01 יוני 2018

לפניי תביעתו של התובע, אשר הועסק כטבח במסעדה בבעלות הנתבעת משך 10 חודשים, לתשלום גמול עבודה בשעות נוספות ותמורת הודעה מוקדמת.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים בקצרה

1. התובע הועסק בנתבעת, החל מחודש 6/2012 ועד לסיום עבודתו בחודש 4/2013, בנסיבות השנויות במחלוקת בין הצדדים. אין חולק, כי הנתבעת החלה להפעיל את המסעדה בחודש 6/2012 וכי התובע וכן עובדים נוספים הועסקו במסעדה טרם רכישתה על ידי הנתבעת, באמצעות חברה אחרת.

2. לטענת התובע, הוא פוטר מעבודתו ללא סיבה ומבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת ואילו לטענת הנתבעת, התובע עזב במפגיע בעקבות תקרית שארעה במסעדה שלאחריה לא שב לעבודה תוך גרימת נזקים למסעדה.

3. כחודש לאחר התקרית שהובילה לסיום יחסי העבודה, הגיע התובע למסעדה על מנת לקבל תלוש שכר ומשכורת בגין החודש האחרון לעבודתו. בתלוש זה, לחודש 5/2013 צוין כי התובע קיבל סך 28,922 ₪ בגין שעות נוספות וקוזז משכרו סך של 21,000 ₪, לטענת הנתבעת, בגין הלוואות אותן נטל התובע במהלך תקופת העסקתו.

4. לטענת התובע הוא לא קיבל הלוואה מהנתבעת ועל כן הקיזוז שנערך משכרו האחרון הוא בניגוד לדין. התובע עתר לתשלום בגין גמול שעות נוספות שקוזזו משכרו וכן לתמורת הודעה מוקדמת.

5. הנתבעת טענה מנגד, כי התובע לא הועסק שעות נוספות אלא נשאר במסעדה על דעת עצמו וללא אישור הממונים עליו. לפנים משורת הדין, שילמה הנתבעת גמול שעות נוספות בתלוש השכר האחרון, מבלי להודות בחיובה לעשות כן, תוך שהיא מקזזת את הכספים אשר לווה התובע במהלך תקופת העסקתו, בהתאם לדין.

6. במסגרת הליך ההוכחות העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעת העיד מר חיים סנדלר, מבעלי הנתבעת (להלן – מר סנדלר) וכן מר ערן בן ישראל, מנהל המסעדה (להלן – מר בן ישראל).

דיון והכרעה

7. עיקר המחלוקת בתיק שלפניי היא בשאלת זכאותו של התובע לגמול שעות נוספות, מקום בו לטענת הנתבעת הוא שהה בשעות הנטענות במסעדה ללא אישור וכן שאלת זכאותה של הנתבעת לקיזוז הלוואות שניתנו לתובע, אשר סכומן המצטבר מוכחש על ידו.

8. אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה ולהלן אפרט נימוקיי.

לשאלת זכאותו של התובע לגמול שעות נוספות

9. אין חולק כי התובע נדרש במסגרת עבודתו, להחתים כרטיס נוכחות בכניסה וביציאה מהעבודה וכפי שעולה מכרטיסי הנוכחות, התובע עבד שעות רבות, מעבר למשרה רגילה בת 186 שעות עבודה חודשיות (נספח 1 לתצהירו של מר סנדלר).

10. מר סנדלר העיד בתצהירו כי בחודש 10/2012, לאחר מספר חודשים בהם הוא למד כיצד המסעדה פועלת, הוא נתן הוראה לעובדים לפיה על מנת לעבוד שעות נוספות יש צורך בקבלת אישור ממנו או ממר בן ישראל. לגרסתו, חרף הודעה זו, נשאר התובע שעות נוספות מבלי שקיבל אישור ומבלי שהיה צורך אמיתי בעבודתו.

11. בחקירתו הנגדית העיד כי במסעדה היו שתי משמרות, משמרת בוקר החלה בשעה 9:30 ומשמרת שנייה החלה בין השעה 16:30 ל- 18:30 "עד הלקוח האחרון יכול להיות בעשר ויכול להיות ב-12" כאשר המטבח היה נסגר בערך בשעה 23:00. עוד העיד, כי כל עובד החתים כרטיס נוכחות מגנטי וכי שעות העבודה של הטבחים נעו בין 5 ל- 13 (פרוטוקול 26.11.17, עמ' 34 ש' 6-13).

לשאלה, האם התובע עבד שעות נוספות ללא אישור, השיב מר סנדלר "נראה לי שכן. נראה לי שהוא עבד הרבה שע' נוספות ללא האישור שלי". בהמשך העיד כי התובע היה אחד העובדים הכי "חזקים" וכי הוא עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר ולכן אושרו לו שעות נוספות בחודשים הקודמים. לשאלת בית הדין "האם כשראית שהוא נשאר שע' ארוכות אמרת לו ללכת הביתה" השיב העד: "לא רציתי לריב איתו, פחדתי לריב איתו, פחדתי שיעזוב את העבודה"

בהמשך כשנשאל, מה התובע היה עושה בזמן העבודה השיב העד כי הוא היה אוכל, מעשן סיגריות, מדבר בטלפון ולפעמים עובד ובלשונו "לפעמים הוא עבד ולפעמים לא, אני לא יודע בדיוק מה הוא עשה" (פרוטוקול 26.11.17, עמ' 36 ש' 14 ואילך, עמ' 37 ש' 1-4).

12. מר בן ישראל העיד כי התובע היה עובד טוב אשר לא נשמע להוראות וכי הוא לא התעמת אתו מחשש שמא הוא יעזוב את העבודה שכן "להשיג עובד ברמה כזו קשה מאוד בירושלים... אני יכול להגיד שנתנו לדברים להמשיך להתנהל על סדרם". בהמשך העיד, כי כאשר התובע היה נשאר במסעדה ונשאל מה הוא עושה הוא השיב "אל תדאג, אני לא חלק מהמשמרת" ומר בן ישראל סמך על דבריו ולא בדק זאת (פרוטוקול 26.11.17, עמ' 42 ש' 24-32, עמ' 43 ש' 1-3).

13. מהאמור מתבקשות המסקנות הבאות -ראשית, הממונים על התובע ידעו כי הוא נשאר לעבוד שעות נוספות ואולם בחרו שלא להתעמת איתו, שכן לגרסתם הוא היה עובד טוב והם חששו כי העימות עמו יוביל לסיום יחסי העבודה. למעשה, הם בחרו להתעלם מהעובדה שהתובע נשאר לעבוד מעבר למשמרת הרגילה שלו.

שנית, לא הוכח כי בשעות אלה שהתובע שהה במסעדה, הוא לא היה זמין לעבודה, קרי עסק בדברים אחרים או לא ביצע את המוטל עליו. הנתבעת טענה כי התובע לא הוכיח כי היה צורך בשהותו במסעדה וכן לא הוכיח מתכונת עבודה קבועה. אלא, שהואיל והוצגו דוחות נוכחות, הנטל על הנתבעת להוכיח כי התובע לא עבד בשעות הנטענות ונטל זה לא הורם. לבד מטענה כי התובע עסק בעניינים אחרים, לא הוצגה גרסה סדורה או כל ראיה לתמיכה בטענה זו ועל כן, אין לקבלה. זאת ועוד, אף מגרסתה עולה כי מנהלי הנתבעת לא שהו כל שעות היום במסעדה ועל כן לא יכלו לעקוב אחר עבודתו של התובע (ראו פרוטוקול מיום 26.11.17, עמ' 33 ש' 21-27).

משלא עלה בידי הנתבעת לסתור את דוחות הנוכחות, הרי שטענות הנתבעת בעניין זה – נדחות.

14. בנסיבות הללו, אינני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה התובע לא היה זכאי לגמול שעות נוספות. מעדותם של עדי הנתבעת עולה במפורש כי הם בחרו שלא לנקוט בסנקציה כלשהי כנגד התובע על אף שהוא הפר את הוראתו של מר סנדלר והעדיפו כי הוא ימשיך לעבוד בנתבעת, אף כי הוא ביצע שעות נוספות ללא אישור.

במצב דברים זה, בפרט שאין המדובר בחודש אחד כי אם מספר חודשים, ככל שהמעסיק לא פועל באופן פוזיטיבי על מנת למנוע מהעובד להמשיך ולעבוד שעות נוספות, אין לקבל טענה בדיעבד כי העובד אינו זכאי לגמול בגין שעות אלו. הדבר מקבל משנה תוקף שעה שלא הוכח כי התובע לא עמד לרשות העבודה בשעות אלה.

לנוכח המפורט, הרי שהתובע זכאי לגמול שעות נוספות.

15. שיעור הגמול –בכתב התביעה עתר התובע לסך 35,960 ₪ מבלי שהוצג חישוב או פירוט של הסכום הנתבע, תוך שצוין כי זהו הסכום שהנתבעת קיזזה בתלוש השכר האחרון. אלא, שעיון בתלוש השכר האחרון מעלה כי זכאותו של התובע, על פי חישובי הנתבעת עולה לכדי 28,922 ₪ בלבד, כאשר מסכום זה קוזז 21,000 ₪ בגין הלוואה.

בתצהיר עדות ראשית שהוגש מטעם התובע נטען כי הוא זכאי לסך 32,000 ₪ בגין שעות נוספות ואולם גם לתצהיר כמו גם לסיכומי טענות מטעמו, לא צורף תחשיב המתייחס לסכום הנתבע.

לשאלת בית הדין, בפרוטוקול הדיון מיום 26.11.17, הודיע ב"כ התובע כי הוא מסתמך על חישוב הנתבעת כפי שבא לידי ביטוי בתלוש השכר האחרון לחודש 5/2013.

16. הנתבעת מצידה התנגדה לכך שסכום זה יהיה הבסיס לחישוב, זאת הואיל והתלוש נערך לצרכי פשרה וכן מאחר שנפלה טעות בחישוב באופן שישנם כספים ששולמו בכפל.

בהתאם לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 ולהלכה הפסוקה, על התובע מוטלת החובה לכמת את תביעתו, קל וחומר מקום בו קיימים דוחות נוכחות. עם זאת, בנסיבות המקרה שלפניי, בו אין חולק כי חישוב הנתבעת נעשה על בסיס דוחות הנוכחות של התובע, הרי שלא מצאתי טעם של ממש בטענת הנתבעת לפיה אין להסתמך על חישוב זה.

17. בתלוש השכר לחודש 5/2013 מפורט כדלקמן:

השלמת ש"נ 6-9.12 - 3,044 ₪.

השלמת ש"נ 10-3.13 – 25,878 ₪.

עיון בתלושי השכר של התובע מעלה כי הצדק עם הנתבעת בטענתה לפיה המדובר בחלק מהתקופה בכפל תשלום שכן בחודשים 7-8/2012 שולם לתובע גמול שעות נוספות (כפי שניתן לראות מהכפלת ערך השעה בשעות העבודה – הערך שמתקבל נמוך מזה ששולם בפועל).

על אף שסכום זה שולם כחלק משכר היסוד, מאחר שצוין בבירור ערך השעה ומספר השעות, לא שוכנעתי כי המדובר באיסור שכר כולל, כהוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 כי אם בעריכת תלוש השכר שלא בהתאם לדין, שכן היה על הנתבעת לפרט בשורה נפרדת את הגמול שניתן בגין עבודה בשעות נוספות.

מכל מקום, משעניין זה נטען רק לגבי התשלום בכפל, דעתי היא כי יש להפחית מהחישוב שערכה הנתבעת את הגמול שניתן בגין שעות נוספות לחודשים הללו (המתקבל מחיסור מכפלת ערך השעה ושעות העבודה המופיעים בתלוש משכר היסוד) בגין חודש 7/2012 – 829 ₪ וחודש 8/2012 1,582 ₪.

18. מעיון בתלושי השכר לחודשים 6/2012 ו- 9/2012 עולה כי לא שולם לתובע גמול שעות נוספות על אף שהשוואה לדוחות נוכחות לחודשים אלו מעלה כי הוא הועסק בשעות נוספות. לפיכך, על יסוד האמור, סך הזכאות של התובע בגין שעות נוספות עומדת על 26,511 ₪.

19. ביחס לטענת הנתבעת לפיה תלוש זה נערך לצרכי פשרה הרי שאין בטענה זו ממש. תלוש זה הופק ככל תלושי השכר שניתנו לתובע בתקופת עבודתו ולא צוין לגביו כי הוא לצרכי פשרה בלבד. כמו כן, כפי שצוין במכתב ב"כ הנתבעת לב"כ התובע דאז, עו"ד דיוואני מיום 24.6.13, גמול השעות הנוספות שולם כנגד קיזוז ההלוואה שניתנה לתובע מבלי שנטען כי הדבר נערך לצרכי פשרה. ודוק, העובדה כי צוין כי תשלום זה ניתן לפנים משורת הדין ולסיום כל המחלוקות אינה מובילה למסקנה לפיה אין בו כדי להוות ראיה לעניין סכום השעות הנוספות. למעט טענתה בדבר כפל תשלום, אשר קוזז מהחישוב כמפורט לעיל, לא הוכיחה הנתבעת כי נפלו טעויות בחישוב מטעמה ודינן של טענותיה להידחות.

האם בדין קיזזה הנתבעת את כספי ההלוואות?

20. כפי שפורט לעיל, הנתבעת קיזזה סך 21,000 ₪ מתלוש השכר האחרון שהפיקה לתובע וטענה בהליך זה, כי התובע נתן הסכמתו לקיזוז בעת גיבוש הפשרה בין הצדדים, הסכמה ממנה חזר לאחר החלפת ייצוג. קיזוז זה נערך בגין הלוואות שנתנה הנתבעת לתובע במהלך חודשי העסקתו, אשר לטענתה לא הוחזרו.

21. סעיף 25 (א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח -1958 מתיר קיזוז משכרו של העובד סכום קצוב ומוכח או בלתי שנוי במחלוקת בין הצדדים רק כאשר העובד נתן הסכמתו לכך במפורש ובכתב. כלומר, על מנת שיותר קיזוז משכר התובע נדרשים שני תנאים מצטברים: התחייבות בכתב וסכום קצוב:

"שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו להחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו. אלא על מעביד הסבור כי נותרו "יתרות-חוב" שחב לו העובד, להתכבד ולהגיש תביעה נגדית, או בהתקיים נסיבות לקיזוז, לטעון לקיזוז בכתב הגנתו - ולהוכיח את טענתו".

(דב"ע (ארצי) נד/201 – 3 עמנואל נ' שופרסל בע"מ, פד"ע כח 241 (1995); דב"ע (ארצי) שנ/119 – 3 עיתונות מקומית בע"מ נ' בן עמי, פדע כב 303 (1990).

22. מהראיות שנפרשו לפני בית הדין עולה כי החוב שנוכה אינו סכום קצוב או שאינו שנוי במחלוקת.

התובע הכחיש בתחילה כי הוא קיבל הלוואות כלשהן מהנתבעת ואולם, בדיון מיום 12.10.15 הודה התובע כי "לפעמים הייתי נתקע ב- 100, 200 ₪ הייתי פונה למנהל ערן והוא היה נותן לי את ה- 100 ₪ שהייתי מבקש ומחתים אותי על דף שקיבלתי 100 ₪. מר סנדלר לא נתן לי אף פעם כסף שאם כן מדוע לא נרשם הדבר בתלושים".

במסגרת דיון ההוכחות העיד התובע כי שולמו לו מעת לעת כספים במזומן מעבר לתשלום החודשי בגין שכר עבודה וכי הוא לא יודע אם הוא החזיר כספים אלו (פרוטוקול 17.10.17, עמ' 13-14, ש' 7-24, 8-9, בהתאמה).

מר סנדלר העיד, כי התובע "לקח הרבה הלוואות" אשר נרשמו על גבי פתקים בציון התאריך ונשמרו בקופסא כחולה במשרדו, במגירה אשר לא הייתה נעולה וכי עם הגשת התביעה הוא שם לב כי הפתקים נעלמו. כן ציין כי על אף שקיימת מצלמה במשרדו הרי שהצילומים נשמרו במשך שבוע בלבד ועל כן אין תיעוד ביחס להיעלמות הפתקים.

לגרסתו, הוא ערך חישוב של כל הסכומים אשר הופיעו על גבי הפתקים וסיכם עם התובע על תשלום השעות הנוספות על דרך של קיזוז ההלוואה. לשאלת בית הדין השיב מר סנדלר כי התובע לא נכח בזמן שהוא ערך חישוב של הסכומים המופיעים בפתקים (פרוטוקול 26.11.17, עמ' 37-38).

מעדותו של מר סנדלר עולה, כי חישוב החוב לא נערך במעמד התובע ומאחר שפתקים עליהם חתם התובע נעלמו, הרי שלא ניתן לעמוד על גבהו המדויק של חוב התובע כלפי הנתבעת.

23. לא למותר לציין, כי לא נחתם הסכם הלוואה בין הצדדים, וכן לא נטען ולא הוכח כי הייתה הסכמה על אופן ומועד החזר ההלוואה ולא הוצג כל רישום במסמכי הנתבעת ביחס להלוואות אלו. זאת ועוד, לא צורף כל מסמך ממנו ניתן ללמוד כי התובע הסכים לניכוי משכרו בסיום יחסי העבודה. התובע הכחיש כי "לחץ ידיים" עם מר סנדלר ביום שבו נערך גמר החשבון בין הצדדים והעיד כי: "לא ישבתי לדבר איתם לקחתי את התלוש והלכתי, לא זוכר שישבתי ודיברתי" (פרוטוקול 17.10.17, עמ' 28 ש' 23-27).

24. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה העובדה שתביעה זו הוגשה בחלוף כשנה ממועד סיום העסקה כאשר התובע היה מיוצג על ידי עו"ד בסיום יחסי העבודה, יש בה כדי להעיד על הסכמתו של התובע בזמן אמת לניכוי משכרו. ניתן להעלות על הדעת מצבים שבהם התנהגות העובד תיחשב כהסכמה ואולם, יש ללמוד מהתנהגות זו באופן חד משמעי ולא משתמע לשני פנים כי ניתנה הסכמה אף שאינה מגובה בכתובים. זה לא המקרה שבפנינו. לנוכח כל המפורט, משלא הוכח כי המדובר בסכום קצוב ובלתי שנוי במחלוקת ומשלא הוצגה הסכמתו של העובד בכתב, לא ניתן לומר כי בדין קיזזה הנתבעת את כספי ההלוואה בסך 21,000 ₪ משכרו האחרון של התובע.

25. ביחס לטענת קיזוז סכומי ההלוואה שניתנו לתובע – בהתאם להלכה הפסוקה, טענת קיזוז היא טענת הגנה מהותית וככזו יש להעלותה במפורש ובמפורט בכתב ההגנה, כשהנטל להוכיחה מוטל על הטוען לה (עע 14039-07-11 סולטני נ' מדינת ישראל, משרד החינוך (20.12.13)).

בכתב ההגנה, התובעת לא עתרה לקיזוז והסתפקה בטענה כי התובע קיבל הלוואה ועל כן הקיזוז (שנערך משכרו) הינו כדין וכי "היא שומרת על זכותה לתבוע את התובע בתביעה נפרדת" (סעיף 15 לכתב ההגנה).

26. על אף שהתובע הודה כי קיבל הלוואות מהנתבעת ואף לא הוכח כי סכומים אלו הוחזרו, הרי שלא ניתן לדון בטענת הקיזוז משלא הועלתה מפורשות בכתב ההגנה, ודי בכך על מנת להצדיק את דחייתה. במאמר מוסגר אוסיף, שגרסאות הצדדים ביחס לסכומים שניתנו לתובע היו סותרות ולא ניתן היה לקבוע מהו הסכום אותו קיבל, בהיעדר גרסה מפורטת הנתמכת בראיות חיצוניות. בעוד שהתובע העיד כי קיבל 100 – 200 ₪ בחודש, מר בן ישראל העיד כי הוא קיבל 700 – 800 ₪ מספר פעמים בחודש ומר סנדלר לא הציג גרסה עובדתית ביחס לסכומים שניתנו בכל פעם ותדירות מתן ההלוואות (ראו עדותו פרוטוקול 26.11.17, עמ' 37 ש' 23). לכך יש להוסיף, שלא נעלם מעיני כי מר סנדלר העיד כי ההלוואות שניתנו לתובע לא היו מהחברה אלא ממנו באופן אישי, עדות שיש בה כדי לעורר ספק בדבר זכאותה של החברה לקיזוז ההלוואות שניתנו (פרוטוקול 26.11.17, עמ' 37 ש' 25-28).

27. לנוכח המפורט לעיל, הנתבעת לא הייתה רשאית לקזז את ההלוואות שניתנו לתובע.

לשאלת זכאותו של התובע לתמורת הודעה מוקדמת

28. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלת סיום יחסי העבודה וזכאותו של התובע לתמורת הודעה מוקדמת. בעוד שלטענת התובע הוא פוטר מעבודתו ללא כל סיבה הרי שלטענת התובעת הוא נטש את העבודה, לאחר שביום 16.4.13 עקב בקשת אחראי המשמרת במסעדה לשחרר אחד מהטבחים מהמשמרת, התרגז התובע וסיכם עם עובדי המטבח על אי הגעה לעבודה ביום שלמחרת.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי ביום שלמחרת בעקבות אי הגעתם לעבודה, שלח מר סנדלר הודעה לשני עובדים ולתובע אשר שובצו למשמרת בוקר לפיה הוא רואה בחומרה רבה התנהגות זו אשר כמוה כהתפטרות מהעבודה. שני העובדים התנצלו ושבו לעבודה ואילו התובע הגיע למסעדה בשעות הצהריים, לקח שקית ולא שב ממועד זה ואילך לעבודה.

29. בתצהיר מטעמו לא הציג התובע גרסה עובדתית לעניין נסיבות סיום העסקה אלא הסתפק בטענה שביום 17.4.13 הוא פוטר מבלי שניתנה לו הודעה מוקדמת. עוד ציין כי ביום 21.4.13 הוא שלח מכתב באמצעות הדואר לנתבעת ובו ביקש להמשיך בעבודה ולחילופין דרש מכתב פיטורים.

להלן נוסח המכתב אשר נשלח לגרסת התובע לנתבעת:

"ביום 17/4/13, לא הופעתי לעבודה לאחר שהיו בעיות במקום העבודה וגם בעיות עם עובדים אחרים.

ביום 18/4/13 , חזרו שאר העובדים כרגיל למקום העבודה.

אני ביקשתי לחזור כרגיל אבל חיים לא רצה והתחיל להאשים אותי בכל בדברים שלא עשיתי. חיים שלח לי הודעה לטלפון כי אני התפטרתי אבל חזרתי אליו ואמרתי לו שאני לא עזבתי וכי אני מוכן להמשיך לעבוד כרגיל וכמו שאר העובדים שחזרו.

בנוסף ביום 17/4/13, נפצעתי בעבודה ביד פציעה קשה והלכתי לאחר מכן לרופא שנתן לי חופשה מחלה במשך 4 ימים.

אבקש לחזור לעבודה או אם לא רוצים אותי לתת לי מכתב פיטורים".

30. בחקירתו, העיד התובע כי הוא נפצע במסעדה ביום 17 או 18 לחודש אפריל ולשאלה האם המדובר באותו היום בו קרתה התקרית במסעדה השיב "אין לי מושג".

כשעומת עם העובדה כי במכתבו לעיל הוא ציין כי הוא לא הופיע לעבודה בתאריך 17.4.13 ביום בו הוא טוען שנפצע בעבודה, השיב: "אין לי תשובה לזה, איך נפצעתי אטם (צ"ל – אם ע'מ') לא הייתי אולי זאת טעות עם העו"ד שרשם את המכתב". בהמשך העיד:

"ש. אישור המחלה שלך הוא מה 17-21/4?

ת. כן, נפצעתי ויום אחרי הלכתי לקחת מהרופא את האישור.

ש. אז באיזה יום הלכת לקחת את האישור?

ת. 17.4

ש. אבל האישור הודפס ב- 21/4

ת. אני הלכתי ב- 17/4"

(פרוטוקול 17.10.17, עמ' 15 ש' 5 ואילך).

31. במהלך דיון ההוכחות הציג ב"כ התובע לתובע מסמך רפואי מיום 17.4.13, אשר לא צורף לתצהיר גילוי המסמכים או לתצהיר עדות ראשית (סומן ת/1). לשאלת בית הדין מדוע מסמך זה לא הוגש, השיב ב"כ התובע כי אין לו תשובה על כך.

הנתבעת התנגדה להגשת המסמך בשל העובדה שלא גולה וכן מאחר והמדובר במסמך שנכתב בכתב יד. בית הדין התיר את הגשתו תוך שצוין כי אין בכך כדי לגרוע מטענות הנתבעת בדבר מהימנותו.

לא מצאתי ליתן משקל למסמך זה שהוצג לעד, זאת בשל הצגתו לראשונה במהלך דיון ההוכחות מבלי שניתן הסבר לסיבת המחדל בהגשתו בשלב הראיות וכן מאחר ולא ניתן הסבר מדוע ברשות התובע שני אישורים רפואיים מטעם אותו רופא ומתי הוא פנה לקבלם. במסמך מיום 17.4.13 בכתב יד, אשר הוגש בהליך ההוכחות, צוין כי התובע פנה למרפאה עם תלונות על צריבה ביד שמאל והומלץ לו על מנוחה בבית. בשולי המכתב נכתב כי "המכתב הזה ניתן לפי בקשתו". במסמך מיום 21.4.13, ניתנה לתובע חופשת מחלה לתקופה שמיום 17.4.13 ועד ליום 20.4.13. בחקירתו החוזרת העיד התובע הוא הלך לרופא ב- 16.4.13 וקיבל את המסמך ב- 17.4.13 (פרוטוקול 17.10.17).

32. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובראיות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבכר את גרסת הנתבעת ביחס לנסיבות סיום יחסי העבודה.

ראשית, גרסת הנתבעת מצאה ביטויה במסמך ששלחה ב"כ הנתבעת לעורך דינו של התובע דאז מיום 24.6.13 (סעיף 8 למכתב) זאת, למול מכתבו של ב"כ התובע דאז, בו לא צוין דבר על אודות הפיטורים או אי מתן הודעה מוקדמת.

שנית, גרסתם של עדי הנתבעת בדבר סיום יחסי העבודה הייתה קוהרנטית וסדורה ונתתי בה אמון (ראו עדותו של מר סנדלר, פרוטוקול 26.11.17, עמ' 38 ש' 8-15). על גרסה זו חזרו העדים בתצהירם וכן בדיון ההוכחות.

לעומתה, התובע לא הציג גרסה מפורטת בדבר סיום יחסי העבודה בכתבי הטענות ובעדותו התחמק ממתן תשובה ברורה והרבה להשיב כי הוא אינו זוכר ואינו יודע מה קרה ולמה נאמר לו לא לבוא למסעדה (ראו עדות התובע, פרוטוקול 17.10.17, עמ' 25). התובע לא נתן הסבר אף ביחס לסתירה המופיעה במכתבו ביחס ליום הפציעה – 17.4.13 כאשר לטענתו הוא כלל לא עבד באותו היום.

עדותו של התובע הייתה מתחמקת ובלתי סדורה ולא נתתי בה אמון. התובע לא נתן כל הסבר מדוע, לשיטתו, הוא פוטר מהעבודה ובפרט לנוכח עדותם של נציגי הנתבעת מהם ניתן ללמוד כי התובע היה עובד מוערך וטוב.

33. לנוכח המפורט ומשלא שוכנעתי כי התובע פוטר מעבודתו – נדחית תביעתו לתמורת הודעה מוקדמת.

34. ביחס לטענת קיזוז שהעלתה הנתבעת– משזו לא הועלתה בכתב ההגנה אלא רק בסיכומי טענות, דינה להידחות.

35. בשולי הדברים אציין כי לא מצאתי מקום להתייחס לטענות הצדדים בדבר נזק שנגרם כביכול על ידי התובע למסעדה משלא התבקש סעד קונקרטי בצידה של מחלוקת זו.

סוף דבר

36. דין התביעה להתקבל בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיה סך 26,511 ₪ בגין גמול עבודה בשעות נוספות. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.5.13 ועד לתשלום בפועל.

37. ביחס לשאלת ההוצאות – לנוכח העובדה כי התביעה התקבלה בחלקה ובשל התנהלות התובע לאורך כל ההליך לרבות אי התייצבות לדיון פעמיים וכן הצגת מסמך בשלב הראיות מבלי שניתן טעם לסיבת המחדל, לא מצאתי לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

על פסק הדין ניתן להגיש ערעור בזכות לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים בתוך 15 ימים ממועד קבלתו.

ניתן היום, י"ח סיוון תשע"ח, (01 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.