נוכחים:

ב"כ המאשימה עורכת דין אוסטרובסקי

ב"כ הנאשם עורך דין דמיטרי ברנשטיין

הנאשם הובא על ידי שב"ס

כמצוות המחוקק אני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק.

האישום

א. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו 2 אישומים בעבירות של תקיפה כדי לגנוב בצוותא חדא, לפי סעיף 381(א)(2) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) וגניבה בצוותא לפי סעיפים 384 ו-29 לחוק, שבוצעו תוך שהיה בישראל שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

על פי העובדות בכתב האישום, ביום 1.2.14, בשעה 19.30 או בסמוך לכך, ברחוב יריחו בלוד, ניגש הנאשם ביחד עם שני אחרים שזהותם לא ידועה אל הקטין ת.ס, יליד 2000, ושאל אותו מה יש בכיסו. משענה הקטין שאין לו כלום, נגע הנאשם בכיסי הבגד שלבש, בעוד הקטין מתנגד ואוחז במכשיר הנייד שברשותו, מסוג אייפון 4. הנאשם נטל ונשא את המכשיר מכיסו של הקטין ונמלט יחד עם האחרים.

בהמשך למתואר, כעבור כ- 10 דקות, ניגש הנאשם ששהה עם האחרים אל הקטינה ר.ג, ילידת 1997, שהלכה ברחוב החשמונאים כשהמכשיר הנייד שלה, בידה. הנאשם אמר לקטינה "תביאי לי את הטלפון" ומשסירבה, אחז במתניה ובכל חלקי גופה, בעוד הקטינה צועקת ומתנגדת. משחששה הקטינה לחייה והרפתה מאחיזתה במכשיר, נטל ונשא אותו הנאשם, ונמלט מהמקום.

הנאשם נעצר בגין החשדות רק ביום 18.3.14, לאחר שנתפס כשהוא שוהה בישראל שלא כדין. מאז אותו היום שוהה הנאשם במעצר עד תום ההליכים.

הנאשם כפר בעובדות וטען כי אין לו כל קשר לאירועים. לטענתו, כלל לא היה בישראל במועד הגניבות, אלא במקום מגוריו ביו"ש. בנוסף, נטען כי יש פגם בכך שנעצר זמן רב לאחר האירועים, ונחקר באיחור רב.

ראיות התביעה

ב. מן הראיות שהביאה התביעה ניתן ללמוד כי בתמציתו של דבר, היא מבססת את האישום על צירופם של אלה:

1. עדויות שני הקטינים מהם נגנבו המכשירים, שמצירופן עולה כי שתי הגניבות בוצעו בסמיכות זמנים ומקום. העדויות כוללות תיאור של מבצע העבירה.
2. הליך של "דפדוף" באלבום עבריינים, ומסדרי זיהוי תמונות שנערכו לקטינים, במהלכם זיהה כל אחד מהם את הנאשם.
3. מחקר תקשורת המצביע על כי כרטיס ה"סים" השייך לאחד הקטינים, "התארח" במכשיר הנייד של הקטין השני, שעות אחדות לאחר האירוע, מה שעשוי להעיד כי שני המכשירים אמנם נגנבו על ידי אותו אדם.
4. איתורו ותפיסתו של אחד המכשירים הגנובים (אייפון 4 שחור, מס' ברזל 7771... על פי ת/12, השייך לת.ס על פי ת/23) ביום 16.2.14, בידי אחד, אמיר אבו שהאב (להלן: אמיר), אשר אותר בעקבות מחקר תקשורת.
5. הודעתו של אמיר, שאישר כי רכש את המכשיר שנתפס אצלו, מידי אחמד אזברגה (להלן: אזברגה).
6. עדותו של אזברגה, לפיה הוא רכש מכשיר נייד, אייפון 4 שחור מידי הנאשם, ומכר אותו הלאה לאמיר.
7. שקרי הנאשם בעניין מקום הימצאו ביום האירוע.

ג. לצורך הבאת מסכת הראיות בפני בית המשפט העידה התביעה את שני הקטינים ואת אזברגה. לבקשת הנאשם העידה גם השוטרת אתי דקר בעניין מידע מודיעיני. כל יתר הראיות הוגשו בהסכמה, במסמכים, במסגרת תיק מוצגים.

טענות הנאשם נגד הראיות:

ד. אין מחלוקת כי ביום האירוע נגנבו משני הקטינים מכשירים ניידים, בסמיכות זמנים ומקום, כעולה מן התלונות, וממפת רחובות ת/19, וכי אחד המכשירים נתפס על ידי המשטרה, בידיו של אמיר, ביום 16.2.14.

הנאשם לא ביקש לחלוק על הטענה ששני המכשירים נגנבו על ידי אותו אדם, כפי שניתן להסיק ממחקר התקשורת ת/37, לפיו התארח כרטיס ה"סים" של אחד הקטינים, במכשיר הנייד של רעהו, זמן קצר ביותר לאחר הגניבות.

בנוסף, הנאשם מאשר שביום האירוע לא היה בידו אישור כניסה לישראל, כדין, כעולה מת/21 ו-ת/22.

לצד זה, טענת הנאשם היא כי לא היה כלל בישראל במועד האירוע ולא הוא גנב את המכשירים. לטענתו, בשלושה היבטים קיים ליקוי של ממש בראיות נגדו:

ראשית, קיים מידע מודיעיני בעל אופי המזכה אותו, בהצביעו על מעורבותם של אחרים בעבירות, ועניין זה מעורר ספק סביר לגביו.

שנית, הליכי הזיהוי שנערכו למתלוננים במשטרה לוקים בפגמים ומעוררים קשיים ראייתיים, ולא ניתן לבסס עליהם הרשעה.

שלישית, מתעורר קושי ראייתי למול עדותו של אזברגה, ועל כן לא ניתן להשתית עליה הרשעה.

ביתר פירוט, הנאשם טוען כי הליכי הזיהוי שנערכו עם המתלוננים, בוצעו לאחר שכבר היה ידוע למשטרה כי אזברגה מפליל אותו, ולכן המשטרה כיוונה את המתלוננים במהלך מסדרי התמונות אל תמונתו, למרות שבעדויותיהם הראשוניות תיארו את מי שגנב מהם, כנער צעיר בהרבה מן הנאשם. משכך, לא ניתן לסמוך על הזיהוי שבוצע במסדרי התמונות. בנוסף, עדותו של אזברגה כשלעצמה אינה אמינה שכן אזברגה היה מעוניין להתנער מן החשד שדבק בו, לאחר שהופלל מצד אמיר כמי שמכר לו את אחד המכשירים הגנובים. צירופם של הקשיים הללו יוצר ספק של ממש בשאלת מעורבותו בעבירות ולכן יש לזכותו.

להלן אבחן את הראיות, באספקלריא של טענות הנאשם:

המידע המודיעיני וקיומם של חשודים אחרים

ה. הנאשם טוען כי במקביל לחשדות כלפיו, קיימות ראיות לכך שאחרים הם שביצעו את העבירות. אין מחלוקת שבעניין זה, הוצאה תעודת חיסיון מטעם השר לביטחון הפנים.

ביום 9.7.14 הודיע ב"כ הנאשם כי קיבל מידי התביעה מסמך שהוא חומר מודיעיני, אך איננו חתום, והוא מבקש להגישו כראיה, באמצעות מי שערך אותו. התביעה התנגדה ומסרה כי לא ניתן להגיש את המסמך שהוא פרפראזה מידיעה מודיעינית שבגינה הוצאה תעודת החיסיון. בעקבות זאת, לבקשת הנאשם, הוריתי כי על התביעה למסור לו מיהו עורך המסמך, אלא אם תסכים להגשתו.

בהמשך, מסרה התביעה לנאשם את שמה של עורכת המסמך, רס"ר אתי דקר, אך הודיעה כי עמדתה היא שלא ניתן להגיש את המסמך שהוא עדות שמועה, אלא על הנאשם לפנות בעתירה לגילוי ראיה, אם רצונו בכך. בתשובה הודיע ב"כ הנאשם לפרוטוקול כי הוא מוכן לשוב לשאלת הצורך בהגשת עתירה לגילוי ראיה בהמשך הדיון באותו היום, ואולם לא חזר לעניין זה.

על פי בקשת הנאשם התייצבה עורכת הפרפראזה, אתי דקר לעדות, ביום 25.11.14. בעדותה מסרה כי היא עובדת של יחידת ההערכה וכי ערכה את הפרפראזה והדפיסה אותה לפי הנחיית קצין המודיעין. העדה מסרה גם כי הידיעות שהועברו לסנגור הגיעו ממקור שהעביר מידע למשטרה. ב"כ הנאשם ביקש להגיש את המסמך, וב"כ התביעה התנגד מן הנימוקים שצוינו לעיל, אך בסופו של דבר, המסמך הוגש, נ/5.

וזה תוכן המסמך:

מס' ידיעה 14-0071-529 מיום 9.2.14: "ישנה כנופיה של נערים בשכונת רמת אשכול בלוד אשר מבצעת התפרצויות לדירות שודים וחטיפות של פלאפונים בעיר לוד. חברי הכנופייה הם: רמי סלאמה, סעד חדור, פארס אבו זייד. את חטיפות הפלפונים מבצעים רמי סלאמה שלובש רוב הזמן טרנינג שחור ניילון כובע קסקט שחור וחם צוואר בצבע שחור וסעד חדור שצמוד לרמי כל היום. את הפלפונים הגנובים מציעים רמי ופארס לכל המעוניין. הערת מקור: לסעד יש כתם לידה אדום מתחת לעין בפנים".

מס' ידיעה 14-0075-205 מיום 9.2.14: "רמי סלאמה ביחד עם אחמד אלעסלה מחפשים למכור פלפונים באזור רמת אשכול מדובר במכשירי פלפון מסוג סמסונג ואייפון חדשים אותם הם גנבו באזור גבעת הזיתים וגני יער. המכשירים נמצאים אצל רמי חלק מהמכשירים הם מעבירים לפארס אבוזייד שגם הוא מוכר מכשירים גנובים".

טענת הנאשם היא כי תוכנן של הפרפראזות, מלמד בבירור כי שלושת הנזכרים (להלן: השלושה) הם שביצעו את העבירות, או לכל הפחות חשודים בהן במידה שווה לנאשם, ובכך יש כדי לעורר ספק סביר לגביו. בייחוד עולה החשד כלפי סעד חדור, אשר נושא סימן אדום מתחת לעינו, וייתכן שהוא הוא בעל סימן הזיהוי שאליו התכוונה המתלוננת.

על מנת לחזק את הספק המתעורר לטענתו, הפנה הנאשם לכך שהמשטרה עצרה את השלושה כחשודים, ואף בוצעו כלפיהם תרגילי חקירה המתועדים במזכרים (נ/4), מיום 17-18.2.14, אך משום מה בחרה המשטרה לשחררם ולטפול את האשמה על הנאשם. לאור זאת, הטענה היא כי תוכן הפרפראזות, המפליל את השלושה אינו עלום אלא קונקרטי ביותר, ולכן יש לתת להן משקל משמעותי היוצר ספק סביר.

ו. לאחר ששקלתי את טענות הנאשם ועיינתי בחומר הראיות, דעתי היא כי לא ניתן לבסס ספק סביר באשמת הנאשם, בהסתמך על הפרפראזות והמזכרים, מהטעמים הבאים:

1. אמנם הפרפראזות הוגשו כמוצג מטעם ההגנה, אך בכך אין כדי ללמד על משקלן הראייתי. על פי טיבן, הפרפראזות מהוות עדות שמועה מובהקת, שהרי תכנן הוא תמצית ערוכה מתוך דברים שמסר אלמוני שאיננו עד במשפט. לפיכך, הדרך הנכונה להביא את תכנן בפני בית המשפט היא באמצעות הגשת עתירה לגילוי ראיה, במסגרתה ניתן היה לעתור לגילוי המידע המלא ו/או לגילוי פרטי המקור, במטרה לזמנו לעדות בבית המשפט.
2. משום מה, בחר הנאשם להימנע מהגשת עתירה לגילוי ראיה, אף כי עניין זה הוזכר בדיון מספר פעמים. הנאשם העדיף להסתפק בהגשת הפרפראזות בלבד, ובכך מנע את האפשרות לברר את תוכן המידע ומידת מהימנותו (ע"פ 3140/10 פלוני נ' מד"י (25.11.12); ע"פ 8620/10 פלוני נ' מד"י (16.1.13)). לא ניתן לצפות כי בית המשפט יסתמך על עדות שמועה לצורך מציאת ספק כלפי הנאשם.
3. גם על פי תכנן, אין הפרפראזות יוצרות ספק סביר לגבי הנאשם, שכן לא מוזכרים בהן אירועי גניבה ספציפיים כלשהם ואין בהן הצבעה על אשמים אחרים בעבירות שבפניי. תוכן הפרפראזות הוא כללי ביותר, לפיו השלושה עוסקים, בין השאר, בעבירות חטיפת פלפונים. תוכן זה יכול בהחלט להתיישב עם האפשרות שלצד קיומה של כנופיה, גם הנאשם לא טמן ידו בצלחת וביצע עבירות שכאלה.
4. העובדה שהשלושה נעצרו לחקירה אינה יכולה ללמד דבר, מלבד זאת שהמשטרה ראתה לנכון להעמיק את החקירה בעניינם, כפי שראוי היה שייעשה לנוכח המידע שנאסף נגדם. על פי המזכרים שהוגשו (נ/4), נערכו לשלושה תרגילי חקירה, אך התוכן שעלה בהם אינו קושר אותם לעבירה כלשהי באופן ישיר, וודאי שלא ניתן ללמוד על קשר של השלושה לעבירות שבפניי.
5. יש לציין כי באחד המזכרים נרשם כי נערך תרגיל חקירה לשלושה ביחד עם אזברגה ובמהלכו נשמע אחד מהם אומר "הטלפון נתפס אצל משפחת אבושהאב אייפון שחור". לדעתי, גם שיחה זו אינה יכולה ליצור ספק סביר כלפי הנאשם, שכן תכנה יכול להתיישב עם עדותו של אזברגה.

לאור כל אלה, מסקנתי היא כי לא ניתן לקבוע קיומו של ספק סביר בענייננו, על בסיס הפרפראזות נ/5, והמזכרים נ/4.

הליכי הזיהוי של המתלוננים

ז. הלכה היא כי מסדר זיהוי תמונות אינו חף מקשיים, על כן יש לנהוג משנה זהירות בעת אימוץ תוצאותיו (ע"פ 5668/14 מיכאלי נ' מד"י (26.11.14); ע"פ 5933/11 איטל נ' מד"י (26.6.14).

להלן אבחן את הליכי הזיהוי שנערכו ביחס לכל אחד מן המתלוננים, ואתייחס לטענות הנאשם.

הזיהוי של ר.ג (המתלוננת) את הנאשם

ח. ביום האירוע מסרה המתלוננת הודעה בתחנת המשטרה, בה מסרה כי כשהלכה ברחוב זיהתה שלושה מאחוריה ואחד מהם התעמת איתה עד שגנב את המכשיר הנייד מידיה. תיאורו: ג'קט שחור, ג'ינס, כובע מצחייה, חם צוואר, נראה כבן 18, ערבי, עניים בצבע חום דבש (נ/2).

ביום 3.2.14 נערך למתלוננת "דפדוף" באלבום והוצגו לה 79 תמונות (ת/33), אך היא לא זיהתה ביניהן את החשוד. יש לציין כי תמונת הנאשם לא היתה ביניהן.

ביום 5.3.14, לאחר שכבר עלה החשד כלפי הנאשם, זומנה המתלוננת למשטרה ושם נערך לה מסדר 8 תמונות, בו זיהתה את הנאשם, כעולה מת/ 34, ומסרטונים ת/44.

ביום 10.4.14 שוב נחקרה המתלוננת והוצגה בפניה תמונתו של אחד מהשלושה האחרים שנעצרו על פי המידע המודיעיני- סעד חאדור, אך המתלוננת מסרה כי אינה מכירה אותו (ת/31).

בעדותה בבית המשפט סיפרה המתלוננת כי החשוד לא פעל לבדו אלא היה חלק מחבורה ביחד עם עוד "שלושה אנשים, בחורים, ילדים, נערים" (עמ' 18 ש' 27). עוד העידה כי מסרה לחוקרים שהיה לו סימן על הפנים , ולא זוכרת מה היה אותו סימן, אך היא בטוחה שהיה כזה, ודיווחה אודות זה (עמ' 21). כשעומתה עם העובדה שבניגוד לעדותה, לא הוזכר קיומו של סימן על פני הנאשם באף אחת מהודעותיה, עמדה על דעתה שאמרה זאת. המתלוננת נשאלה האם יכול להיות שהחוקרים סיפרו לה על קיומו של סימן בפניו של החשוד, והיא אישרה שזיהתה את הנאשם במסדר כיוון "שבנאדם מוסר לך עוד פרט ועוד פרט זה גם נכנס לך לזיכרון ואתה מתחיל לקשר ואתה מקבל פלשבק" (עמ' 22 ש' 13). בהמשך עדותה, אמרה "היה מישהו מהזיהוי תמונות בחוץ, אמר לי תראי אנחנו עם פריצת דרך, חושבים שמצאנו, ואמר לי שהבנאדם הזה מהשטחים, קישרתי את זה לתיאור שאמרתי שהוא ערבי. באחת הפעמים אמר לי כנראה שמופיע יש לו משהו בפנים, יכול להיות צלקת, משהו כזה. אמרתי לו או.קי. ואז נכנסתי למסדר , כשהוא אמר לי יכול להיות, ישר זיהיתי. הכל הופיע לי עם הפלשבק והכל, ישר, הצבעתי על מישהו שתואם למה שאני זוכרת". המתלוננת אישרה שהשיחה עם החוקר קדמה לעריכת המסדר.

אין מחלוקת כי על פניו של הנאשם צלקת הנראית ישנה, בגוון כהה יותר מגוון עור פניו, מצד שמאל לחלק העליון של אפו, בקרבת העין. הצלקת היא ברוחב של כ- 0.5 ס"מ ובאורך של כ-2 ס"מ.

ב"כ הנאשם טוען כי נפל פגם או פסול במסדר, כיוון שהמתלוננת העידה מפורשות, שבטרם נכנסה לחדר החקירות לשם עריכת המסדר, הדריכו אותה החוקרים שישנו חשוד במעשה וייתכן שיש לו צלקת על הפנים. רק לאחר מכן, זיהתה את תמונת הנאשם במסדר, ואין זה פלא כיוון שנמסר לה פרט מידע חשוב אודות מראהו מראש, פרט שהיא עצמה לא ידעה למסור כלל קודם לכן. ב"כ הנאשם הדגיש כי המתלוננת נחקרה במשטרה מיד לאחר הגניבה, ושוב ביום 5.3.14, אך לא מסרה מעולם כי ראתה סימן מזהה כלשהו על פניו של החשוד.

ב"כ התביעה טען שאין להפחית ממשקל הזיהוי במסדר, כיוון שהתמונות שהוצגו למתלוננת היו קטנות, והוקרנו על גבי מסך המחשב במתכונת של 8 תמונות זו לצד זו, באופן שבכל מקרה לא היתה יכולה להבחין בקיומה או היעדרה של צלקת על פניו של מי ממשתתפי המסדר.

ט. על מנת לשקול את טענות הצדדים בנקודה אחרונה זו, הוגשו לעיוני הדיסקים המתעדים את מסדרי הזיהוי שנערכו לשני המתלוננים (ת/44-45).

לאחר שצפיתי בהתנהלות המסדרים, מסקנתי היא כי בהחלט ניתן היה להבחין בצלקת שעל פני הנאשם, אף בתמונות המוקטנות שהופיעו על מסך המחשב של טכנאי הזיהוי. למסקנה זו הגעתי לאחר צפייה בסרטון המתעד את המסדר שנערך למתלונן, ואשר צולם על ידי איש משטרה במצלמת וידאו (ת/45 ). באחד הרגעים נעשה בסרטון "שוט" תקריב של מסך המחשב בגודל טבעי, באופן שניתן לצפות ב-8 תמונות המסדר כפי שחזתה בהן המתלוננת, וניתן להבחין בבירור שבתמונת הנאשם ישנו כתם כהה מצד שמאל לאף, בקרבת העין. יש להבהיר כי סרטון דומה לא נערך משום מה בנוגע למסדר שנערך למתלוננת עצמה. המסדר של המתלוננת תועד במצלמה נייחת שהוצבה בפינת החדר, ועל כן לא נערך "שוט" תקריב דומה. יחד עם זאת, מתדפיסי שני המסדרים (ת/30 ו- ת/34), עולה כי למעשה נערך לשני המתלוננים מסדר שבו אותם המשתתפים, אם כי בסדר שונה. כמו כן, ניתן לראות בבירור בסרטונים כי הטכנאי השתמש בשתי הפעמים באותה תוכנת מחשב, והקרין על המסך תמונות בגודל זהה, בשתי הפעמים. לפיכך, מתוך אותו "שוט" תקריב במסדר של המתלונן, אני מסיקה בבירור שאף במסדר של המתלוננת ניתן היה להבחין בבירור בצלקת של הנאשם.

בנוסף, ניתן להסיק על מובחנותה של הצלקת בתמונת המסדר, גם מעצם העובדה שהחוקר ידע על קיומה , שהרי לא היה יכול לדעת עליה בדרך אחרת, בשים לב לעובדה שפגש את הנאשם רק כשנעצר, מאוחר יותר.

עדותה של המתלוננת בעניין שיחתה המוקדמת עם החוקר, היתה מהימנה, והתרשמתי כי היא משקפת את ההתנהלות שאירעה בפועל. מעדות זו עולה רושם חזק שאזכור עניין הצלקת הוא שסייע למתלוננת "לעורר את זיכרונה" אודות פניו של החשוד. רושם זה מתחזק מאד, לנוכח העובדה שבאף אחת מהודעותיה שקדמו למסדר לא מסרה שהבחינה בצלקת על פני הנאשם. יש להניח שאילו היתה מספרת על כך, היו החוקרים ממהרים לתעד זאת בכתב. לפיכך, יש חשיבות רבה לאותה שיחה מקדימה, וראוי לבחון את השלכותיה.

י. על מידת ההשפעה הנתונה בידי החוקר הנוכח בחדר הזיהוי כבר נכתב רבות. הדעה הרווחת היא כי ראוי למנוע נוכחותו של החוקר במסדר, שכן די אף ברמיזה בלתי מודעת מצדו על מנת לגרום להטיה של הזיהוי (טעות בזיהוי חזותי של חשודים- הזמנה למחקר ורפורמה, מנשה ועאסי, משפטים לה, תשס"ה, 295). כמו כן, נקבע כי עצם נוכחותו של החוקר במסדר, מפחיתה ממשקלו הראייתי (ע"פ 8939/08 מוזס נ' מד"י (5.10.11)).

י"א. לדעתי, עצם הגילוי המוקדם באזני המתלוננת, כי קיימת פריצת דרך וישנו חשוד בתיק, די היה בה על מנת לזהם את המסדר, שכן מלכתחילה היתה אמורה המתלוננת להיכנס למסדר כשלא ידוע לה דבר וחצי דבר, אודות מצב החקירה וקיומו של חשוד. על אופן ההתנהלות התקין שבו אמור היה המסדר להיערך, ניתן ללמוד מנוסח סעיף 5 בטופס "דו"ח מסדר זיהוי תצלומים" המשטרתי, שם נאמר: "הודעתי למזהה בזו הלשון: לפניך מערך צילומים. ייתכן שביניהם נמצא וייתכן שלא נמצא תצלומו של החשוד/ה אותו תיארת בהודעתך. היה ותזהה/' את התצלום, הצהר/' מה ידוע לך אודות האיש/ה". אך ברור הוא כי מסירת האינפורמציה המוקדמת אודות איתורו של חשוד במעשה, חותרת תחת תוקפה של ההודעה הפורמאלית של טכנאי הזיהוי, ומעודדת את העד להצביע בכל מחיר על אחד מן המשתתפים במסדר (ע"פ 10360/03 שדיד נ' מד"י (2.3.06)). לפיכך, שיחה מקדימה שכזו, פוגמת במשקל הזיהוי.

י"ב. בענייננו, החוקר הרחיק לכת הרבה מעבר לעצם הגילוי שקיים חשוד בידי המשטרה, וזאת במספר אופנים: ראשית, הוא מסר למתלוננת פרטים מוכמנים משמעותיים אודות קיומה של צלקת בפניו של החשוד, ולכן גם בהנחה שהתכוונה לנסות ולזהות את החשוד באופן אותנטי, לא ניתן לשלול את האפשרות שההדרכה המוקדמת היא שכיוונה אותה אל תמונת הנאשם. שנית, הוא עשה כן למרות שהמתלוננת מעולם לא מסרה לפני כן כי הבחינה בצלקת בעת האירוע, וקשה להניח שהדבר לא היה ידוע לו, כמי שמטפל בתיק. שלישית, על פי הסרטון ת/44, החוקר הכניס את המתלוננת לחדר הזיהוי, ונכח בחדר בעת המסדר, למרות שהיה אמור להמתין מחוץ לו בעת עריכתו. רביעית, בסרטון נראה בבירור כי ממש ברגע שהצביעה המתלוננת על תמונת הנאשם על גבי המסך, נענע החוקר בראשו בהנהון של רווחה, בתנועה ברורה ובולטת ואף סימן לשוטר נוסף שנכח בחדר, כי המתלוננת זיהתה נכון את החשוד שבידיהם. בכך היה כדי להשפיע על מידת וודאותה של המתלוננת בזיהוי שביצעה, ולא ניתן לשלול כי הדבר השפיע גם על מידת הוודאות שלה בעת שמסרה הודעה מיד בהמשך לכך.

לדעתי, התנהלותו של החוקר פגמה באופן ממשי ביכולת הזיהוי האותנטי של המתלוננת. לפיכך אני קובעת כי חל זיהום של ממש במסדר הזיהוי, הפוגם באופן משמעותי במשקלו הראייתי.

י"ג. כאן המקום לציין כי לאחר שנשמעה עדות המתלוננת אודות המסדר ומה שקדם לו, היה בידי התביעה לבקש להשמיע עדות הזמה כלשהי, או להעיד את החוקר לשם מתן הבהרות. ואולם, כזאת לא ביקשה התביעה לעשות.

י"ד. הפגם הראייתי המשמעותי שנפל במסדר, מצטרף לספק המתעורר לנוכח הפער בין הערכת המתלוננת כי גילו של החשוד היה כ-18 שנים, לבין גילו האמיתי, 24 שנים. יש להודות, הנאשם הוא בעל חזות צעירה למדי, וייתכן שהוא נראה מעט צעיר מכפי גילו. יחד עם זאת, הוא אינו נראה על גבול הקטינות.

ט"ו. בהקשר אחרון זה, אני מפנה לקושי נוסף המתעורר לנוכח הפער בין מראה פני הנאשם במהלך המשפט, לבין מראה פניו בתצלום שהופיע במסדר הזיהוי. בולטת העובדה שתמונת הנאשם שהופיעה במסדר התמונות היא תמונה ישנה שצולמה בשנת 2011, והנאשם נראה בה צעיר ובעל פנים מלאות יותר, לעומת מראה פניו שהוא צנום וזוויתי יותר, כיום. אמנם, בעניין זה כבר קבע בית המשפט העליון כי הגם שרצוי הוא כי התמונות המוצגות לעד מזהה יהיו עדכניות ככל האפשר, יש להתחשב באילוצי המשטרה שאין בידה תמונות עדכניות של כל חשוד, בכל עת (ע"פ 10360/03 הנ"ל). לפיכך, אינני מוצאת פסול בכך שהוצגה למתלוננים תמונה ישנה של הנאשם. יחד עם זאת, יושן התמונה משפיע על משקל הזיהוי. בענייננו, נותרתי בספק לעניין היכולת האותנטית של המתלוננת לזהות את הנאשם לאחר העבירות, כמי שמצולם בתמונה הישנה, בייחוד לאחר שהמפגש ביניהם היה למשך שניות אחדות. הספק מתחזק עוד, לנוכח עדות המתלוננת אודות השיחה המקדימה.

כללו של דבר, אני סבורה כי משקלו של זיהוי הנאשם בידי המתלוננת, נמוך למדי.

הזיהוי של ת.ס (המתלונן) את הנאשם

ט"ז. כשנזעקו השוטרים למקום האירוע בעקבות קריאת המתלונן, מסר להם את התיאור הבא: "שלושה אנשים ממוצא ערבי, אחד מהם לבש בגדים שחורים עם חם צוואר על הצוואר וכובע שחור על הראש" (ת/10).

ביום 5.2.14, בתחנת המשטרה, מסר המתלונן תיאור חיצוני של החשוד כך: "גבר עם מבטא ערבי, בגובה 1.65-1.75 מ', בגיל 14-17 שנים, פנים כהות, עיניים כהות, מבנה גוף רזה". על פי תיאור זה, העלה החוקר קבוצה של 17 תצלומים מן האוסף המשטרתי, והמתלונן זיהה אחד מתוכם, וטען כי הוא זה שעמד מולו, שאל אותו מה יש בכיסיו, הכניס ידו לכיס המתלונן, הוציא את המכשיר וברח. ממזכר נ/1, עולה כי ההליך האמור, היה "דפדוף" באלבום, וכי המתלונן התלבט בין שתי תמונות שהוצגו שם, ולבסוף הצביע על אחת מהן, אך הסתבר כי אותו אדם הוא חסר עבר פלילי, אין לגביו מודיעין, ולכן הוחלט שלא לזמנו לחקירה. מצד שני, אין מחלוקת כי תמונת הנאשם לא היתה בין התצלומים שהוצגו למתלונן.

ביום 18.2.14, כשכבר עלה החשד כלפי הנאשם, זומן המתלונן בשנית למשטרה, ואז נערך לו מסדר 8 תמונות. המתלונן זיהה את תצלום הנאשם במסדר (ת/30).

ביום 10.4.14 זומן המתלונן שוב למשטרה, ואז הוצגה לו תמונתו של אחד משלושת האחרים שנעצרו-סעד אל חדור, והוא מסר כי אינו מזהה את המצולם (ת/31).

בעדותו בבית המשפט תיאר המתלונן כי בעת האירוע ניגשו אליו 3 אנשים. זה שנטל את המכשיר בדק מה יש בכיסיו, המתלונן התנגד מעט, ואז החשוד נטל את המכשיר מתוך כיס מכנסיו. המתלונן נשאל מה היה תיאורו של החשוד והשיב: "היה לו כובע בצבע שחור, חם צוואר בצבע שחור, וקפוצ'ון אפור. היה גם ג'ינס בצבע כחול... היה לו פצע מתחת לעין.. צלקת, פצע. אני יודע את ההבדל בין צלקת לפצע. צלקת זה משהו שנשאר- אני בטוח שהיה לו פצע". המתלונן אישר כי בהודעתו במשטרה מיום האירוע אמר שמי שגנב ממנו היו 3 ילדים, השניים שמאחורה נראו כבני 14-15, והראשון נראה קצת יותר גדול. המתלונן גם העיד כי כשזיהה ביום 5.2 את התצלום, לא היה בטוח בעצמו, ואף אמר זאת לחוקר. בח"נ, לא שלל את האפשרות שלאחר אותו זיהוי, אמר לו החוקר, שיגיד שאיננו בטוח באותו זיהוי. לגבי זה, אמר המתלונן, "יכול להיות שהשוטר אמר לי דבר כזה" (עמ' 17 ש' 1).

ב"כ הנאשם טוען כי המתלונן לא אמר באף אחת מהודעותיו שאיננו בטוח בזיהוי שלו מיום 5.2.14, ונראה שהדבר הושם בפיו בשלב מאוחר, לאחר שנעצר אזברגה שהפליל את הנאשם. היות שהזיהוי הראשוני של המתלונן גם מתיישב יותר עם הגיל שייחס למי שגנב ממנו, יש לקבוע כי רק בשל הדרכת החוקרים, "נולד אצלו" הספק לגבי אותו זיהוי, ובהמשך לכך, "זיהה" מחדש את הנאשם, במסדר המאוחר שנערך לו ביום 18.2.14.

י"ז. לדעתי, יש לתת משקל רב לאמירותיו של המתלונן בסמוך לאחר האירוע, שאז היה זכרונו טרי ומדויק יותר. בשלב ההוא, אמר כי החשוד נראה לו בין הגילאים 14-17. אמנם, בחלוף 4 ימים מן האירוע, הצביע בהליך ה"דפדוף" באלבום, על אדם שאין ראיה הקושרת אותו לעבירות, אך יש משקל לכך שבחר להצביע על נער קטין, באופן התואם את אמרתו הראשונה. בנסיבות אלה, אמנם מתעוררת תמיהה לנוכח הצבעתו על תמונת הנאשם, שהוא מבוגר בשנים, במסדר שנערך לו 13 יום לאחר מכן, בעת שזכרונו חד פחות משהיה בסמוך לאירוע.

כאמור, הנאשם הוא בעל חזות צעירה למדי, וייתכן שהוא נראה מעט צעיר מכפי גילו. יחד עם זאת, בשום אופן לא ניתן לטעות ולחשוב כי הוא מצוי בטווח הגילאים 14-17, כפי שהעריך המתלונן בתחילה את זה שגנב ממנו. הנאשם אמנם רזה ואינו גבוה, אך הוא בעל חתימת זקן, תווי פניו אינם כשל ילד, ודיבורו אינו ילדי. בנסיבות אלה, דווקא המתלונן שהוא עצמו היה כבן 13.5, לא היה אמור לטעות לגבי גילו טעות גסה כל כך, שכן ניסיון החיים מלמד, כי בני הנוער יודעים יפה לזהות את בני גילם.

י"ח. בנוסף לאמור, יש לשים לב כי מיד לאחר האירוע, מסר המתלונן תיאור החשוד, ולא ציין צלקת או פצע על פניו של החשוד. אף לאחר 4 ימים, כשנחקר בתחנה ונערך עמו "דפדוף" באלבום, לא הזכיר קיומם של אלה. המתלונן עמד על דעתו כי הוא יודע להבחין בין צלקת לפצע, ומסר כי לחשוד היה פצע. היות שפצע הוא בדרך כלל בולט יותר מצלקת ישנה, תמוה הדבר שלא הזכיר זאת במהלך מסדרי הזיהוי ונזכר בכך רק בעת עדותו. מעבר לכך, קיים חוסר ההתאמה בין גרסתו לבין המציאות, לפיה המדובר היה בצלקת ולא בפצע.

הקושי בהקשר לצלקת של הנאשם מתחזק לאור קביעתי כי היא בלטה על גבי תמונת הנאשם במסדר. בנסיבות אלה, היתה אמורה לתפוס את עינו של המתלונן, ולעורר התייחסותו, אם בדרך של היזכרות בקיומה וזיהוי הנאשם לפיה, ואם בדרך הפוכה של פסילת האפשרות כי אדם זה (בעל הצלקת), הוא שגנב ממנו. והנה, בשונה מכך, המתלונן לא התייחס כלל לאותה צלקת, וזיהויו את הנאשם במסדר הוא לקוני.

לנוכח דברי המתלונן בעדותו, בהם לא שלל את האפשרות שהודרך לומר שאיננו בטוח לגבי הזיהוי הראשון שלו, לנוכח פער הגילאים המשמעותי בין הנאשם (24) לבין האדם עליו הצביע בתחילה (קטין) ולאור הקשיים שתוארו, מתעורר ספק בעניין האותנטיות של זיהוי הנאשם במסדר התמונות.

י"ט. לספקות האמורים מצטרף הקושי שצוין בפרק הקודם, בעניין הפער בין מראה פני הנאשם בתמונה שהופיעה במסדר התמונות, לבין מראהו כיום, שכן התמונה היא ישנה, צולמה בשנת 2011, והנאשם נראה בה צעיר באופן משמעותי, לעומת מראהו במהלך המשפט. כפי שקבעתי בעניין זיהוי המתלוננת, אף כאן אין זה וודאי בעיניי כי אילו נתקל המתלונן בנאשם בעת האירוע, היה מזהה אותו כמי שמצולם באותה תמונה, וגם בכך יש כדי לעורר ספק בעניין אותנטיות הזיהוי.

לנוכח האמור, אינני יכולה להתעלם מן העובדה שהמתלונן אכן זיהה את הנאשם כמי שביצע את העבירה, אך נותרו ספקות לעניין משקל הזיהוי.

עדותו של אחמד אזברגה

כ. משקל נכבד מייחסת התביעה לעדותו של אזברגה, לפיה רכש את המכשיר הגנוב של המתלונן מאת הנאשם, ומכר אותו לאמיר. כאמור לעיל, המכשיר הנייד שנגנב מידי המתלונן, נתפס בידיו של אמיר, בעקבות מחקר תקשורת. מיד כשנעצר סיפר אמיר כי רכש אותו מידי אזברגה, ובעקבות זאת נעצר אף אזברגה באותו היום.

בחקירתו הראשונה (נ/6), ביום 16.2.14, סיפר אזברגה כי רכש שני פלפונים אייפון 4 לפני חודשיים, מנקרומן. גם כשעומת עם העובדה שהמכשיר נגנב מבעליו רק שבועיים קודם לכן, נותר בגרסתו.

למחרת, ביום 17.2.14 נחקר אזברגה בשנית (נ/7). הפעם, סיפר כי רכש את המכשיר ב-150-250 ₪, מאחד בכביש רמת אשכול ורצה להחזיר לו את המכשיר, ושאל אנשים בשכונה היכן זה שמכר לו אך אמרו לו שעבר דירה, לכן מכר לאמיר. כשנשאל מי מכר לו, השיב: "אחמד אלעוקבי מבאר שבע אמרו, והוא היה גר ברמת אשכול". עוד סיפר שהרכישה בוצעה לפני שבועיים וחצי, ילדים אמרו לו שאלעוקבי מוכר פלפון וידע כיצד להגיע אליו, כיוון ששאל אנשים ואמרו לו שהוא גר ברמת אשכול איפה שנמצא השוק, וזו היתה הפעם הראשונה שפגש את אלעוקבי. אזברגה הסביר כי גרסתו בחקירה הקודמת, נבעה מכך שפחד שיהיו לו בעיות עם אנשים ועם המשפחה. בהמשך החקירה התמיד אזברגה בגרסתו החדשה כי רכש את המכשיר מאלעוקבי ואף אמר שהוא יודע היכן אלעוקבי גר ומסר זאת לקצין. הוא לא רצה לצאת להובלה לכתובת, מחשש שיסתבך עם אנשים, אך הביע הסכמה לצאת כשהוא מכוסה, אם כי טען שאלעוקבי עבר דירה. אזברגה נתבקש לתאר את אלעוקבי ומסר שגובהו 1.75 מ' השיער שלו עם ג'ל, אמרו שהוא מבאר שבע, הסתכסך שם ועבר ללוד, מעשן מלבורו לייט. כשנשאל מדוע רצה להחזיר את המכשיר לאלעוקבי, אמר שהיה צריך כסף, אך לא ידע להסביר מדוע העדיף לבטל את העסקה, כשלדבריו יכול היה למכור את המכשיר הלאה בסכום גבוה בהרבה מזה ששילם עבורו.

בעדותו בבית המשפט חזר אזברגה על דבריו בהודעה המאוחרת וטען כי רכש את הפלפון שנתפס בידי אמיר, מאת הנאשם. לפי עדותו, שילם על המכשיר 500-600 ₪. עדותו היתה קצרה ולקונית למדי.

בח"נ העיד כי גרסתו הראשונה לפיה רכש את המכשיר מנרקומן, נבעה מפחד להסתבך עם משפחתו של הנאשם, אך למחרת אמר אמת. הוא חזר שוב ושוב על כך שפחד להסתבך עם משפחת הנאשם. כשנשאל אם היה מוכן לצאת להובלה השיב כי היה מוכן אך החוקר לא בא אליו עוד פעם, בעניין (עמ' 43 ש' 14). בעניין כתובתו של הנאשם העיד בתחילה שהשכנים אמרו לו כי הנאשם היה גר שם ועבר דירה, אך על העובדה שהנאשם מוכר פלפון ידע מחבר שלו. בסיום ח"נ נשאל האם זיהה את הנאשם בתמונה והשיב כי הוצגו לו 3-4 תמונות ושאלו אותו מיהו אלעוקבי, אך ב"כ הנאשם הראה לו תמונה אחת שהוצגה לו, ת/8 והוא אישר כי היא הוצגה בפניו והוא אף חתם עליה ואישר שזהו האדם שמכר לו את הפלפון. כמו כן אישר שהחוקר אמר לו שיגיד את האמת ואז ישוחרר.

לשאלות בית המשפט העיד אזברגה כי הוא לא הכיר את הנאשם לפני שרכש ממנו את המכשיר ופגישתם היתה קצרה "קניתי והלכתי" (עמ' 46 ש' 20).

כ"א. לדעתי, עדותו של אזברגה מותירה קשיים ראייתיים לא מעטים, כפי שאפרט להלן:

ראשית, לא ניתן להתעלם מכך שמסר שתי גרסאות שונות בתכלית זו מזו, בכל אחת מהודעותיו. לטענתו פחד לומר את "האמת", אך לא ברור כלל מדוע וממי פחד והוא לא מסר בעניין פרטים ברורים, מעבר לאמירה סתמית כי פחד שיהיה סכסוך עם משפחת הנאשם, אף כי נשאל פעמים רבות על ידי ב"כ הנאשם בעניין זה. לעומת זאת, הנאשם העיד כי משפחתו מתגוררת בדהריה- חברון (עמ' 49 ש' 4). אמנם לפי עדותו יש לו גם קרובים בלוד, אך טענתו היא שאין לו קשר קרוב עמם (עמ' 52 ש' 18), וטענה זו מתיישבת עם עדותו לפיה התגורר באופן זמני אצל מעבידו. יש להניח שאילו היתה לו משפחה קרובה בקרבת מקום עבודתו בלוד, לא היה נזקק ללון אצל מעבידו. לפיכך, מתעוררת תמיהה של ממש על טענת אזברגה כי פחד מסכסוך עם משפחת הנאשם.

שנית, לא בורר עד תום, כיצד הגיע אזברגה אל הנאשם וכיצד ידע שהוא מוכר פלפון. לפי עדותו, לא הכיר כלל את הנאשם לפני כן והוא לא נקב שם של אדם אשר מסר לו את האינפורמציה אודות כך שהנאשם מוכר פלפון, ולא מסר את שם החבר שעמו הלך אל הנאשם לטענתו. גם לא ברור כיצד ידע היכן מתגורר הנאשם, ובעניין זה היו תשובותיו לקוניות ואמורפיות. הוא מסר ששכנים אמרו לו היכן הנאשם מתגורר, אך גם על מנת להגיע אל אותם שכנים, צריך היה לקבל מידע כלשהו אודות הכתובת ועל כך לא פירט. לעדותו הלקונית האמורה, מצטרפת אמירתו בהודעתו, לפיה נודע לו מיהו אלעוקבי, רק בדיעבד, כפי שמסר בנ/7: "אחמד אלעוקבי מבאר שבע אמרו, והוא היה גר ברמת אשכול".

שלישית, בעוד שבהודעותיו מסר אזברגה כי רכש את המכשיר תמורת 150-250 ₪, הרי בבית המשפט העיד כי שילם תמורתו 500-600 ₪ (עמ' 39 ש' 30). הפער בין הסכומים שנקב איננו שולי כלל בשים לב לכך שהמדובר בנער צעיר וחסר אמצעים אשר לפי דבריו הוא, התקשה לשלם עבור טיולים של בית הספר ולכן נדרש למכירת הפלפון. שעה שהמדובר בסכום משמעותי עבורו, ניתן היה לצפות שלא יטעה בו. אגב- גם אם יטען הטוען שאזברגה התבלבל בעדותו האמורה וכוונתו היתה לכך שמכר את הפלפון בסכום האמור, עדיין יש פער בין עדותו לבין אמרותיו בת/26 לפיהן מכר אותו ב-750 ₪, סכום שלא הוזכר כלל בעדותו. כללו של דבר, חוסר העקביות בעניין סכומי הרכישה והמכירה הותיר ספק לגבי מידת נאמנותו לעובדות.

רביעית, לא ניתן להתעלם מן העובדה שאזברגה הוא עד מעוניין, כיוון שבו עצמו דבק חשד של ממש למעורבות בעבירות, והוא אף נעצר בשל כך. אזברגה ידע בעת שנחקר, כי העובדה שאמיר הוביל אליו, מפלילה אותו בהקשר לפלפון ועל כן היה לו מניע של ממש לספק לחוקריו מידע אודות מי שכביכול מכר לו את המכשיר. בעקבות מה שמסר, אמנם שוחרר ממעצרו.

חמישית, על כך שאינו עד תמים, ניתן ללמוד גם מתרגילי החקירה שנערכו לו ולשלושה האחרים, כעולה מנ/4, שם נשמעים הארבעה משוחחים אודות פלפון גנוב, ועולה ההצעה של אחד מהם לרעהו שאם אין הוכחות, שלא יודה וילך הביתה. מעבר לכך, לפי הודעותיהם של אמיר ואחיו חסן, אזברגה עוסק בקניה ומכירה של פלפונים, שמקורם לא ידוע (ת/24 ו-ת/25). אזברגה שוחרר ממעצרו, ולא נמסר לבית המשפט האם הוגש נגדו כתב אישום בגין הפרשה, אף כי לכל הפחות מתעורר חשד שביצע עבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב.

שישית, באופן כללי קשה היה להתרשם ממהימנותו של אזברגה, במהלך עדותו, שכן תשובותיו היו קצרות ולקוניות לאורך החקירה כולה, וצריך היה לעמול על מנת לחלץ ממנו תשובות מסודרות ומעוגנות. עדותו היתה בבחינת שלד שלא העלה בשר על עצמותיו, וההתרשמות היתה שהוא מעוניין לסיים עדותו מהר ככל האפשר, ונמנע מלהישיר מבט אל הנאשם. מצד שני, לא התרשמתי שאמנם קיים אצלו חשש של ממש מפני הנאשם, כפי שמסר.

לנוכח כל האמור, לעדותו של אזברגה יש משקל מוגבל בלבד.

מחדל חקירה

כ"ב. כאמור לעיל, אזברגה היה מעורב בהתרחשות העבריינית ביחס למכשיר הנייד של המתלונן, לכל הפחות בכך שרכש אותו לפי טענתו, ומיד מכר אותו לאמיר.

לנוכח מעורבותו והמניע שהיה לו, לכאורה, להפיל חשד על אחרים, ניתן היה לצפות שהמשטרה תבצע פעולות שונות על מנת לבחון מהימנותו. יותר מכל, לאור הסכמתו, ניתן היה לצפות שתיערך עמו הובלה והצבעה לגבי הכתובת שבה התגורר הנאשם, לטענתו. אילו כך היה נעשה, יכול היה להפנות את החוקרים אל השכנים במקום, על מנת לחזק גרסתו בדבר ניסיונותיו למצוא את הנאשם ביום המחרת, לשם החזרת המכשיר. מנגד, ייתכן שבאמצעות אותה הובלה והצבעה היו נחשפים שקרים של אזברגה, בעניין מקום מגורי הנאשם ובעניין שיחותיו עם השכנים אודות רצונו לפגוש את הנאשם לשם ביטול העסקה ביניהם.

כ"ג. בנוסף, ניתן היה לצפות כי לכל הפחות ייערך לו מסדר זיהוי תקני, על מנת לבחון מהימנותו בעניין זיהוי הנאשם. תחת זאת, הוצגה לו תמונה יחידה של הנאשם בסיום חקירתו, והוא אישר כי זהו האדם ממנו רכש את המכשיר. אמנם, לא וודאי הוא כי אילו נערך מסדר זיהוי, היה בו כדי להכריע את גורל האישום, שכן ייתכן בהחלט שאזברגה הפליל את הנאשם לאחר שראה אותו קודם לכן היכנשהו, והכיר את מראהו. יחד עם זאת, משקלו של זיהוי שכזה היה בוודאי גבוה יותר, ממשקלה של הצגת תמונה יחידה, כפי שנעשה.

ייתכן שניתן למצוא הסבר מסוים להימנעות מעריכת הובלה והצבעה עם אזברגה בשלבי החקירה הראשונים, בכך שבאותו השלב טרם נעצר הנאשם, ולא היה ידוע מה תהיה גרסתו. ואולם, לאחר שנעצר הנאשם ביום 18.3.14, ומסר כי אין לו כל היכרות עם אזברגה, צריך היה מצב החקירה לעורר אצל החוקרים צורך דחוף לזמן את אזברגה שוב, ולערוך הובלה ואיתור השכנים לצורך בירור מהימנותו. למרבה הצער, הדבר לא נעשה גם בשלב זה.

כ"ד. לדעתי, העובדה שלא בוצעו פעולות החקירה האמורות, היא מחדל חקירתי, שכן אי ביצוען מנע את האפשרות לבחון מהימנותו של אזברגה, שהוא כאמור, עד בעל אינטרס. יש לשים לב כי אין המדובר בפעולות חקירה אזוטריות שלא בוצעו, אלא מדובר בפעולות שהצורך בהן עלה אף מצד החוקרים עצמם, בעת גביית הודעתו: הוצע לאזברגה לערוך הובלה כשהוא מכוסה, והוא הסכים לכך, אך לטענתו החוקר לא פנה אליו שוב בעניין. כמו כן, הוא נתבקש לזהות את הנאשם, אך משום מה לא נערך לו מסדר זיהוי.

אי ביצוע הובלה, הצבעה וזיהוי, פגעו בהגנת הנאשם שכן מנעו ממנו את האפשרות להוכיח את חוסר מהימנותו של אזברגה ואת טענתו שלא היתה בין השניים כל היכרות. לפיכך, גם אם אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכוי הנאשם, יש בהם לכל הפחות כדי להפחית באופן משמעותי ממשקל עדותו של אזברגה, ויש לשקול עניין זה כחלק ממארג הראיות (ע"פ 4930/07 טולדו נ' מד"י (10.12.09); ע"פ 5286/05 אלחורטי נ' מד"י (18.5.06).

גרסת הנאשם

כ"ה. בחקירתו הראשונה במשטרה, ביום 27.3.14 (ת/1), נחקר הנאשם בחשד לביצוע עבירות של שוד מזוין ומעשה מגונה בקטינה. הנאשם הכחיש וסיפר שעבד במשחטה והתגורר בלוד בדיזרעאלי, שם שכר דירה עם בעל הבית שלו, למשך שבוע, ואחר כך שב לביתו בדהריה. כשנשאל אודות מעשיו ביום 31.1.14 השיב שהיה במשחטה ותמיד הוא נמצא בעבודה או בבית. הוא הכחיש היכרות עם אזברגה וכשעומת עם הטענה שהאחרון מכיר אותו, אמר שאולי אזברגה פגש את אחיו התאום, שהוא אסיר. הנאשם הכחיש מעורבות עבריינית ואמר שאחרים מנסים לטפול עליו, אך הוא לא בא לבצע עבירות אלא לעבוד.

בחקירתו השניה מיום 8.4.14 (ת/2), שוב נשאל הנאשם על מעשיו במועד העבירה והשיב שאינו זוכר במדויק את תקופות העבודה, עבד חודש, חזר ושוב עבד, ואינו זוכר את החודשים כיוון שהכסף מעבודתו מועבר לאמו. במסגרת החקירה נשאל שאלות רבות אודות קשרי המשפחה שלו, ועומת עם הטענה שביצע שוד פלפון ביום 5.2.14, או לחילופין היה מעורב בכך שפלפון מסוים שנשדד, הגיע לידי אחר שהוא קרוב רחוק שלו. הנאשם הכחיש מעורבות בכך.

החשדות הנוספים שהוטחו בנאשם במהלך חקירותיו אינם קשורים לענייננו, ולא בורר כלל במהלך המשפט מה עניינם ומה עלה בגורלם.

מחומר החקירה עולה כי הנאשם לא שיקר כשטען שיש לו אח תאום השוהה בכלא.

בעדותו בבית המשפט חזר הנאשם על טענתו כי לא גנב שום מכשיר נייד, והעיד כי בחודשים ינואר ופברואר היה בביתו שבדהריה-חברון, ושב לישראל רק ביום 18.3.14, המועד בו נעצר. הנאשם חזר על עדותו לפיה התגורר עם מעבידו למשך שבוע, בקרבת המשחטה שבה עבד, בלוד. לטענתו, אינו מכיר כלל את אזברגה ואין לו סכסוך כלשהו עם אזברגה.

כ"ו. התרשמותי היא כי הנאשם הוא בחור פשוט, שידיעותיו בשפה העברית מוגבלות. אינני מתרשמת כי הנאשם שיקר בעדותו במכוון בעניין מועדי עבודתו, והמועדים שבהם היה בביתו בדהריה. גם במהלך עדותו של אזברגה שתכנה היה אמור להיות קשה עבורו, לא ניתן היה להתרשם כי הנאשם משקר בטענתו להיעדר היכרות ביניהם.

סיכום ומסקנות

כ"ז. בפרקים הקודמים הראיתי כי לא ניתן לקבוע קיומו של ספק סביר באשמת הנאשם, על בסיס המידע המודיעיני שנמסר בפרפראזות, שכן המדובר בעדות שמועה שהנאשם לא פעל כנדרש בהגשת עתירה לגילוי ראיה, לשם בירור מהותה ומקורה, ועל כן לא ניתן להעריך את מהימנותה.

לצד זה, הראיתי כי נותרו קשיים ראייתיים בנוגע לזיהוי הנאשם על ידי המתלוננים, ובנוגע למהימנות עדותו של אזברגה. הראיות שהובאו הותירו ספק של ממש, שמא לאחר שהפליל אזברגה את הנאשם ממניעים זרים, הופלל הנאשם מצד המתלוננים בהליך זיהוי שלא היה אותנטי לחלוטין.

כ"ח. לדעתי, משקלם המצטבר של הספקות שנותרו, בצירוף המחדל החקירתי ביחס לאזברגה, אינם מאפשרים להרשיע את הנאשם בביצוע גניבות המכשירים הניידים.

כיוון שכך, גם לא ניתן לקבוע כי הנאשם שהה בישראל שלא כדין, במועד העבירות.

סוף דבר

התוצאה היא שאני מזכה את הנאשם מחמת הספק.

ניתנה היום, ל' כסלו תשע"ה , 22 דצמבר 2014, במעמד הצדדים