לפניי תביעת כספית מיום 13.4.14 ע"ס 7,714 ₪ (עפ"י תיקון כתב התביעה שעליו הוחלט בישיבת יום 20.1.15) בגין נזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 27.10.13. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר.

ביום 20.1.15 נערכה בפניי ישיבה מקדמית (ראשונה ויחידה בתיק), שבה נשמעו ראיות הצדדים, כמקובל בתיקי נזקי רכב כאלו. כבר כאן אציין כי הנתבע אינו מיוצג ע"י עו"ד בהליך (בניגוד לתובעת), ועובדה זו נלקחה בחשבון במהלך הישיבה (כפי שאף מתועד בפרוטוקול) ואף תילקח בחשבון בפס"ד זה.

מדובר בתביעה מעורבת שבה תביעת תחלוף (שיבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפיצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנדון. בתביעה שבנדון מעורבת גם תביעתו האישית של המבוטח של חברת הביטוח הנ"ל, כלומר של הניזוק הישיר. המבוטח תובע בתביעה זו את הפסדיו, כלומר את כל אותם הפסדים כספיים שנגרמו לו בתאונה (בגין נזקי רכוש לרכב ולו) ושבגינם לא קיבל פיצוי מחברת הביטוח.

הנתבע הינו נהג הרכב המזיק הנטען.

הרכבים המעורבים בתאונה

בתאונה מעורבים 2 רכבים:

• רכב התובעות – רכב פרטי מתוצרת מאזדה (6) ש.י. 2009 מ.ר. 2150769 (להלן – "רכב התובעות").
• רכב הנתבע – רכב מסחרי מ.ר. 1243218 (להלן – "רכב הנתבע").

מקום התרחשות התאונה: מתחם חנייה ברחוב לוי אשכול בחולון.

המחלוקת

התובעות טוענות בכתב התביעה כי בעת שרכב התובעות עמד, הגיח רכב הנתבע לעברו בנסיעה לאחור ואגב כך פגע ברכב התובעות וגרם לו את הנזקים המפורטים בכתב התביעה ובנספחיו.

מנגד, הנתבע, בסעיף 4 לכתב הגנתו, טוען כי נהג רכב התובעת לא איפשר לרכב הנתבע "מעבר אופטימלי ליציאה" והפריע למהלך התנועה ולא פעל בכדי להזיז את רכבו כדי לאפשר לרכב הנתבע "לצאת מחנייתו בבטחה". הנתבע מעלה בסעיף 5 לכתב הגנתו גם טענות במישור הנזק, וטוען כי הנזק שנגרם לרכב התובעת "הינו מינורי עד כדי כך שכמעט ולא ניתן לראותו".

יצוין כבר עתה, כי במהלך הדיון בפניי שינה, למעשה, הנתבע את טענת הגנתו הבסיסית, והכחיש למעשה את עצם קרות התאונה (אמר: "הטענה שלי היא שלא פגעתי בו בכלל. לא הייתה שום תאונה מבחינתי" – ראו שורות 13 ו-14 בעמ' 2 לפרוטוקול). לשינוי חזית זה אתייחס בהמשך.

הראיות שהציגו הצדדים

• כתבי הטענות, על נספחיהם.
• הודעה על התאונה שנמסרה לתובעת (מוצג ת/1).
• תמונות נזק בשחור לבן שצולמו ע"י שמאי הרכב שחוות דעתו צורפה לכתב התביעה (מוצג ת/2).
• חשבונית תיקון מיום 14.11.13 של רכב התובעת (מוצג ת/3 + מוצג ת/4).
• 21 תמונות סטילס בצבע שצילם הנתבע בזירת התאונה (מוצג נ/1).
• עדויות שני הנהגים המעורבים בדיון בפניי.

הכרעה

אני מוצא לקבל את התביעה.

כללי - על אופני ההכרעה האפשריים בהתקיים מחלוקת עובדתית

על-פי ההלכה הפסוקה, על ביהמ"ש לשאוף ככל האפשר להכריע במחלוקת עובדתית המונחת לפתחו ולקבוע איזו מבין הגרסות המנוגדות המוצגות לפניו היא הגרסה הנכונה, בבחינת "האמת המשפטית". ההנחיה והשאיפה הינן אפוא לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים. יחד עם זאת, אותה הלכה פסוקה מכירה באפשרות שלפיה, לאחר בחינה מעמיקה של התשתית הראייתית שהוצגה ובהיעדר אפשרות להעדיף גרסה עובדתית אחת על פני גרסה נגדית, ביהמ"ש מגיע למסקנה כי לא ניתן להעדיף גרסה אחת על פני גרסה נגדית (מצב של "ספק שקול") וכי, לכן, על ביהמ"ש להכריע את הדין עפ"י נטלי ההוכחה הרלוונטיים, מבלי לקבוע ממצאים עובדתיים פוזיטיביים ובאופן שבו בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו יפסיד בהליך משלא עלה בידיו להרים את נטל ההוכחה [ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333 (1993); בר"ע (מחוזי י-ם) 2271/96 דהן נ' רייכמן (פורסם בנבו, 15.6.97); בר"ע (מחוזי ב"ש) 642/01 טטרואשוילי נ' זפסלקי (פורסם בנבו, 5.6.02); בר"ע (מחוזי י-ם) 4114/02 ניסים נ' בן אלי (פורסם בנבו, 16.7.02); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

מן הכלל אל הפרט

לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעות על פני גרסת הנתבע, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת אחריות בנזיקין של הנתבע לקרות התאונה.

אנמק בקצרה את מסקנתי האחרונה:

• גרסת ועדות נהג רכב התובעות מסתברות יותר מאשר אלו הנגדיות של הנתבע, ואף מתיישבות באופן מלא יותר עם מכלול הראיות מאשר אלו של הנתבע.
• כאמור לעיל, הנתבע סטה למעשה בעדותו בדיון בפניי מתוכן גרסתו שנרשמה בכתב הגנתו. גם אם מתעלמים מהאיסור הכללי בדין לסטות מהחזית שהוצבה בכתבי הטענות (ומאחר שהנתבע לא מיוצג ע"י עו"ד וגם מאחר שהתובעת לא התנגדה בתחילת ובמהלך הדיון לאותו שינוי חזית, אלא הצביעה עליו רק בתום הדיון, סבורני שאין לאסור על הנתבע לשנות את החזית), הרי שבעצם השינוי הזה יש לפעול לרעת הנתבע מבחינה ראייתית. בכתב הגנתו נמנע הנתבע מלטעון כי לא היה מעורב בכל תאונה, ומן הדברים שכתב שם ניתן בהחלט להבין שהוא מאשר את התרחשות התאונה ואת המגע בין הרכבים (הוא מאשר שנגרם לרכב התובעות נזק ממגע זה, גם אם נזק קטן!), ורק טוען כי לא הוא האשם במגע זה, אלא האשם הוא נהג רכב התובעות. עצם שינוי החזית מלמד אפוא, לחובת הנתבע, כי הנתבע אינו עקבי בדבריו ואינו עומד מאחורי הגרסה הראשונית שבחר לכתוב בכתב הגנתו.
• מצאתי כי טענת ההגנה האחרונה של הנתבע (לפיה הכחיש את עצם המגע בין הרכבים) אינה סבירה בעליל, ושוכנעתי היטב כי כן היה מגע בין הרכבים, כאשר הרבה יותר סביר והגיוני שהפגיעה הייתה קלה יחסית ולא הותירה סימני פגיעה גדולים, ולכן מצא הנתבע לצלם כל כך הרבה תמונות של רכב התובעות בזירת התאונה (כדי להמחיש את הפגיעה הקלה בין הרכבים, בדיוק כפי שכתב בכתב הגנתו – פגיעה שגרמה לנזק מינורי ופעוט כלשונו).
• השרטוט שערך נהג רכב התובעות בטופס ההודעה (מוצג ת/1) קיבל חיזוק מהתמונות מהזירה שהציג הנתבע: גם בשרטוט וגם בתמונות נראה רכב הנתבע בהטיה דומה ימינה עם חזיתו, כשרכב התובעות מימינו.
• מצאתי את עדותו של הנתבע מגמתית מאוד, וניכר כי הוא היה מתוח מאוד במשך כל עדותו ואף לא איפשר לחקור אותו באופן ענייני (ראו הערת ביהמ"ש בעמ' 3 לפרוטוקול) ובחר לקצר בתשובותיו ולא לספק פרטים ומידע מלאים שנראה שהיו בזיכרונו (ראו למשל תשובתו בשורה 24 בעמ' 2 לפרוטוקול ותשובתו בשורה 19 בעמ' 3 לפרוטוקול).
• לנתבע יש אינטרס אישי גדול מאוד בתוצאת הדיון, והדבר מטבע הדברים משפיע על דבריו ועל גרסתו (וגם על שינוי גרסתו). זאת, מאחר שלנתבע ולרכבו אין ביטוח רכוש מתאים ולכן כל סכום שייפסק לטובת התובעות על הנתבע יהיה לשלמו מכיסו הפרטי.
• לא נעלמו מעיני קשיים מסוימים גם בגרסת ובעדות מטעם התובעות, אך בסופו של דבר נחה דעתי שבהסתכלות הכוללת גרסתן עדיפה ומסתברת ולכן יש לקבלה. קושי אחד טמון בכך שלפי נוסח כתב התביעה התאונה מתרחשת אגב נסיעת רכב הנתבע לאחור, בעוד שלפי עדות נהג רכב התובעות בפניי התאונה מתרחשת בשלב שבו רכב הנתבע נוסע קדימה (לאחר שהשלים תמרון בנסיעה לאחור). ניתן להניח לטובת התובעות שמדובר בתמרון מורכב של רכב הנתבע שהנסיעה לאחור היוותה חלק משמעותי ממנו, ומכאן טעותן. מכל מקום וגם אם מדובר בשינוי חזית, מדובר בשינוי בוטה הרבה פחות משינוי החזית הנ"ל של הנתבע, וגם הנתבע לא טען דבר לגבי שינוי החזית ולכן השינוי מותר. קושי נוסף נעוץ בכך שלפי המחשה שביצע נהג רכב התובעות במהלך עדותו רכב התובעות היה בעצירה ולא זז ממקומו, למרות שלפי טופס ההודעה על התאונה (מוצג ת/1) רכב התובעות החל בנסיעה עובר לתאונה. הנהג הסביר סתירה לכאורית זו בכך שהוא אכן החל תחילה לנסוע, אך משהבחין ברכב הנתבע בתמרונו לאחר הוא עצר באופן מוחלט והמתין להתפתחויות, ואגב עצירה זו התרחשה התאונה. אני מקבל בנסיבות הסבר זה, ומוצא אותו סביר ומתיישב עם מכלול הראיות והנסיבות. מכל מקום ובסופו של יום מצאתי שעלה בידי התובעות להוכיח, כי רכבן נפגע בעודו בעמידה מרכב הנתבע שהיה בתנועה בלתי זהירה בתמרון בזירת התאונה. ומצאתי גם כי הנזקים ומוקדיהם הם סבירים ומתיישבים עם גרסת התובעות ועם עדות נהג רכב התובעות.
• באשר לטענות הנתבע במישור הנזק: הנתבע לא השכיל לפעול כמתחייב בדין מנתבע בנזיקין שכופר בנזק הנתבע: הנתבע לא ביקש לחקור את השמאי שנתן את חוות דעת המומחה שצורפה לכתב התביעה ואף לא הגיש חוות דעת נגדית מטעמו. בכך, אישר למעשה את הנטען באותה חוות דעת, כאשר נושא של שומת נזקים מצריך מומחיות מקצועית של שמאי, ולא די לטעון כפי שהנתבע טען להיעדר נזק כעולה לדבריו מהתמונות אותן צילם.

סיכום

התביעה מתקבלת במלואה.

על הנתבע לשלם לתובעות את הסכומים הבאים:

1. סך של 7,520 ₪, שהינו סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 13.4.14 ועד יום התשלום המלא בפועל.
2. סך של 379 ₪ בגין אגרת בית משפט ששולמה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 13.4.14 ועד יום התשלום המלא בפועל.
3. סך של 400 ₪, בגין שכר העד בו חויבו התובעות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.
4. סך של 1,250 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום (יום מתן פסה"ד) ועד יום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח את פסה"ד לצדדים, בדואר רשום.

ניתן היום, ב' שבט תשע"ה, 22 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.