לפניי שתי תביעות לפיצוי על סך של 30,000 ש"ח כל אחת שעילתן עיקולים שהטילו הנתבעות 1 ו-2 על יתרת זכות בחשבון הבנק של התובע, המתנהל בנתבע 3, לטענתו שלא כדין.

1. אלה העובדות המונחות ביסוד ת"ק 33625-04-14: ביום 17.8.2009 הוצמדה לשמשת רכבו של התובע הודעת ברירת משפט בגין עבירת קנס שביצע. הודעה נוספת נשלחה למענו בדואר רשום. משלא נקט התובע איזו מהפעולות המנויות בסעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הפך הקנס לחלוט, ועיריית תל אביב החלה לנקוט בגינו הליכי גבייה מנהלית. ביום 25.3.2014 שלחה העירייה לבנק הדואר – שבו מתנהל חשבון הבנק של התובע – עיקול ברישום על סכום החוב באותה עת (1,328 ש"ח). ביום 27.3.2014 נקלט העיקול בבנק. ביום 30.4.2014 מימש הבנק סך של 610 ש"ח מתוך הסכום שעוקל והעבירו לעירייה על חשבון החוב. הסכום שמומש הורכב מסך של 414 ש"ח שהועברו לחשבון בשיק שמסרה חברת ביטוח לתובע לפקודתו; והיתר (196 ש"ח) מתוך יתרת זכות שהייתה בחשבון, שהיא שיירים של גמלת ביטוח לאומי שהופקדה בחשבון מעל 30 יום קודם לכן. ביני לביני, פתח התובע בהליכי השגה בניסיון לבטל את הקנס החלוט. ביום 3.4.2014 נתן בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' פוזננסקי-כץ) צו המעכב את הליכי הגבייה. העירייה טוענת כי צו זה הובא לידיעתה רק ביום 15.5.2014, לאחר שהוטל העיקול האמור ומומש. להשלמת התמונה יצוין כי לאחרונה נדחה ערעור שהגיש התובע על החלטת בית המשפט לעניינים מקומיים שלא לבטל את הקנס (עפ"א (מחוזי ת"א) 49614-10-14 מחניאן נ' עיריית תל אביב-יפו (17.5.2015)).

2. ואלה העובדות הרלוונטיות לת"ק 33575-04-14: ביום 23.8.2010 שלחה עיריית בני ברק לבנק הדואר הודעה על עיקול ברישום על סך של 1,078 ש"ח, במסגרת הליכים לגביית קנס שהושת עליו בגין עבירת חניה. סכום זה נותר מעוקל ברישום ולא מומש בגינו דבר.

3. עניינן של שתי התביעות בטענת התובע כי בנק הדואר עיקל, בהתאם לצווי עיקול שקיבל מהנתבעות 2-1, כספי גמלה שאינם מותרים בעיקול, בניגוד לסעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, שזו לשונו:

4. הוראה זו נועדה בין היתר להותיר בידי החייב גמלאות סוציאליות הדרושות להבטחת קיומו המינימלי בכבוד (עיינו: פבלו לרנר נכסים פטורים מעיקול – הגנה על נכסי החייב בהוצאה לפועל ובפשיטת רגל 125, 377-376 (2013)). היא מבקשת לאזן בין זכותו של הנושה להיפרע את חובו מן החייב, לבין זכותו של החייב לסיפוק צרכיו הבסיסיים מתוך גמלאות סוציאליות שהוא זכאי להן. איזון זה נשמר באמצעות המנגנון הבא: מצד אחד, סעיף קטן (א) אוסר על עיקול של גמלה בכל דרך, אלא לשם תשלום מזונות לפי פסק דין; מצד אחר, סעיף קטן (ב) קובע כי מקום ששולמה גמלה לחשבון בנק של חייב והוא לא השתמש בכסף פרק זמן העולה על 30 יום, חזקה כי הכסף אינו דרוש לו לצורך הקיומי הדחוף שלשמו הוא ניתן (גמלה חודשית), ובמצב כזה נושה של החייב רשאי לעקלו.

5. האם העיקולים שהטילו העיריות (והבנק ביצע) הפרו את הוראת סעיף 303 לחוק הביטוח הלאומי? כדי להשיב על שאלה זו יש לבחון אם העיקולים שהוטלו "תפסו" כסף שמקורו בגמלה; וככל שהתשובה לכך חיובית יש לבחון אם חלפו 30 יום בין מועד הפקדת הכסף בחשבון לבין ביצוע העיקול. תשובה חיובית לשתי השאלות הללו תוביל למסקנה שהנתבעים (או מי מהם) הפרו את הוראות הדין. תשובה שלילית לאיזו מהשאלות הללו, תוביל לדחיית התביעות.

6. נפתח בעיריית תל אביב. מוצג נ/3 הוא תדפיס של התנועות בחשבון הבנק של התובע בחלוקה לחודשים, מיוני 2013 עד אפריל 2014. עיון בו מעלה שמדי חודש הפקיד המוסד לביטוח לאומי לחשבונו של התובע גמלה בסך של 2,100 ש"ח; התובע נהג למשוך את רוב הגמלה במזומן, אך לא את כולה, במשיכה אחת, באופן שהותיר בחשבונו סכום כסף שנע בין כמה עשרות לכמה מאות שקלים מדי חודש. בסוף חודש ינואר נותרו בחשבון הבנק של התובע סך של 279.54 ש"ח. ביום 14.2.2014 הופקדה בחשבון גמלה בסך של 2,059 ש"ח ובו ביום נוכו ממנה סך של 121 ש"ח לטובת המוסד לביטוח לאומי. בסוף חודש זה היו בחשבון 2,216 ש"ח, לאחר שהתובע לא משך סכום מתוך הגמלה החודשית באותו חודש. ביום 3.3.2014 משך התובע סך של 1,900 ש"ח מהחשבון; ביום 30.3.2014 הופקד בחשבונו שיק על סך של 414 ש"ח שמקורו בתגמולי ביטוח בגין רכב שנגנב (עמ' 2 לפרוטוקול ישיבת 31.5.2015, שורות 21-17); ובסוף החודש היו בחשבונו סך של 603 ש"ח. ביום 9.4.2014 הפקיד התובע בחשבון סך של 13.70 ש"ח; בו ביום הוא חויב בסך של 6.28 ש"ח וב-1.13 ש"ח (כפי הנראה בגין עמלה ומע"מ); וביום 27.4.2014 מומש העיקול על מלוא הסכום שהיה בחשבון באותה עת: 610.08 ש"ח. כלומר, הסכום של 610 ש"ח מורכב מסך של 414 ש"ח שהופקדו בחשבון בשיק של חברת הביטוח, ומסכום נוסף שנותר בחשבון לאחר שהפעם האחרונה שהופקדה בו גמלה הייתה 14.2.2014. הנה כי כן, מאז שהופקדה הגמלה בפעם האחרונה (14.2.2014) ועד שבוצע העיקול ברישום (27.3.2014) חלפו מעל 30 יום, כך שלפי סעיף 303(ב) לחוק המדובר בסכום כסף שניתן לעיקול (השוו לבג"ץ 1324/15 דיאב נ' עיריית טמרה (24.2.2015)).

7. התובע טוען כי הכסף שקיבל מחברת הביטוח הוא חלק מגמלת הבטחת ההכנסה שלו, שכן שילם לחברת הביטוח מכספי הגמלה. טענה זו לא הוכחה, אולם אף בהנחה שאלה הם פני הדברים – לא ברור כיצד היה על הבנק לדעת שמדובר בכסף שמקורו בגמלה שאסורה בעיקול. התובע טוען כי היה על הבנק לברר את מקורו של הכסף. אין בידי לקבל טענה זו. ברי כי אין מקום להטיל על הבנק נטל לבדוק כל סכום שמופקד בחשבון בנק של אדם המקבל גמלה, שכן זהו נטל כבד ובלתי סביר שאין לו הצדקה, ולא בכדי הוא לא מעוגן בחוק. הבנק פעל כדין כשעיקל את הכסף ובהמשך העבירו לעיריית תל אביב.

8. עוד טוען התובע כי נפל פגם בכך שהעירייה הטילה את העיקול משום שבאותה עת ביצועו של הקנס היה מעוכב. עיריית תל אביב טענה שלא ידעה על עיכוב הביצוע בעת שהוטל העיקול ושמושש, ולתמיכה בכך הציגה את הראיות האלו: (1) תצהיר של גב' כוכבה ענאקי, ששימשה בתפקיד מנהלת בית המשפט לעניינים מקומיים. גב' ענאקי מצהירה כי לאחר שניתנה (ביום 3.4.2014) החלטת השופטת פוזננסקי-כץ המעכבת את ביצוע הליכי הגבייה המתנהלים נגד התובע, מסיבה שאינה זכורה לה התיק עוכב על שולחנה, ולא הועבר לאלתר לאגף החניה בעירייה לצורך ביצוע העיכוב. ההחלטה הועברה לעירייה רק ביום 13.5.2014 (נ/1); (2) דו"ח תנועות לתיק החייב של התובע המתנהל בעירייה, שממנו עולה כי ביום 15.5.2014 החל הטיפול בעיכוב הביצוע (נ/6); (3) דואר אלקטרוני ששלחה גב' חיה אוסלו (אחראית תביעות קטנות בעירייה) לצוות המטפל בעירייה בנושא הגבייה. בדוא"ל נכתב: "על פי החלטת שופט יש לעכב הליכים בתיק [...] על שם מחניאן מרדכי". לדוא"ל צורף מסמך נוסף שלא הוברר טבעו, ובו נכתב: "למירי. עיכוב הליכים. התיק עוכב אצל כוכי ולכן לא הועבר אליכם ישירות. השופטת מודעת לעכוב וביקשה לשלוח אליכם את ההחלטה היום" (נ/5); (4) גב' אוסלו העידה כי העירייה החלה לפעול ברגע שנודע לה על העיקול (עמ' 3 שורות 21-20).

9. לא מצאתי סיבה לפקפק בגרסת עיריית תל אביב שלפיה היא לא ידעה בדבר ההחלטה לעכב את ההליכים במועדים שבהם הוטל ומומש העיקול, אלא רק לאחר מכן. אומנם גב' ענאקי לא התייצבה להיחקר על התצהיר, אולם בית משפט זה אינו כבול בדיני הראיות, ומשעה שעובדת ציבור נטלה אחריות על הטעות, ולנוכח מכלול החומר הראייתי שהוצג ועדותה של גב' אוסלו בנושא זה, לא ראיתי לנכון לקיים ישיבה נוספת (שלישית) לצורך חקירתה של גב' ענאקי. העולה ממכלול זה הוא שבמועד מימוש העיקול, לא ידעה העירייה על ההחלטה בדבר עיכוב הליכים. פועל יוצא מכך הוא שלא נפל פגם בהתנהלותם של עיריית תל אביב ושל בנק הדואר בכל שאמור בעיקול זה.

10. מסקנה זהה מתקבלת גם בתביעה נגד עיריית בני ברק. עיון במוצג נ/4 (תדפיס התנועות בחשבון הבנק של התובע בין החודשים ינואר עד נובמבר 2010) מעלה כי ביום 14.2.2010 הופקדה בחשבון הבנק של התובע גמלה. מאז ועד שעיריית בני ברק הטילה את העיקול ברישום (ביום 23.8.2010), לא הופקדה גמלה בחשבון הבנק של התובע. מכאן שכל סכום שהיה בחשבון הבנק של התובע במועד הטלת העיקול – היה בו למעלה מ-30 יום, באופן שעושה אותו לסכום המותר בעיקול כאמור בסעיף 303(ב) לחוק הביטוח הלאומי. לא נפל אפוא פגם בהתנהלות של בנק הדואר ושל העירייה גם בנוגע לעיקול זה.

11. טענה שהעלה התובע בדבר מה שכינה "הכרזת שר האוצר בנושא הליכי גביה" – אשר ככל שהבנתי מכוונות לאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה), התש"ס-2000 – אינה ממין העניין. אכרזה זו קובעת שאין לנקוט הליכי גבייה מנהלית כל עוד לא מוצו הליכי השגה על חיוב בארנונה כללית. האכרזה אינה חלה על הליכי גבייה מנהלית של קנסות. אף לא מצאתי ממש ביתר הטענות שהעלה התובע, לרבות בדבר סעיפים 88ה3, 88ה4 ו-91 לחוק הדואר, התשמ"ו-1986. בקצרה יוטעם כי בנק הדואר לא הפר את חובת הסודיות שלו כלפי התובע. מקום שהבנק קיבל הודעה על עיקול ברישום שהוטל מכוח פקודת המסים (גביה), היה עליו לקיים את הצו בכפוף לכל דין, ובכלל זה למסור לרשות שהטילה את העיקול את המידע הכרוך בכך.

12. מעבר לנדרש יצוין כי התובע לא הוכיח את הנזק שנגרם לו, לא כל שכן נזק מצטבר בסך של 60,000 ש"ח. אמנם יש להניח שעיקול של סכום כסף מסב לאדם חוסר נוחות מסוימת, במיוחד לאדם קשה יום שהכסף דרוש לצרכיו הבסיסיים, וכשהוא מוטל ערב חג הפסח (כפי שנעשה במקרה של עיריית תל אביב). אולם בשתי הישיבות שהתנהלו התובע לא העיד בנושא זה (אחיו טען בשמו), ובכתב התביעה לא הונחה תשתית לנזק ממשי שנגרם.

13. ביום 3.6.2015 הגיש התובע בקשה לתיקון של פרוטוקול הדיון מיום 31.5.2015, ושזר בה גם טיעונים משלימים המסבירים מדוע מבוקש התיקון. עיינתי בבקשה ובאתי למסקנה שאין באמור בה כדי לשנות מהתוצאה. על כן לא ראיתי לבקש את תשובת הנתבעים ולעכב את מתן פסק הדין עד שזו תתקבל. לצורך הדיון, אני נעתר לבקשה לתיקון פרוטוקול כמבוקש.

14. התוצאה היא ששתי התביעות נדחות.

15. שקלתי אם יש מקום לחייב את התובע בהוצאותיהם של שלושת הנתבעים. מצד אחד, מדובר באדם שגורלו לא שפר עליו, ועצם היזקקותו לגמלה מדברת בעד עצמה. הטלת הוצאות תכביד על זכות גישתו לערכאות, ולו בדיעבד. מצד אחר, התובע ניהל שני הליכי סרק, שהתקיימו בהם שתי ישיבות ארוכות יחסית לתביעה קטנה. הוא תבע בכל אחד מהם לא פחות מ-30,000 ש"ח, בלא ששילם בגינם אגרה לאחר שניתן לו פטור, לבקשתו, לנוכח מצבו הכלכלי. במיוחד אמורים הדברים בתביעה שהוגשה נגד עיריית בני ברק. בסופו של דבר, ולא בלי התלבטות, החלטתי שלא להשית על התובע הוצאות זו הפעם, הן בשל המחדל במסירת צו עיכוב הביצוע לעיריית תל אביב, הן משום שהתרשמתי שהתובע מונע על ידי אחיו, אשר מנהל את ההליכים מטעמו, ומשום מצבו הכלכלי. בצד האמור, אם התובע ישוב לנהל הליכים מסוג זה ובמתכונת זו, ייתכן שיהיה מקום לנהוג אחרת, שכן אין לשכוח שמדובר בכספו של הציבור, והוא שמשלם את המחיר.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, כ' בסיון התשע"ה, 7 ביוני 2015, בהעדר הצדדים.