ביום 23/01/14 ניתן פסק דין בבית המשפט לעניינים מקומיים בתיק 317-02-14 (להלן: "פסק הדין") שמכוחו הורשע המבקש בעבירה לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים. ההרשעה הייתה על פי הודאת המבקש במסגרת הסדר טיעון.

בית המשפט לעניינים מקומיים גזר את עונשו של המבקש, בהתאם למוסכם בין הצדדים, לקנס מסוים, וכן הורה על הפסקת כל עיסוק טעון רישוי בעסק שבגינו הוגש האישום. המבקש נדרש להימנע מכל פעולה טעונת רישוי בעסק, וניתנה למשטרה ולרשות הפיקוח העירוני סמכות להיכנס לחצרים, לנקוט בכל אמצעי סביר כדי לאכוף את גזר הדין.

עוד נקבע בפסק הדין ש: "צו הסגירה ייכנס לתוקף ביום 15.03.14, למעט אם יומצאו אישורי כיבוי אש ומשטרה. ככל שיומצאו אישורים אלה יידחה כניסתו לתוקף של צו הסגירה ליום 1.06.14, למעט אם יומצא אישור איכות הסביבה; ככל שיומצא אישור איכות הסביבה ידחה כניסתו של צו הסגירה לתוקף עד ליום 1.08.14 ...".

פסק הדין היה לחלוט, לפי שלא הוגש ערעור לבית משפט זה.

ככל הנראה, המבקש או מי מטעמו הגיש בקשה לרישוי העסק, אלא שהעסק המשיך לפעול גם לאחר 15.03.14, שהוא היום שנקבע בפסק הדין לכניסת צו הסגירה לתוקפו.

המבקש פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים בבקשה להורות לעכב את ביצוע צו הסגירה או לעכב את ביצוע גזר הדין, כדי לאפשר לו להשלים את תהליך הרישוי. בית משפט קמא לא נעתר לבקשה.

המבקש הגיש ערעור כנגד החלטות אלה לבית משפט זה ובד בבד עם הערעור, ביקש לעכב את ביצוע צו הסגירה עד לדיון בערעור.

כיוון שתכלית הערעור היא עיכוב ביצוע צו הסגירה, ראיתי לדון בבקשה לסעד ביניים, שתכליתה זהה לתכלית הערעור, כבערעור.

המבקש (להלן: "המערער") טוען שלוש טענות עיקריות. טענה אחת היא שהוא עמד בתנאי פסק הדין ולפיכך מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה טרם הגיע. שכן לפי פסק הדין נדחית הכניסה לתוקף של צו הסגירה "אם יומצאו אישורי כיבוי אש ומשטרה". אין בידי המערער אישורי כיבוי אש ומשטרה, אך בהתאם להוראות סעיף 7 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), תשס"א-2000, משלא התקבלה התנגדות מהמשטרה ומכיבוי אש, המערער מוחזק כאילו ניתן לו אישור מן הגורמים הללו.

הטענה השנייה היא שאגף הפיקוח של עיריית תל אביב ביצע מעשה מנהלי של אכיפת הסגירה והוא עשה כן מבלי לקיים שימוע מוקדם ומבלי לערוך היוועצות עם הגורמים הרלוונטיים. בכך נפגעה זכותו של המערער להשמיע את קולו כנגד ביצוע המעשה המנהלי.

הטענה השלישית היא שגם בהנחה שהמערער הפר את המחויבות שלו לפי פסק הדין, אין זה מקובל לנקוט במהלך המנהלי אלא בדרך כלל מקובל ביד המשיבה לפעול בהליכים פליליים של הפרת הוראה שיפוטית. אין כל סיבה להפלות את המערער לרעה ולנקוט עמו בדרך שונה, במיוחד במקום שהעסק אינו מהווה מטרד או הפרעה כלשהי לסביבה.

תשובת המשיבה לטענה הראשונה היא שהמערער לא נקט בכל צעד שהוא כדי לקדם את רישוי העסק ולפיכך לא התקיים התנאי המתלה שבפסק הדין.

אני נכון להניח שהמערער הגיש בקשה כלשהי לרשות הרישוי במגמה לקבל רישיון. אולם ברור שעד עצם היום הזה לא ניתן היתר או היתר זמני לניהול העסק. המערער קיבל הודעות שונות מן האגף לרישוי עסקים המורות לו לפנות בהקדם לאגף כדי לקדם את רישוי העסק. הוא לא עשה דבר בהקשר זה.

במציאות זו, נראה לי שלא התקיים התנאי האומר שצו הסגירה יידחה "אם יומצאו אישורי כיבוי אש ומשטרה". הרי ברור כשמש שאישורי כיבוי אש ומשטרה לא הומצאו עד הנה.

לדעתי, בא כוח המערער קורא פנים שלא כהלכה בתקנות רישוי עסקים. לפי התקנות, רשות הרישוי צריכה לקבל טרם מתן רישיון, אישורים מגורמים שונים (משטרה, כיבוי אש, איכות הסביבה). אלה מוגדרים בתקנות כ"נותן האישור". הבקשה לרישוי עסק המוגשת לרשות הרישוי, מופנית אל נותני האישור הללו ועליהם להשיב או להביע עמדתם בתוך פרק זמן המוגדר בתקנות. אם לא ניתנה תשובה במועד, מורה התקנה כך: "לא השיב נותן האישור במועד הקבוע בתקנת משנה (א) או (ה)... יראו אותו כמי שנתן אישור להיתר זמני" [סעיף 7(ג) לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), תשס"א-2000]. משמעות ההוראה היא שרשות הרישוי רשאית לפעול על פי סמכותה, תוך הנחה שיש היתר (בשתיקה) מאותם גורמים. אין בין זה לבין מבקש הרישיון דבר. מבקש הרישיון אינו יכול להיאחז בשתיקת הגורמים המאשרים ולראות עצמו כאילו הומצאו לו אישורים של הגורמים הללו. הרשות רשאית לראות עצמה כאילו הומצאו לה אישורים. לא מבקש ההיתר.

הדברים הם קל וחומר כאשר נשלחו מן הרשות אל המערער הודעות חוזרות ונשנות, המבקשות ממנו לסור אל הרשות על מנת להסדיר את הרישוי. התעלמות שלו מן ההודעות הללו הצדיקה את הפעולות המעשיות שביצעה הרשות למימוש צו הסגירה שנכנס לתוקף.

גם בטענה השנייה לא מצאתי ממש. צו הסגירה ניתן במסגרת פסק דין שתוכנו הוסכם בין הצדדים. על כן, לא היה מקום לקיים שימוע או בירור כלשהו בטרם מימוש הצו הלכה למעשה. בית המשפט הסמיך את הרשות להיכנס לחצרים ולממש את הצו במועדו. אם לא תאמר כן ואם תסבור שעל כל צעד ושעל של הרשות עליה לקיים בירור מוקדם לרבות שימוע, יימצא הצו מסוכל ולעולם לא ניתן יהיה לממשו.

אשר לטענה השלישית. טענת אפליה לכאורה. לא הוצגה לפניי תשתית מתאימה להראות שנגד המערער ננקט הליך שונה ממה שמקובל בנסיבות דומות. על פני הדברים, פסק הדין ברור לחלוטין. נקבע בו מועד למימוש צו הסגירה. אין להסכין עם מצב שבו ניתן פסק דין והחייב על פי הפסק עושה אותו כעפר הארץ (עפרא דארעא) וכאשר הרשות מבקשת לממש את הפסק, אומר לה בעל הדבר: "שפטי אותי ואל תסגרי את עסקי". הוא יודע היטב שההליך השיפוטי יימשך זמן ובזמן הזה יוכל לנהל את עסקו בלי היתר ואם תשוב הרשות ותדאג להוצאת צו סגירה שיינתן לו תוקף של פסק דין, ימשיך להפר את הצו ולדרוש "שפטוני", אך את העסק ימשיך לקיים. מעגל שוטה שכזה יש לקטוע ולשם כך בבירור כוונה פעולת הרשות.

נוכח המסקנות האמורות, אני דוחה את הבקשה ולמעשה דוחה את הערעור.

ניתן היום, כ"ט ניסן תשע"ד, 29 אפריל 2014, בהעדר הצדדים.