30 נובמבר 2017

האם אירע לתובע אירוע חריג בעבודה שכתוצאה ממנו חווה אוטם בשריר הלב ? בשאלה זו נדרש בית הדין להכריע בהליך דנן.

עיקר העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן:

1. התובע יליד 1946 גמלאי של צה"ל, עוסק כעצמאי בתחום שיווק מוצרי פרסום.
2. ביום 27/07/12 בשעות הבוקר התובע חש כאבים בחזה ופונה באמצעות מד"א לבית חולים מאיר, שם אובחן אצלו אירוע אוטם לבבי.
3. ביום 29/10/12 התובע הגיש תביעה להכרה באירוע הלבבי שאירע לו כפגיעה בעבודה. לטענת התובע יום לפני שאובחן האוטם הוא היה מעורב בויכוח קשה וסוער בעבודתו.
4. עניינו של התובע נחקר וכן נשלח לקבלת חוות דעת רפואית, וביום 14/7/13 נשלחה לתובע הודעה כי תביעתו נדחתה מן הטעם שלא הוכח קרות אירוע תאונתי שגרם למחלה.

טענות התובע

1. התובע טוען כי ביום 23/7/12, יום לפני שאובחן אירוע האוטם הוא הכניס את רכבו, המשמש אותו בעבודתו, למוסך לצורך טיפול שגרתי (טיפול 15,000). לטענתו בעקבות שיחת טלפון שקיבל מעובד המוסך הוא חש כי במוסך ניסו לרמות אותו ובבואו לקחת את הרכב התעמת בעניין עם מנהל המוסך. לדבריו הויכוח עם מנהל המוסך היה קשה ונוקב, ועניין זה הוכח בעדויות שהובאו בפני בית הדין. לכן, לטעמו, אין לייחס משקל לכך שהויכוח לא נזכר ברשומות הרפואיות.
2. התובע מבהיר כי את שאלת חריגותו של האירוע יש לבחון על פי נקודת המבט הסובייקיבית של המבוטח ומפנה בהקשר זה לבג"צ 3523/04 גבריאל למברגר נ' ביה"ד הארצי לעבודה. התובע טוען כי הוא חווה את האירוע כנסיון לרמות אותו והתרתח כאשר מנהל המוסך התייחס אליו כאילו הגה עלילה או קונספירציה שאין לה אחיזה במציאות.
3. לטענת התובע מדובר באירוע שאירע לו תוך ועקב העבודה שכן מדובר ברכב ששימש אותו לצרכי עבודה בלבד, שכן לצרכים פרטיים הוא עושה שימוש ברכב של אישתו הממומן על ידי עבודתה בליסינג. התובע מצביע על כך שעדותו לעניין השימוש ברכב לצרכי עבודה לא נסתרה, והיא אף מתיישבת עם העובדה שהרכב ביצע 28,000 ק"מ בשנה.
4. התובע מפנה לכך שהמומחה מטעם המל"ל חיווה בעצמו את דעתו כי ניתן להכיר בקיומו של קשר סיבתי רפואי בין הויכוח במוסך לבין אירוע האוטם.

טענות הנתבע

1. הנתבע טוען כי בהיותו עובד עצמאי, לא חלה על התובע חזקת הסיבתיות אלא שעליו להוכיח כי אירע לו אירוע חריג תוך ועקב העבודה. רק אם יוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה יהיה מקום למנות מומחה לבחינת הקשר הסיבתי.
2. הנתבע טוען כי אין מקום לסווג את האירוע שאירע לתובע במוסך כאירוע חריג שהרי התובע סירב להצעה להחליף רפידות בלמים, הפעולה לא בוצעה, והתובע לא חוייב, וזאת בהתאם לבקשתו, מבלי שהיה צריך להתווכח על כך.
3. הנתבע מצביע על כך שחשדנותו של התובע כלפי עובדי מוסכים איננה עניין חריג, כפי שעולה מעדותו של התובע. עוד טוען הנתבע כי מעדות עובדי המוסך עולה כי הויכוח לא היה חריג בעוצמתו, אלא היווה אירוע סתמי ומינורי, וכי ראיה לכך היא שהתובע נשאר לקוח של המוסך. עוד מצביע הנתבע על כך שהתובע לא מצא לדווח למי מרופאיו המטפלים על הויכוח במוסך.
4. בנוסף טוען הנתבע כי גם אילו היה מדובר באירוע חריג הרי שאין מדובר באירוע שאירע לתובע תוך ועקב עבודתו, שכן מדובר בביקור של התובע במוסך לצורך טיפול שגרתי ברכבו הפרטי, אשר איננו נובע מצרכי העבודה דווקא.
5. אשר לחוות הדעת הרפואית שניתנה לנתבע מבהיר הנתבע כי חוות דעת זו מבוססת על הנחה כי אירע לתובע אירוע חריג בעבודה (הנחה שבדיעבד התברר כי אין לה יסוד) וכן נטען כי כעולה מחוות הדעת, בפני המומחה לא עמד מלא החומר הרפואי הרלוונטי.

הכרעה

1. "תאונת עבודה" מוגדרת, בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995, בנוגע לעובד עצמאי, כ"תאונה שאירעה תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו. המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה" הוא ה"פתאומיות", שפירושה אירוע שניתן לאתר את הזמן המדויק והמקום המדויק בו אירע.
2. לפי הפסיקה, תנאי הכרחי להכרה באירוע לב כ"תאונה" הוא שהגורם לו היה "אירוע חריג", דהיינו "מאמץ פיזי בלתי רגיל" או "מתח נפשי (התרגזות או התרגשות) יוצא דופן" (דב"ע מו/139-0 דן יצחק – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 315). מאידך מתח נפשי ותנאי עבודה קשים המשתרעים על פני ימים או שבועות לא ייחשבו כצירוף של אירועים זעירים (מיקרוטראומה), וממילא לא ייחשבו כאירוע תאונתי (דב"ע מב/30-0 שאול שמואלי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יד 67).
3. הקביעה מתי מדובר במאמץ או מתח שהנם יוצאי דופן נבחנת על פי מכלול העובדות, הן על בסיס התרשמות סובייקטיבית הנוגעת למבוטח המסוים, ולפי משקלם של האירועים ביום בו אירע אירוע הלב אל מול עבודתו השגרתית והרגילה של המבוטח. זאת, כקביעה עובדתית – משפטית, הנשענת על חומר הראיות שבפני בית הדין (דב"ע נה/150-0 מיכאל שביט – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 268).
4. קביעה העובדתית אם היה אירוע חריג אם לאו יש לייחס משקל רב "להתבטאויותיו של תובע בסמוך לאחר האירוע הנטען, מועד שניתן להניח, כי האיש מסיח לפי תומו. בית הדין יעדיפן, בדרך כלל, על פני התבטאויות מאוחרות יותר של תובע בעת הגשת התביעה לבית הדין" (עב"ל 248/98 מקסים פרץ – המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לג (29) 24). במסגרת זו יש לתת משקל מיוחד למסמכים הרפואיים, מתוך הנחה כי חולה המאושפז בבית חולים ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול הנכון (דב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי – שמעון הירשהורן, פד"ע כ 349). ואולם, אין לדחות תביעה רק מהטעם שהתובע לא הזכיר, במדויק ובפרוטרוט, את פרטי האירוע כבר בהיותו בבית החולים (עב"ל 176/99 דניאל גרץ – המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לג (83) 32).
5. בענייננו משמדובר באירוע לב ולא בפגימה אורתופדית (שאז נסיבות החבלה רלוונטיות מאוד לאבחנה ולטיפול), לא מצאתי ליחס משקל משמעותי לכך שהתובע לא דיווח בהגיעו למיון על הויכוח שאירע לו במוסך יום קודם לכן.
6. עם זאת, בבחינת מכלול נסיבות העניין אני סבורה כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי התקיימו בעניינו שלושת התנאים המצטברים, הנדרשים להוכחת תאונת עבודה דהיינו: ראשית - כי מדובר באירוע חריג, שנית – כי האירוע קרה תוך כדי עיסוקו במשלח ידו; ושלישית, כי האירוע אירע עקב עיסוקו במשלח ידו.

נסיבות האירוע נשוא התביעה וחריגותו

1. ממכלול העדויות שהובאו בפני בית הדין עולה כי בבוקר יום 26.7.12 התובע הכניס את רכבו למוסך, עליו קיבל המלצה מחבר וכבר טופל בו בעבר, לצורך ביצוע טיפול שגרתי כשהרכב הגיע ל- 115,000 ק"מ.
2. לאחר פרק זמן מסויים התקשר אליו עובד המוסך סבסטיאן סטושל וביקש את אישורו להחלפת רפידות בלמים קדמיים. התובע אמר לעובד כי לא יתכן שיש צורך בהחלפת רפידות בלמים קדמיים, שכן אלה הוחלפו לא מזמן, בטיפול 90,000. העובד בדק שוב את העניין וכעבור מספר דקות שב לתובע טלפונית והודיע לו כי טעה ומדובר בהחלפת רפידות בלמים אחוריים.
3. התובע לא היה בטוח שצריך להחליף רפידות בבלמים האחוריים והתעורר בליבו חשד שמא עובד המוסך מוליך אותו שולל, ולכן הורה לעובד שלא להחליף את הרפידות. הטיפול בוצע בהתאם להנחיות התובע, לא הוחלפו רפידות בלמים והתובע לא חוייב בגין החלפת רפידות.
4. בבואו לאסוף את הרכב מהמוסך בשעות הצהריים התובע החליט לגשת למנהל המוסך ולהתלונן בפניו על כך שהעובד ניסה לרמות אותו בעניין הצורך בהחלפת רפידות הבלמים. בבירור במשרדו של מנהל המוסך נכח גם העובד. תוצאות הבירור שערך מנהל המוסך פורטו בעדותו של מר טורנר:

"מה שאני זוכר, שהלקוח עלה אלי עם תלונה על משהו בענייני הצעת מחיר שהוא קיבל על בלמים, והתפתח ויכוח, כי בדקתי את ההיסטוריה והתרשמתי שהיה סביר בהחלט לעשות בלמים, ולא הבנתי למה הוא כועס. הוא אמר שהיועץ שירות אמר לו ברקסים אחורים או קדמיים או ההיפך, לא זוכר פשוט. ואני הסברתי לו שלכל היותר מדובר באי הבנה או שהוא לא שמע טוב או שיועץ שירות התבלבל בין קדמיים לאחורים, אבל אין ספק מבחינת הקילומטרג' שהיה מקום להחלפת ברקסים."

1. אין חולק איפה כי התנהל ויכוח בין התובע לבין מנהל המוסך שכן התובע לא השתכנע כי מדובר בטעות בתום לב של העובד, ואולם בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלת עוצמתו של הויכוח וחריגותו. התובע מתאר את הויכוח בצבעים דרמטיים וחמורים, בעת שמנהל המוסך ועובדו מתייחסים לאירוע כאל ויכוח שאיננו יוצא דופן בחומרתו, ואשר היה תקיף, אבל לא היה קולני ולא גלש לצעקות או להתנהגות חריגה אחרת (ראה עדויותיהם בפני חוקר המל"ל וכן בעדויותיהם בפנינו). עוד יש לציין, כי התובע נשאר לקוח של המוסך (ר' עמ' 19 שורה 21) לאחר האירוע, ועובדה זו מדברת בעד עצמה ואיננה מתיישבת עם טענתו בדבר ויכוח חריג בעוצמתו.
2. למרבה הצער, אין ברשותנו מד אובייקטיבי שיש בו כדי לאפשר אמדן או הערכה של עצמת ההתרגזות.
3. כפי שציינתי מקובלת עלי עדותו של מנהל המוסך מר טורנר לפיה מבדיקתו עלה כי היה צורך להחליף את הבלמים האחוריים אשר הוחלפו לפני כ 60,000 ק"מ, וכי מדובר היה בסך הכל בבלבול של העובד בין בלמים קדמים ואחוריים. בנסיבות העניין החשד שקינן בליבו של התובע שמא לא היה צורך להחליף את הרפידות האחוריות בחלוף 60,000 ק"מ אמנם יכול היה לגרום לו לתחושת אי נוחות ולהצדיק דין ודברים ובירור מול מנהל המוסך, ואולם קשה ליישב את הנסיבות המינוריות של העניין עם עדותו של התובע בדבר ויכוח דרמטי.

התובע בעצמו העיד כי חודשים אחדים קודם לכן בעת שביקר באותו מוסך הוא חשד בכך שגנבו לו בורג ממכסה המנוע, ואולם הדבר לא גרם לו למפח נפש יוצא דופן (ראה עמ' 6 לפרוטוקול):

1. לנוכח האמור אני מעדיפה את עדותם של המנהל המוסך ועובדו ביחס לרמת הויכוח שהתנהל, ולא שוכנעתי כי הויכוח הגיע לרמה המצדיקה הכרה באירוע חריג.

האם האירוע התרחש תוך כדי עיסוקו של התובע במשלח ידו

1. כפי שכבר ציינתי, התובע סר למוסך על מנת לטפל ברכב הרשום על שמו הפרטי, ושאיננו בבעלות העסק. התובע העיד כי הוא מדווח לרשויות המס על השימוש ברכב לצרכי עבודה, ומקבל החזר מס בגין חלק מהוצאות הרכב.
2. עדותו זו של התובע לא נסתרה על אף שניתן לבדוק את הרישומים בנקל, ואני מקבלת אותה ונותנת תוקף לרישום עליו העיד התובע במובן זה שהרכב, על אף שהוא רשום כרכב פרטי משמש אותו גם במסגרת העסק שהוא מנהל, לצורכי עבודתו.
3. עם זאת אבהיר, כי אין בידי לקבל את טענת התובע לפיה השימוש ברכב הוא לצרכי עבודה בלבד. לדידי ככלל, בנסיבות בהן רכב רשום כרכב פרטי המשמש גם לצרכי עבודה יש חזקה כי הרישום משקף את המציאות דהיינו כי הרכב משמש למטרה כפולה, הן לצרכי העבודה והן לצרכים אישיים, כפי שמתיישב עם הגיונם של הדברים. חזקה זו לא ניתן לסתור בהבל פה, בעדות של בעלי עניין, בדבר שימוש ברכב לצרכי עבודה בלבד ושימוש ברכב אחר בלבד לצרכים פרטיים.
4. לאור קביעתי כי רכבו הפרטי של התובע משמש הן לצרכים פרטים והן לצרכי עבודה, הרי שכך יש לקבוע גם לעניין תכלית הביקור במוסך.
5. דהיינו הזיקה בין הביקור במוסך לבין העבודה איננה מובהקת, שכן מדובר בתכלית מעורבת, חלקה קשורה לעבודה וחלקה לשימוש האישי ברכב.
6. לנוכח האמור לעיל, יש צורך לבחון לאור מכלול נסיבות העניין באם יש מקום ליחס את האירוע החריג לעבודה דווקא, וזאת בין היתר בדרך של בדיקת טיב הקשר הסיבתי – האם האירוע אירע "עקב" העיסוק במשלח ידו של התובע.

האם האירוע התרחש עקב עיסוקו של התובע במשלח ידו

1. בפתח הדברים עמדתי על תאור השתלשלות הדברים ביום האירוע הנטען.
2. למעשה, האירוע, ככל שהוא קשור לעבודתו של התובע, יכול היה להסתיים מבלי שהתובע יחליף מילה עם מר טורנר מנהל המוסך, שהרי התובע לא אישר את החלפת רפידות הבלמים ולא חוייב בתשלום בגין החלפת רפידות הבלמים. למעשה התובע יכול היה לקחת את הרכב ולהפרד לשלום ממר סבסטיאן שטופל ובכך לסיים את העניין ללא כל ויכוח.
3. החלטתו של התובע לעלות למשרדו של מנהל המוסך על מנת להטיח בו את החשד למרמה ולהתווכח עימו על תום הלב של העובד שטופל, לא הייתה מחוייבת המציאות ולא היתה קשורה בצרכי העבודה של התובע.
4. אמנם השתלשלות הדברים התחילה בהגעה למוסך לשם טיפול ברכב, שיש לו זיקה למשלח ידו של התובע (כמו גם לשימוש הפרטי ברכב) ואולם זיקה מוגבלת זו הלכה והתכהתה כאשר התובע החליט להפוך חשד מינורי, שלא היה מבוסס כלל, לנושא לבירור ולעימות מול מר טורנר.
5. לנוכח האמור אני סבורה כי הזיקה שבין הויכוח של התובע עם מר טורנר לבין עבודתו של התובע היא שולית, ואין כל מקום לקבוע כי הויכוח התנהל תוך ועקב עיסוקו של התובע במשלח ידו.
6. אני סבורה כי בחינת כל אחד משלושת התנאים בנפרד, ובוודאי בהצטרפם יחד צריכה להוביל למסקנה אחת והיא דחיית התביעה.
7. כמקובל בהליכים מסוג זה אין צו להוצאות.
8. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין. ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ב כסלו תשע"ח, (30 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.