1. התובעת, בעלים של נכס ברח' הרצל בחיפה. הנתבעת מחזיקה במבנה עצמאי בשטח של כ- 8 מ"ר מתוך אותו נכס, כדיירת מוגנת לפי חוזה שכירות מיום 24.7.1960 (להלן: "המושכר").

התובעת עותרת להורות על פינויה של הנתבעת מהמושכר בעילת נטישה.

2. התובעת טוענת בכתב התביעה כי הנתבעת עשתה שימוש במושכר לצורך תחנת טוטו ומפעל הפיס, ברם מזה מספר שנים נטשה את המושכר לחלוטין, המקום מוזנח, ריק מכל חפץ ולא נעשה בו כל שימוש. במעשיה ובמחדליה אלה יצרה עילה לפינוי ואינה זכאית להמשיך ולהחזיק בו כדיירת מוגנת.

3. הנתבעת, חברה בע"מ, טוענת כי מעולם לא נטשה את הנכס. לכל אורך השנים היא שילמה שכר דירה לתובעת (ולמי שהייתה הבעלים של המושכר לפני התובעת) במלואו ובמועדו ללא כל הפרה, היא מקפידה לשלם בכל תקופת ההחזקה את חשבונות הארנונה, חשמל ושאר החשבונות הכרוכים בהחזקה.

הנתבעת טוענת כי מר שמואל פרומר, שהיה בעל המניות בנתבעת ומנהלה, הפעיל במהלך השנים באמצעות עובדים את המושכר, ברם בתחילת שנת 2012 מצבו הבריאותי ואשפוזו הממושך לא אִפשרו המשך עבודה פעיל על ידו, ועל כן הועברו המניות לבנו, מר דרור פרומר. אכן תקופה מסוימת העסק במושכר היה סגור, ברם מדובר בתקופה זמנית שלאחריה בוצע שיפוץ במושכר, השטח נוקה, הושקעו כספים ובפועל המושכר פעיל באופן שהוא משמש כמחסן עורפי לשתי חנויות נוספות שבבעלות הנתבעת והמצויות בעיר התחתית בחיפה.

הנתבעת לא הפרה את הסכם השכירות שנחתם בשנת 1960 ואף לא נטשה את המושכר ולא מתקיימת עילה זו כפי שפורשה בפסיקה. על כן יש לדחות את התביעה.

4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ועדויותיהם, דין התביעה להדחות.

5. למעשה, התמונה העובדתית שהוצגה בפני בית המשפט אינה שנויה במחלוקת.

אין חולק כי משנת 1960 ועד תחילת שנת 2012 היה מר שמואל פרומר בעל המניות והמנהל של הנתבעת שהיא חברה בע"מ. בנו של מר פרומר, מר יצחק פרומר שהגיש תצהיר עדות ראשית והעיד כי הוא זה שבשנים האחרונות מנהל את הנתבעת בפועל ונמצא בשטח, הודה בהגינותו שתקופה מסוימת המושכר לא הופעל, ברם לא היה בכך משום נטישה או כוונת נטישה, אלא אי החזקה זמנית בשל המצב הבריאותי של אביו ומשהתחוור כי המצב מחמיר, הועברו המניות לאחיו, מר דרור פרומר שחי בארה"ב.

אין גם חולק כי במהלך כל התקופה שולמו חשבונות חשמל, מים, ארנונה ושכר דירה, במלואם.

גם עדותו לפיה המושכר מתפקד כיום באופן שמאוחסנת שם סחורה ודברים אחרים הקשורים לחנויות האחרות שבבעלות הנתבעת, לא הופרכה.

אבהיר אף כי אין בעדותו זו משום שינוי חזית/הרחבת חזית כפי שטוענת התובעת, שכן הנתבעת הציגה את הדברים כהוויתם בעת הגשת כתב ההגנה, אך הוסיפה ותיארה את המצב העובדתי בישיבת קדם משפט מיום 11.3.15, תוך שהבהירה כי באותם ימים הסתיים הליך של שיפוץ המקום והכוונה היא להפעילו באופן שתובא לשם סחורה.

6. לצורך קבלת הכרעה בתיק, על בית המשפט לקבוע אם הסכם השכירות הופר, ו/או האם מתקיימת בענייננו עילת הנטישה כפי שפורשה בהלכה הפסוקה בענייני הגנת הדייר.

7. כדי לקבוע אם הסכם השכירות הופר, צריך לעיין בהסכם השכירות כדי לדעת כיצד הוגדרה מטרת השכירות, האם הוטלו הגבלות על אופן השימוש במושכר, האם נקבעו תנאים בשאלה מי בפועל יתפעל את המושכר ויהיה נוכח בו, מהם המוצרים שימכרו במושכר, אם בכלל, האם יש מניעה להשתמש בו כמקום אחסון גרידא וכד'.

8. התובעת, שעליה הנטל, לא הציגה את הסכם השכירות. היא רכשה את הנכס ממגדל חברה לביטוח בע"מ בשנת 1961 או בסמוך לכך על חוזי השכירות שהתלוו לנכס, לרבות עם הנתבעת כדייר מוגן. כל שהגישה התובעת לבית המשפט היה תוספת להסכם מתאריך 6.11.1961 (נספח ב' לתצהיר נציג התובעת). מנספח זה, כמו גם מנספח ג' שצורף לא ניתן ללמוד מה מטרת השכירות והאם הוטלו מגבלות, מה סוג העסק, מה ניתן למכור, מה מותר להחזיק ומי ינהלו ויהיה נוכח במושכר, אם בכלל. ודוק, לא מדובר בשוכר שהוא בשר ודם, אלא בחברה בע"מ שמגוון עיסוקיה יכול להיות רחב, מטבע הדברים.

אמנם בנספח ב' נרשמה המילה "קיוסק", ברם יש לקרוא את כל המשפט כמקשה אחת, ושם נרשם כי מדובר בתוספת הנוגעת לחוזה השכירות בין הנתבעת למגדל בקשר לקיוסק.

המילה "קיוסק" משמשת לזיהוי המבנה ואין בה כדי להעיד, בכל הכבוד, על מטרת השכירות או מה מותר למכור או להחזיק במושכר.

בשים לב לאמור, צודקת הנתבעת בטענתה כי לא הוכחה הפרה של מטרת השכירות או כל תנאי אחר מתנאי ההסכם. אין עילת פינוי, אפוא, בשל הפרת ההסכם.

9. אשר לעילת הנטישה, עילה נפרדת זו היא יציר הפסיקה וקיימת לצד העילות המפורטות בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר. התנאים לקיומה של עילת הנטישה הם שניים:

האחד כי הדייר המוגן עזב את המושכר, והשני כי הוא נעדר כוונה לחזור אליו.

על הטוען לקיומה של עילה זו הנטל להוכיח שהדייר נטש את המושכר כדי שלא לשוב אליו עוד.

(וראו ע"א 170/63 פפיסמידוב נ' חיזק פ"ד יז(4), 2498 (1963); ע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה, פ"ד מו(5), 758.

הרציונאל העומד בבסיסה של עילת הנטישה הוא כי מקום בו נטש הדייר את המושכר בלי כוונה לחזור אליו, אין זה מוצדק להמשיך ולפרוש עליו הגנת החוק לאחר חלוף תקופת השכירות (ע"א 477/67 רבינוביץ ואח' נ' ארגש פ"ד כב(1), 309, 311.

10. אוסיף אף כי הפסיקה קובעת שבעת בחינת עילת הנטישה, הדגש הוא על המשך קיומו של העסק כעסקו של הדייר ואין בוחנים את מידת השימוש של הדייר בעסק, וראו פסיקת כב' הש' בן פורת בע"א 417/79 יעקב מרקוס נ' צבי המר פ"ד לז(2), 337,346: "לא מידת השימוש העסקי היא הקובעת. דווקא בכך אין מדקדקין עם הדייר ודי אם פעילותו העסקית, בעסק שלו, היא מוגבלת או חלקית" (עמ' 345 לפסק הדין).

11. ההבדל כפי שבא לידי ביטוי בפסיקה, בין בית עסק לבין דייר פרטי בדירת מגורים, מתבטא בכך שבדירת המגורים הקשר האישי שבין הדייר לדירה הדוק הרבה יותר מאשר הקשר האישי בין הדייר לבית העסק שלו. אדם אינו יכול לגור בדירה ע"י שלוחו, ברם פשיטא שהוא יכול לנהל את העסק שלו ע"י שלוח, כך שבמקרים בהם בעל העסק אינו נמצא באופן פיזי במקום העסק, אין העדרותו מצביעה בהכרח על נטישת המושכר.

12. המסקנה אם הייתה או לא הייתה נטישה של בית עסק, צריכה להתבסס על הנסיבות הקונקרטיות בכל מקרה לגופו (ראה ספרו של דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, עדכון מס' 5, עמ' 143).

13. הלכה היא שיכול דייר מוגן לעשות שימוש מוגבל ומצומצם בבית העסק ועדיין לא יראו בו דייר נוטש. העובדה שבמהלך כל התקופה שולמו חשבונות הארנונה, מים, חשמל ושכר דירה, תומכת בטענה כי לא הייתה נטישה, זאת להבדיל מדיירים שמבקשים פטור מארנונה בשל אי שימוש בנכס כראיה לכאורה לנטישה.

בענייננו, כאמור, למעט תקופה של כשנתיים בה לא הייתה פעילות שוטפת בעסק, הרי שכיום, כפי שהעיד מר פרומר, מתבצעת פעילות של שינוע והחזקת סחורות הנמכרות בחנויות האחרות של הנתבעת.

עצם השימוש היום במושכר לצורך עסקי הנתבעת, שומט את הטענה לנטישה בפועל, ולכך יש להוסיף את עדות מר פרומר, לפיה אין שום כוונה לנטוש את הנכס ולאחר שיסתיים ההליך בבית המשפט, יוחלט על מיצוב העסק ואופיו בהתאם לשיקולים כלכליים הקשורים גם לחנויות האחרות של הנתבעת.

לא הוכחה, אפוא, נטישה, ואף אם הייתה "נטישה זמנית", התובעת שעליה הנטל, לא הרימה אותו כדי להוכיח שאין כוונה אמיתית לחזור ולפעול כדי לנהל את עסקי הנתבעת. במובן זה, לא הוכחה עילת הנטישה כהגדרתה בהלכה הפסוקה.

14. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובעת תשא בשכ"ט עו''ד של הנתבעת בסך כולל של 6,000 ₪.

ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ו, 28 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.