עתירת העותר היא לצוות על המשיבים: האגף לשיקום נכים במשרד הביטחון וראש תחום רכב רפואי באגף, לשלם לו רטרואקטיבית, החל ממועד זכאותו, את סכומי הכסף המגלמים הטבת רכב רפואי שלא הוענק לו חרף זכאותו, ובנוסף, לשלם לו רטרואקטיבית את כל ההטבות הכספיות שמגיעות לו בשל זכאותו, תוך עריכת תחשיב מדויק על ידי אקטואר חיצוני.

תמצית העובדות הרלוונטיות:

1. העותר מוכר מזה שנים כנכה צה"ל בשיעור נכות של 20% בגין אי יציבות בברך ימין. בהמשך, על רקע פנייתו להכרה בנכות מוסבת בברך שמאל נקבעה לעותר בתאריך 19.3.08, על ידי וועדה רפואית עליונה, נכות מוסבת בשיעור של 2%, כך שדרגת נכותו המשוקללת הועמדה על 22% (ראה החלטה- נספח 16 לכתב העתירה).

2. אין חולק, כי לאור דרגת נכותו המשוקללת הנ"ל קמה לעותר זכאות לקבלת "רכב רפואי" בהתאם לסעיף 31 להוראת אגף השיקום מס' 56.02 (להלן: "הוראת רכב רפואי" - ראה נספח א' לכתב התגובה). כמו כן, מכוח "הוראת רכב רפואי" הנ"ל (ראה פרק ג' סעיף 14), העותר זכאי לתשלום דמי ניידות בהתאם לרמת זכאותו, וזאת גם אם אינו מחזיק ברכב רפואי.

3. מאז הוכרה דרגת הנכות המשוקללת ועד לתחילת חודש מאי 2013 העותר לא מימש את זכאותו לרכב רפואי וגם לא קיבל את דמי הניידות שלהם היה זכאי.

4 בתאריך 1.5.13 פנה העותר בכתב לגב' מיכל שילוח, אחראית רווחה וסיוע כספי במרכז לשיקום נכים תל אביב בבקשה לקבלת "רכב שיקומי" (ראה פנייה נספח ד' לכתב התגובה). עוד באותו יום ניתנה לעותר על ידי גב' שילוח תשובה חיובית בנושא, תוך שאושר לו סיוע בגובה של 34,500 ₪ (ראה נספח ה' לכתב התגובה).

דא עקא שבדיקה נוספת העלתה שמדובר היה בתשובה שגויה שכן אחוזי הנכות שנקבעו לעותר מזכים אותו "ברכב רפואי" ולא "ברכב שיקומי". משכך, הועברה פנייתו של העותר (בהסכמתו) לגורם הרלוונטי לטיפול בהסדרת "רכב רפואי", ובמקביל הועברה פנייה אל ראש תחום רווחה והטבות על מנת שישולמו לעותר דמי ניידות בהתאם למגיע לו.

5. בהמשך לכך, בתאריך 11.7.13, אושר לעותר סיוע ברכישת רכב רפואי ראשון בנפח מנוע של 1600 סמ"ק (ראה החלטה, נספח ז' לכתב התגובה) ובחודש אוגוסט 2013 הוא קיבל את רכבו הרפואי. בהתאם אושרו לו דמי ניידות ברמת זכאותו (רמה ב' +10) וכן שולמה לו השתתפות בביטוח רכב.

6. כמו כן, משהוברר שבגלל טעות משרדית לא עודכנה בשעתו במחשב דרגת נכותו המשוקללת של העותר ולא ניתנו לו בכל השנים דמי הניידות להם היה זכאי באופן אוטומטי, שולמו לעותר רטרואקטיבית דמי ניידות עבור התקופה שמיום 19.3.08 (מועד זכאותו) ועד חודש אפריל 2013 בסכום כולל של כ-55,000 ש"ח.

7. בתאריך 20.2.14 (לאחר חלופת מכתבים בין הצדדים שלא אפרטה) פנה העותר למשיב 2, באמצעות בא כוחו, במכתב התראה טרם נקיטת הליכים. על פי הנטען שם, העותר לא ידע כל השנים אודות זכאותו לרכב רפואי וגם לא יכול היה לדעת על כך בגלל "טעות מערכתית" של המשיבים ולכן הוא עתר לקבלת כל ההטבות המגיעות לו בגין נכותו באופן רטרואקטיבי מאז 19.3.08 (ראה נספח 51 לכתב העתירה או נספח טו' לתגובה).

8. משיב 2 דחה את בקשת העותר כמפורט במכתבו מיום 11.3.14. הנימוק העיקרי לדחיית הבקשה טמון בטענת המשיבים שאין כל קשר בין אי עדכון פרטי נכותו של העותר במשרדי המשיב (סיבה שבגללה לא קיבל אוטומטית את דמי ניידות) לבין אי קבלת רכב רפואי, שכן הלה מותנה מראש בהגשת בקשה ספציפית על ידי העותר, בקשה שמעולם לא הוגשה (ראה נספח 52 לכתב העתירה או נספח ג' לתגובה). מכאן העתירה שבפני.

תמצית טענות העותר :

9. לטענת העותר הוא לא ידע על היותו זכאי לקבלת רכב רפואי וזאת בגלל טעות מערכתית שעל אודותיה למד לראשונה ממכתבה של גב' מיכל שילוח מיום 17.10.13 (נספח 38 לעתירה), טעות שבגללה לא עודכנה זכאותו במחשבי המשיב. לדבריו הוא לא יכול היה לדעת אודות הטעות ואודות זכאותו. זכאותו נודעה לו במקרה לאחר שבחודש נובמבר 2012 פנה למשרדי משיב 1 בבקשה לבחון אפשרות לרכישת רכב יד שנייה ללא מכרז. אז נאמר לו בטעות שהוא זכאי לרכישת רכב חדש בהנחה ממס והוא אפילו התקשר, בתיאום עם משיב 1, לחברת יונדאי לרכישת רכב חדש ושילם דמי קדימה. רק אז קיבל פנייה בהולה מגב' שילוח שהוא זכאי בעצם לרכב רפואי (סעיפים 23-26 לעתירה). לטענת העותר, מחדלי המשיבים הביאו לכך שהוא לא יימצה את זכויותיו במשך שנים רבות, הוא הופלה לרעה יחסית לאחרים, והדבר וגרם לו לחסרון כיס ולהתדרדרות במצבו הבריאותי.

10. עוד טען העותר, כי פנה למשיב 1 פעמים רבות במשך השנים בבקשות למתן עזרה, בפרט בנושא הניידות, לרבות לאחר הוועדה האחרונה בעניינו, אולם נענה בשלילה (סעיף 17 לעתירה).

11. לטענת העותר כמפורט בכתב העתירה אין לו דרך לדעת ולהעריך מה שווי ההטבות הנוספות שנגרעו ממנו בגלל מחדלי משיב 1 ולכן הוא עותר למנות אקטואר חיצוני שימסור חוות דעת בנושא זה.

תמצית טענות המשיבים:

12. לטענת המשיבים, ככל שהדבר מתייחס לבקשת העותר למינוי אקטואר לצורך בחינת הטבות כספיות כאלה ואחרות שאולי מגיעות לעותר - דין העתירה להידחות על הסף. בעניין זה העותר לא הצביע על "החלטה נתקפת" משום שמעולם לא פנה למשיב 1 בבקשה לקבלת הטבות כאלה ואחרות. העותר אינו יכול לטעון לזכאות כללית לקבלת הטבות ו/או זכויות אלא עליו לפרט מה הן אותן הטבות/זכויות אשר מגיעות לו לשיטתו ונשללו ממנו, לאחר מיצוי ההליכים מול הרשות. לא זו אף זו, לטענת ב"כ המשיבים, ניתן להבין מהצהרת ב"כ העותר בדיון המקדמי כי העותר אינו עומד כיום על סעד זה (פרוטוקול מיום 16.12.14, עמ' 1 ש' 14).

13. אשר לקבלת רכב רפואי: סעיף 4 להוראת רכב רפואי קובעת מפורשות כי מימוש הזכאות לרכב רפואי מותנה בפניית הזכאי. העותר לא פנה "בזמן אמת" קרי החל משנת 2008 בבקשה לממש את זכאותו הנ"ל ומשבחר שלא לעשות כן אין לו להלין אלא על עצמו. בהעדר פנייה הוא מנוע כעת מלטעון לזכאות באופן רטרואקטיבי.

14. העותר מבקש להיבנות מהתקלה שגרמה לכך שלא קיבל אוטומטית את דמי הניידות שלהם היה זכאי (ואשר שולמו לו רטרואקטיבית) ולייחס אותה גם לעניין מימוש הזכאות לרכב הרפואי, אך הדברים אינם קשורים אחד לשני. הטעות הנ"ל לא גרמה ולא יכלה לגרום לעותר להבין שאין הוא זכאי לרכב רפואי. הוראת רכב רפואי מפורסמת באתר האינטרנט של אגף השיקום ופתוחה הייתה לעותר הדרך לעיין בהם. הזכאות לקבלת רכב רפואי לא נועדה ליתן פיצוי לנכה צה"ל אלא לסייע לו.

15. עוד נטען, כי בהתאם לסעיפים 8 ו-11 להוראת אגף שיקום נכים מס' 80.23 (נספח יז' לתגובה) ההטבה שלה טוען העותר דורשת פניית הזכאי לקבלתה. אומנם, בית המשפט העליון בעע"מ 7335/10 קצין התגמולים נגד משה לופו, קבע כי הוראה 80.23 היא בטלה ואולם נקבע שביטולה יחול רק לגבי החלטות שניתנו מיום מתן פסק הדין ואילך, דהיינו לאחר 29.12.13. מאחר שבמקרה שלנו ההחלטה לגבי זכאותו של עותר ניתנה ב-19.3.2008 הרי שאין בפסק הדין בפרשת לופו הנ"ל, כדי לשנות.

דיון ומסקנות:

16. ייאמר כבר עתה, כי לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון בחומר הרלוונטי שצורף על ידם, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות, הכל, כפי שיפורט וינומק להלן:

17. ראשית, צודקת ב"כ המשיבים בטענתה כי יש לסלק על הסף את אותו חלק בעתירה המתייחס להטבות כלליות ולא ממוקדות שלטענת העותר מגיעות לו, לרבות הבקשה המופנית לבית המשפט למנות אקטואר חיצוני לצורך שומת ההטבות. כידוע, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, כקבוע בסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים תש"ס-2000 (להלן: "החוק") היא לדון בעתירה נגד החלטה של רשות או גוף המנויים בתוספת הראשונה לחוק, בעניין המנוי בתוספת הראשונה. בית המשפט לעניינים מנהליים לא יורה על מתן סעד שעדיין לא התבקש מהגורם המוסמך לתתו, ומבלי שאותו גורם נדרש לו. בפני העותר פתוחה הדרך לברר מה הן ההטבות או הזכויות המגיעות לו על פי החוק או על פי הוראות אגף השיקום בגין נכותו, ולהפנות למשיב 1 בקשה ספציפית בהתאם. מאחר שזאת לא נעשה על ידי העותר, הרי שגם לא התקבלה על ידי משיב 1 החלטה שניתן לתקוף אותה בהליך זה. מבחינה זו עתירת העותר לגבי אותן הטבות נוספות, ככל שיש כאלה, מקדימה את זמנה.

18. המשיב טען באופן כללי ולאקוני כי פנה לאורך השנים למשיב 1 בבקשות סיוע למיניהן לרבות בנושא הניידות, ואולם לא הובאו על ידו תימוכין ראייתיים לטענה זו. על פי המסמכים שצורפו לכתב העתירה (וגם אלה שצורפו על ידי המשיבים בכתב התגובה), אין כל אינדיקציה לכך שהעותר פנה במהלך התקופה שמאז החלטת הוועדה העליונה במרץ 2008 ועד לשנת 2013 בבקשה כלשהי שנושאה סיוע בהשגת רכב או בדומה, לא כל שכן שלא הגיש בקשה ספציפית ומפורשת לקבלת רכב רפואי. מחד, ניכר שהעותר ידע את דרכו למשיב 1 בבקשות שונות שנגעו בעיקרם לעזרה כספית עקב העדר מקורות פרנסה, אך מאידך לא מצאתי תימוכין לכך שהעותר הלין בנושא קושי בניידות ו/או גילה דעתו שהוא מעוניין ברכב ועתר לסיוע בנושא זה. למיותר לומר שאין בנמצא ראיה שבקשה שהוגשה על ידי העותר בנושא כזה נדחתה על ידי משיב 1 תוך התעלמות מזכאותו.

19. סעיף 4 להוראת רכב רפואי קובע כך: "מימוש הזכאות לרכב רפואי המוגדרת בהוראה זו מותנה בפניית הזכאי". רוצה לומר, לא מדובר בהטבה המוענקת לזכאי באופן אוטומטי יחד עם ההחלטה המכירה בנכותו המזכה, אלא יש צורך בהגשת בקשה ספציפית מצדו. נקל למצוא את ההיגיון בהוראת סעיף 4 לעיל, שהרי ההטבה הגלומה בקבלת רכב רפואי אינה הולמת בהכרח את מצבו ואת רצונותיו של מי שזכאי לה. כך למשל, תנאי הוא שלזכאי יהיה רישיון נהיגה בר תוקף. כמו כן, בעצם הבחירה לממש את ההטבה כרוכה הוצאה כספית לא מבוטלת, שכן, למרות הסיוע הכספי שניתן לרכישת הרכב, עדיין בחלק מהתמורה נושא הזכאי עצמו, וכן עליו לשאת בחלק מתשלומי הביטוח ובהוצאות נוספות, לרבות דלק. ההחלטה אם לממש את הטבה היא עניין סובייקטיבי הנתון לבחירה, כפונקציה של הנסיבות, הצרכים והיכולות הכלכליות של כל זכאי. לכן אפוא, במישור העקרוני, כל עוד שהעותר לא פנה ולא ביקש לממש את ההטבה, קשה לדבר על הטבה שנגזלה ממנו שלא כדין.

20. אכן, אין חולק, שמחמת טעות משרדית לא שולמו לעותר במשך כל השנים דמי ניידות להם היה זכאי אוטומטית מכוח דרגת נכותו המשוקללת. יש כמובן להצטער על טעות זו ואולם משהתגלתה, אין חולק, כי שולמו לעותר רטרואקטיבית כל סכומי הכסף שהגיעו לו עבור ניידות.

21. כאמור, טענת העותר היא, שטעות משרדית זו השליכה גם על זכאותו לרכב רפואי ובעטיה הוא לא מימש כל השנים את זכאותו. זאת ועוד, בגלל אותה טעות הוא לא ידע על היותו זכאי לרכב רפואי.

העותר סומך יתדותיו על מכתבה של מיכל שילוח (נספח 38 לעתירה) אשר נכתב לבקשת העותר, לצורך ביטול דוחות חנייה בעיריית תל אביב. העותר טען בפני גב' שילוח כי נדרש לנמק בפני העירייה מדוע לא היה ברשותו אישור על זכאותו לרכב רפואי ולתו נכה בכל התקופה שמאז הוכרה זכאותו, ולכן פנה אליה בבקשה לציידו באישור מתאים (ראה נספח י' לתגובה).

וכך כתבה גב' שילוח: "לאור אחוזי נכותך הינך זכאי לרכב רפואי וכתוצאה מכך לתו חנייה. לא יכולתי להציג אישור זה בעבר עקב טעות מערכתית שלא הכירה באחוזי נכותך לזכאות לרכב רפואי" .

נוסחו המעורפל של המכתב, שנכתב כדי לסייע לעותר לבטל את דוחות החנייה שצבר, אינו מבהיר, ואינו מתיימר להבהיר, מה היא אותה "טעות מערכתית" וכיצד היא השפיעה, אם בכלל, על עצם זכאותו של העותר לקבלת רכב רפואי. מכתב זה, שנועד לצרכים אחרים, אינו יכול ללמד דבר בענייננו. בהעדר ראיה לסתור, איני רואה סיבה שלא לקבל את הסבריה של ב"כ המשיבים לפיהם "הטעות המערכתית" שעליה דיברה הכותבת התמצתה בכך שלא עודכנה במערכת הממוחשבת זכאותו של העותר לדמי ניידות בהתאם להוראת רכב רפואי. בהנחה שכך, אין לכאורה קשר בין אותה טעות (שהביאה לכך שהעותר לא קיבל אוטומטית את דמי הניידות) לבין אפשרותו לממש, ברצותו, את זכאותו לרכב רפואי. אין כל אינדיקציה לומר שאילו העותר היה פונה בבקשה לקבלת רכב רפואי בכל אותן שנים, בקשתו הייתה נדחית בגלל הטעות הנ"ל, ולראיה שלאחר שהעותר החל בשלהי שנת 2012 להתעניין לגבי רכישת רכב בסיוע משיב 1, הובררה הטעות והובררו זכויותיו. כמו כן ברי, שגם אלמלא אותה טעות, גם אילו היו משולמים לעותר דמי הניידות כסדרם, לא היה העותר מקבל אוטומטית רכב רפואי כל עוד שלא היה פונה בעניין זה בבקשה מתאימה.

עוד טוען העותר, כי בגלל הטעות הוא לא היה מודע לזכויותיו. גם אם נקבל את טענת שהוא לא היה מודע לזכאותו, וכי לא פנה לקבלת רכב רפואי כל אותה תקופה משום שלא ידע על אפשרות זו (ולא משום שלא חפץ בכך באותה עת), אין הדבר מעיד בהכרח כי קיים קשר בין חוסר מודעותו האמור לבין התקלה המדוברת. לכאורה, התקלה המשרדית לחוד ומסוגלותו של העותר לברר ולהתחקות אחר זכויותיו- לחוד. העותר לא טען שלא ידע מה הייתה החלטת הוועדה העליונה בעניינו ו/או שלא היה מודע לדרגת הנכות המשוקללת שנקבעה לו. טענת ב"כ המשיבים לפיה נוסח הוראת רכב רפואי מופיע באתר משיב 1 באינטרנט, לרבות פירוט הזכויות השונות - לא נסתרה. זכויותיו של העותר הרי נגזרות מהחוק ומהוראות אגף השיקום, כאשר הרישום במחשב המשרדי, גם אם הוא שגוי, אינו קובע את עצם הזכות. לכאורה, לא הייתה מניעה שהעותר יבדוק ויברר את זכויותיו ואת המגיע לו בהתאם לדרגת נכותו.

העותר הוסיף ואמר במהלך הדיון המקדמי (כמו גם בסיכומים) כי בגלל הטעות המשרדית הנ"ל הוא קיבל אינפורמציה שגויה ורשלנית במהלך פגישותיו עם נציגי משיב 1. העותר טען שהוא הוטעה בעצם על ידי נציגי משיב 1 לחשוב שלא מגיע לו רכב רפואי ולכן לא פנה כל השנים בבקשה מתאימה. מדובר בשאלה שהיא בראש ובראשונה שאלה עובדתית והיא לא הוכחה בפני על ידי העותר. לא זו אף זו, ההליך המנהלי אינו הפורום המתאים לברור טענה מסוג זה. ככל שהעותר סבור שעומדת לטובתו עילת תביעה בגין מצג שווא רשלני, או הפרת חובה כלשהי מצד עובדי משיב 1, קיימת לו הזכות להגיש תובענה אזרחית מתאימה.

22. אין מחלוקת כי בקשת העותר שהוגשה בשנת 2013 לקבלת רכב רפואי אושרה על ידי המשיבים והעותר רכש בעקבות זאת רכב רפואי מכוח הזכאות. ואולם, העותר מבקש לקבל רטרואקטיבית את שווי ההטבה שלטענתו נגזלה ממנו לאורך השנים.

מבלי לגרוע מכל הנימוקים שפורטו עד כה, יש לומר בעניין זה: להבדיל מהטבה שמתבטאת בתגמול כספי גרידא, אשר ניתן תיאורטית לשלמו גם רטרואקטיבית (במקרה המתאים), הרי להטבה דוגמת זו שלפנינו לא קיימת, על פניו, חלות רטרואקטיבית. הרי לא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה ולהעניק לעותר רכב עבור זמן עבר. הכסף שמשתלם לזכאי במסגרת הזכאות לרכב רפואי, משתלם אך ורק לצורך רכישת רכב ובהקשר לרכישת הרכב. כך גם ההשתתפות בתשלומי הביטוח עבור הרכב. לא יהא סביר להעניק לעותר את סכום הכסף שהיה מקבל עבור רכישת רכב, כאשר רכב כזה לא נרכש בפועל. הוא הדין גם לגבי השתתפות בביטוח לרכב, שהרי בהעדר רכב גם לא נעשה ביטוח לרכב. עתירת העותר, אם לתרגמה לדרישה ריאלית- היא להיפצות על הנזקים שנגרמו לו בגלל אי קבלת ההטבה, ואולם נזקים אלה, ככל שהיו כאלה, אינם זהים בהכרח לשווי הכספי של ההטבה. קיומם ושומתם של נזקים כאלה הם עניין עובדתי שעל העותר להוכיח ולברר בפני הערכאה הדיונית המתאימה לכך.

23. אין צורך להזכיר, כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו ממיר את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו. תפקידו מתמצה בבדיקת סבירות החלטת הרשות והאם נפל בה פגם מתחום המשפט המנהלי.

לענייננו, ולאור כל האמור לעיל, לא אוכל לומר כי החלטת המשיבים כמשתקף במכתבו של משיב 2 מיום 11.3.14, הינה החלטה בלתי סבירה אשר מצדיקה התערבות בית המשפט. מדובר בהחלטה שמעוגנת בעובדות שעמדו בפני משיב 1 והיא עולה בקנה אחד עם הוראת רכב רפואי.

24. סיכומו של דבר אני דוחה את העתירה.

כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות הערעור תוך 30 יום.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"ה, 19 אפריל 2015, בהעדר הצדדים

המזכירות תשגר עותק פסק הדין לצדדים