ענייננו בתאונת דרכים שהתרחשה בתאריך 25.6.13, בשעה 22:20, ברח' יצחק שדה שבחיפה, בין רכב התובעת, הנהוג על ידה ובין רכב הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") הנהוג על ידה והמבוטח על ידי הנתבעת 2.

נתתי אמון מלא בדברי עדותה של התובעת על אופן קרות התאונה.

הנני קובעת כי הוכחה נהיגתה הרשלנית וחסרת הזהירות של הנתבעת וכי היא האחראית הבלבדית לקרות התאונה ולתוצאותיה.

הנתבעת נסעה לאחור, ביציאה מחניה, כאשר בכוונתה להיכנס לרח' יצחק שדה, הוא הרחוב שבו נסעה התובעת ולקביעתי פגעה הנתבעת עם רכבה ברכב התובעת שנסעה ברח' יצחק שדה.

הנתבעת אישרה כי לא ראתה כלל את רכב התובעת טרם שהתרחשה התאונה.

הנני דוחה את טענות הנתבעת ובעלה, כאילו התרחשה התאונה לאחר שהנתבעת כבר סיימה את יציאתה ממקום החניה, התיישרה בכביש ונסעה קדימה מרחק של מספר מטרים.

גירסה זו עומדת בסתירה מוחלטת לממצאים האובייקטיבים שבאו בפני ביהמ"ש – סימני הנזק ברכב התובעת.

מוקד הנזק ברכב התובעת, כעולה מהתצלומים שהוגשו לביהמ"ש, מצביע בבירור על כך שהפגיעה ברכבה של התובעת, לא היה בחזית הקדמית של רכבה, דבר המתבקש לוא אכן פגעה התובעת עם רכבה ברכב הנתבעת הנוסע לפניה.

נהפוך הוא, סימני הנזק בדופן הקדמי של רכב התובעת, מצביעים על כך שהתובעת כבר חלפה עם חלק מחזית רכבה על פני רכב הנתבעת הנוסע לאחור והנתבעת, בנסיעתה כך לאחור, פגעה עם הפינה האחורית שמאלית של רכבה בדופן הקדמי ימני של רכב התובעת.

הנתבעת ובעלה ניסו להסביר את מיקום סימני הנזק, בכך שהתובעת טרם סיימה את פנייתה ימינה מרח' המגינים לרח' יצחק שדה ולכן פגעה עם הדופן של רכבה בפינה האחורית של רכב הנתבעת.

הנני דוחה אפשרות זאת, כאשר אינה מתיישבת עם אף אחת משתי הגירסאות לעניין אופן קרות התאונה ולמרחק שמהצומת עם רח' המגינים ועד למקום התרחש התאונה.

אף התנהלותו של בעלה של הנתבעת לאחר התאונה – לקיחת המפתחות מהתובעת, כפי שתיארה בעדותה המהימנה עליי – תומכת בטענתה של התובעת כי הנתבעת ובעלה היו מודעים לכך כי הנתבעת היא האחראית לקרות התאונה.

הנתבעת ובעלה גרסו כי התובעת הגיעה למקום קרות התאונה בנסיעה מהירה ולטענת נציגת הנתבעת 2, לוא נהגה התובעת במהירות פחותה, היתה מספיקה לבלום ולמנוע את התאונה.

הנני דוחה טענה זו.

התובעת הסבירה כי נכנסה לרח' יצחק שדה בסמוך לפני קרות התאונה, לאחר שפנתה לרחוב זה מרחוב המגינים, כך שלא ניתן היה לפתח באותו קטע דרך קצר מהירות גבוהה ועדותה בדבר מהירות נסיעה של כ-25 קמ"ש – מקובלת עליי.

זאת ועוד, התובעת העידה כי לא ראתה כלל את רכב הנתבעת הנוסע לעברה, כאשר ניתן להסביר זאת בכך שהנתבעת הגיעה לכביש ביציאה ממקום חניה וכאשר התובעת, הממקדת מבטה בכביש לכיוון קדימה, אינה מבחינה ברכב הנתבעת.

יתר על כן, הנתבעת לא ראתה כלל את רכב התובעת קודם לתאונה, כך שאין ממש בעדותה כאילו התובעת נסעה מהר.

על בסיס כל הנ"ל, הנני קובעת, כאמור, כי הוכחה אחריותה של הנתבעת לאירוע התאונה ולתוצאותיה.

הוכח כי בתאונה נגרמו לרכב התובעת נזקים שחייבו הכרזתו כ"אובדן גמור" ובסה"כ עומדים הנזקים על הסך של 12,452 ₪.

כן נשאה התובעת בשכ"ט השמאי בסך של 944 ₪.

בסה"כ 13,396 ₪.

אשר על כן, הנני מחייבת את הנתבעות, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובעת את הסך של 13,396 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.8.13 ועד התשלום המלא בפועל.

כן הנני מחייבת את הנתבעות, במאוחד ובמיוחד, לשלם לתובעת את הסך של 1,000 ₪ בגין הוצאות המשפט, לרבות אגרת הגשת התביעה.

אף סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

יש זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בחיפה וזאת תוך 15 יום ממועד המצאת פסק דין זה.

מזכירות ביהמ"ש תמציא עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט כסלו תשע"ה, 21 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

הוקלד ע"י: עירית + לימור גנון