעה:

טוב עשתה התובעת בכך שחזרה בה מתביעתה כנגד הנתבעת 2 במעמד הסיכומים לאחר שמיעת ראיות.

אין ספק כי אין כל אחיזה עובדתית או משפטית לחייב את הנתבעת 2 בדמי השכירות כלי הרכב. הסכמתה לשמש כנהגת משנה על הרכב המושכר אינו משמש בסיס לחיובה בתמורת השימוש ברכב.

לפיכך, התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית והתובעת תשלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ סכום זה נקבע בהתחשב באיחור בהגשת ההתנגדות על ידי הנתבעת 2.

9. אשר לנתבעת 1, אין עילה לדחיית התביעה כנגדה.

אין מחלוקת כי הנתבעת 1 חתמה על הסכם השכירות ומסרה לתובעת בטוחה לתשלום דמי השכירות בגין השימוש ברכב.

לא יעלה על הדעת שהנתבעת 1 תהא פטורה מתשלום דמי שכירות בגין הסכם שנערך בינה ובין הנתבעת 2 לפיו תשמש מסך בין התובעת לחייבים האמיתים לטענתה, הנתבעת 2 ביחד עם בן זוגה, כאשר התובעת אינה חלק מהסכם זה.

בחתימתה על הסכם השכירות נטלה על עצמה הנתבעת 1 את האחריות על הרכב השכור ולכן היתה החובה מוטלת עליה לגרום לכך כי הרכב השכור יושב לתובעת במועד הנקוב בהסכם השכירות או בכל מועד אחר מהיום שבו לא הסכימה יותר לשמש כאחראית על כלי הרכב.

עולה מחקירת הנתבעת 1 כי היא לא סברה כי הינה אחראית על השבת הרכב כלל והיתה אדישה לגורלו בניגוד להתחייבותה על פי ההסכם. (עמ' 10 לפרוטוקול שורה 16).

טענת ב"כ הנתבעת 1 כי התובעת התרשלה ברשלנות תורמת גבוהה מאד בכך שלא הודיעה לנתבעת 1 כי הרכב לא הוחזר לאחר יומיים – היא חסרת שחר ובסיס משפטי.

בעמוד הראשון בהסכם השכירות נקבע בשורה 8 מימין למעלה: "כל החותם על חוזה זה בתור שוכר או נהג משנה מתחייב כלפי החברה בכל החיובים על פי חוזה השכירות.."

בשורה 16 נקבע: "השוכר מסכים כי באם ימשיך לשכור ולהחזיק ברכב למשך תקופה נוספת מעבר לתקופת השכירות על פי חוזה זה אזי חתימתו על חוזה זה תהיה ברת תוקף ומחייבת גם לגבי כל החוזים הנוספים שתוציא החברה."

סעיף 2 להסכם השכירות קובע: "המכונית נמסרת לשימוש השוכר למשך תקופת השכירות עליה הוסכם מראש והשוכר מתחייב להחזירה בתום תקופה זו...פיגר השוכר בהחזרת המכונית – יישא בדמי שכירות מוגדלים בגין תקופת הפיגור השיעור כפל דמי השכירות המוסכמים".

סעיף 5ד קובע: " מוסכם כי גם אם אדם או גוף כלשהם יקבלו על עצמם את חוב השוכר כלפי המשכירות לפי חוזה זה, הרי שהתחייבות זו תהיה בנוסף לאחריותו של השוכר ולא במקומה."

10. אין זה סביר ואף לא נדרש מהתובעת לנהל רישום ותעקוב אחרי מועד ההשבה המוסכם של כל כלי רכב שהושכר על ידה ואף תשלח את עובדיה לתפוס את הרכב משום שלא הושב במועד.

הסביר עד התביעה, מר עדי מטוסל, כי אכן לא נערך מעקב כזה וכי רק בסוף החודש כאשר יוצאת חשבונית על חיוב דמי השכירות וללא תשלום, הוא מתקשר לשוכר לברר.

אי התשלום הוא שמביא את התובעת לממש את זכותה להשיב לידיה את הרכב. כל עוד משולמים דמי השכירות מדי חודש בחודשו, אין לתובעת כל אינטרס להשיב את הרכב לידיה, להיפך, בדרך זו מקבלת התובעת תמורה גבוהה יותר מהמוסכם בתחילת השכירות.

11. האם היתה התובעת צריכה לחשוד כאשר הנתבעת 2 הגיעה להחליף את הרכב לאחר מבלי שילמה את מלוא החוב שהצטבר עד לאותו מועד?

אינני סבורה כך. לכל היותר, החליטה התובעת במעשה זה ליטול את הסיכון כי החוב לא ישולם או כי דמי השכירות העתידיים לא ישולמו אך אין במהלך זה של הנתבעת 2 כדי להעלות חשד כי מדובר בהחזקת רכב ללא הרשאתו של השוכר הראשי.

התובעת יכלה לסמוך על התנהגות סבירה של שוכר רכב כמי שעוקב אחר השימוש בו ושהיה עושה מאמץ להודיע לתובעת כי הרכב נגנב או נעשה בו שימוש שלא על פי הרשאתו.

המידע על כך מצוי רק אצל הנתבעת 1 ובהעדר הודעה מתאימה רשאית התובעת היתה להניח כי מעשיה של הנתבעת 2 (המופיעה בחוזה כנהגת משנה) הם בהרשאתה של הנתבעת 1.

יתכן ולנתבעת 1 עילת תביעה כנגד הנתבעת 2 ובן זוגה, אשר לטענתה פעלו בחריגה מהרשאה שניתנה להם, כלומר להחזיק ברכב השכור תקופה של יומיים בלבד, אך אין להכפיף את התובעת לעילה זו ולתוצאותיה.

12. אשר על כן, הנני מקבלת את התביעה כנגד הנתבעת 1 ומורה על המשך הליכי ההוצאה לפועל כנגד הנתבעת 1 בתיק 01-38032-14-6 כסדרם תוך 15 יום מיום המצאת פסק הדין לידי בא כוחה ובהעדר תשלום.

הנתבעת 1 תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.

ניתן היום, י"ב טבת תשע"ו, 24 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.