לפני: כב' השופט משה טוינה

נציג ציבור (עובדים) מר עובד יוסף

נציגת ציבור (מעבידים) גב' מיכל הרלינג

פסק דין

1. עניינו של פסק דין זה הוא בתביעותיהם של ה"ה יואב ומשה זנטי (להלן: "התובעים") נגד מי שהייתה מעסיקתם, חברת נועה ביץ אילת בע"מ (להלן: "הנתבעת") בין השנים 2006 ל-2013 כולל, כמפורט להלן.

בתביעתו (סע"ש 33680-04-14) ביקש מר יואב זנטי (להלן: "התובע 1"), לחייב את הנתבעת לשלם לו גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית בסכום של 93,365 ₪; שכר עבודה לחודשים אוגוסט וספטמבר 2013 בסכום של 3,609 ₪; דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,500 ₪; תשלום עבור ימי חג בסכום של 16,650 ₪; ופיצויי פיטורים בסכום של 15,346 ₪.

בתביעה שהגיש מר משה זנטי (סע"ש 33723-04-14) (להלן: "התובע 2"), ביקש האחרון לחייב את הנתבעת בתשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית בסכום של 218,636 ₪; תשלום עבור ימי חג בסכום של 25,650 ₪; דמי חופשה בסכום של 9,600 ₪; דמי הבראה בסכום של 436 ₪; "הפרשים לקרן פנסיה" בסכום של 560 ₪; ופיצויי פיטורים בסכום של 50,177 ₪.

2. את הדיון בפסק הדין נפתח בהצגת הרקע העובדתי לטענות התובעים שלפנינו ומשם ניגש להצגת טענותיהם בתביעות מושא פסק דין; ולתמצית תשובת הנתבעת לאותן טענות. בתום שלב הצגת טענות הצדדים נפנה לפרק הדיון וההכרעה של פסק הדין בתביעות שלפנינו.

הרקע העובדתי:

3. הנתבעת היא חברה בע"מ המפעילה מרכז לספורט ימי אתגרי באילת.

4. מנהל הנתבעת והתובעים שהם אחים, הם שלושתם עולים מצרפת אשר השתקעו באילת לקראת אמצע העשור הראשון של שנות האלפיים.

בין הנתבעת לתובעים התקיימו יחסי עובד- מעסיק בין השנים 2006 ל-2013 כמפורט להלן.

5. התובע 1 הועסק בנתבעת מיום 21.3.2006 ועד ליום 22.11.2006; מיום 3.8.2007 ועד ליום 10.3.2010; מיום 7.7.2011 ועד ליום 13.1.2012; ומיום 13.4.2012 ועד ליום 3.9.2013.

יחסי עובד מעסיק בין הנתבעת לתובע 1 בתקופה שמיולי 2011 ועד ינואר 2012, כולל, הסתיימו בינואר 2012 בפיטורי התובע 1, כאמור במכתב הפיטורים המצורף כנספח 5 לתביעתו.

יחסי עובד מעסיק בין הנתבעת לתובע 1 בתקופה שמאפריל 2012 ועד ספטמבר 2013, הסתיימו בספטמבר 2013 בהתפטרות התובע 1, כמפורט במכתב ההתפטרות מיום 22.8.2013 שאותו נביא בהמשך.

6. התובע 2 הועסק בנתבעת מיום 1.9.2006 עד להתפטרותו שנכנסה לתוקף ביום 28.9.2013 בטענה להרעת תנאים המפורטת במכתב בא כוחו לנתבעת מיום 28.8.2013^[1].

7. במהלך תקופת הקשר שבין הנתבעת לכל תובע, הנפיקה הנתבעת לתובעים תלושי שכר ושילמה לכל אחד את השכר כמפורט בתלושי השכר.

מתוך אותם תלושי שכר עולה כי עד לסוף שנת 2006, שילמה הנתבעת לעובדיה שכר על בסיס יומי.

מתלושי השכר המתייחסים להעסקתם של התובעים החל מינואר 2007 עולה כי בייחס לתקופה זו שולם לתובעים שכר שעתי . שכר ששולם להם - לטענת הנתבעת - על בסיס רישום נוכחות שנוהל במקום העבודה..

טענות התובעים:

8. מטעמי סדר מבקשים אנו להציג את טענות התובעים בפרק זה, תוך מיקוד הטענות בשלושה מישורים:

המישור הראשון, הטענות בתביעות לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית.

המישור השני, טענות התובעים בתביעותיהם לפיצויי פיטורים הנתבעים על ידי כל תובע בנפרד.

המישור השלישי, התביעות ברכיבי התביעה שאינם לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית ולפיצוי פיטורים – שהן עיקר התביעות שלפנינו.

התביעות לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית:

9. התביעות שלפנינו לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית, מבוססות על הטענות הבאות:

א. לטענת התובעים לאורך כל תקופת הקשר מושא התביעות שלפנינו, שולם לתובעים שכר על בסיס יומי שעמד על סך של 250 ₪ ליום עבודה בתקופת החורף; 300 ₪ ליום עבודה בחודשי הקיץ, למעט בחודשים יולי ואוגוסט; ו-350 ₪ ליום עבודה בחודשים יולי ואוגוסט.

בהקשר זה טוענים התובעים כי ככל שבתלושי השכר קיים פירוט של שעות העבודה, תוך הפרדה לשעות רגילות, שעות נוספות ושעות שבת, פרוט שכזה פיקטיבי ואיננו משקף את ההסדר לפיו שולם לתובעים שכר בפועל.

ב. התובעים עבדו במתכונת העסקה קבועה – שישה ימי עבודה בשבוע. שבוע עבודה רגיל כלל העסקה ביום שבת. באופן זה הועסקו התובעים בלא פחות מ-4 שבתות בחודש.

בחודשי החורף יום העבודה נמשך בין השעה 08:30 ועד השעה 17:30 – דהיינו 9 שעות ביום.

בחודשי הקיץ יום העבודה נמשך בין השעה 08:30 ועד לשעה 20:00 - דהיינו 11.5 שעות.

ג. באופן האמור טוענים התובעים כי הועסקו בחודשי החורף מידי יום שעה נוספת בגינה הם זכאים לגמול בגין העסקה בשעות נוספת; ובחודשי הקיץ 3.5 שעות נוספות מידי יום.

ד. לטענת התובעים משהועסקו בשכר יומי באופן שהשכר היומי כלל בתוכו את התמורה בגין העסקה בשעות נוספות – יש לראות את השכר ששולם כ"שכר רגיל" בלבד^[2]; ומכאן שהם זכאים לגמול בגין העסקה בשעות נוספות בגין השעות הנוספות שעבדו מידי יום, על בסיס מתכונת העסקה הנטענת על ידם – בנוסף לשכר עבור יום העבודה (250 ₪ בחודשי החורף ו-300/350 ₪ בחודשי הקיץ), ששולם.

ה. התובעים הוסיפו כי השכר היומי לא מבחין בין העסקה ביום חול ובין העסקה בשבת. על רקע זה תובעים התובעים גמול בגין העסקה בימי מנוחה שבועית הן על שעות העבודה הרגילות שעבדו ביום המנוחה השבועית והן על שעות נוספות שעבדו ביום השבת.

10. על בסיס העקרונות האמורים בסעיף 9 לעיל, טען התובע 1 כי הוא זכאי לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית, בסכום כולל של 373,463 ₪^[3], אך "לאור העובדה שלתובע אין תלושי יעמיד התובע את הפרשי השעות הנוספות שלא שולמו לו על סכום של 93,365 ₪, זאת בהתבסס על אחיו שתבע בגין אותו רכיב ושם קיימים תלושי שכר"^[4].

11. על בסיס העקרונות האמורים בסעיף 9 לעיל, טען התובע 2 כי היה על הנתבעת לשלם לו שכר בעבור תקופת ההעסקה הכוללת בכתב התביעה, סכום של 401,114 ₪^[5]; בעוד שבפועל שילמה לו הנתבעת בגין התקופה האמורה, סכום של 182,278 ₪ בלבד^[6]. על רקע זה ביקש התובע לחייב את הנתבעת לשלם לו הפרשי שכר שבין השכר שאותו היה עליה לשלם לבין השכר ששולם בפועל עומד על 218,836 ₪^[7].

התביעה לפיצויי פיטורים:

12. במהלך אוגוסט 2013 הגיש כל אחד מהתובעים בנפרד מכתב התפטרות לנתבעת; שבעקבותיו הסתיימו יחסי עובד מעסיק בינו לנתבעת.

13. בתביעות שלפנינו טען כי כל תובע בתורו כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים, משהתפטר "בדין מפוטר" בנסיבות שנפרט בפרק הדיון וההכרעה.

14. בהתאם ביקש התובע 1 לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויי פיטורים בגין תקופת ההעסקה של שנתיים וחודשיים בסכום של 15,346 ₪^[8].

בתביעתו ביקש הנתבע 2 לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת העסקה כוללת של שבע שנים ו-27 ימים, על בסיס שכר של 7,083 ₪ - בסכום של 50,177 ₪^[9].

התביעות הנוספות:

15. כמצוין לעייל, עיקר התביעות שלפנינו הן לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית ולפיצויי פיטורים. לצד התביעות בעילות תביעה אלה, תבע כל אחד מהתובעים סכומים נוספים ברכיבי התביעה המפורטים להלן (להלן: "רכיבי התביעה הנוספים").

התובע 1 –

דמי הודעה מוקדמת בסך של 3,500 ₪;

דמי חגים בסך של 16,650 ₪;

שכר עבודה לחודשים אוגוסט וספטמבר 2013 בסך של 3,609 ₪.

התובע 2 –

תשלום עבור ימי חג בסך של 25,650 ₪;

דמי חופשה בסך של 9,600 ₪;

הפרשי דמי הבראה בסך של 436 ₪;

פיצוי על הפקדות בחסר לקרן פנסיה בסך של 560 ₪.

16. גם כאן- מטעמי יעילות - נסתפק בשלב זה של פסק הדין בציון רכיבי התביעה שתבע כל אחד מהתובעים מבלי להיכנס לפרטי הטענות המרכיבות את עילת התביעה בכל אחד מרכיבי תביעה אלה (תשלום עבור ימי חג, דמי הודעה מוקדמת וכו').

תשובת הנתבעת:

17. בשלב זה של פסק הדין אין אנו רואים צורך בפירוט תשובת הנתבעת לרכיבי התביעה השונים. די לנו בציון הדברים הבאים:

א. לטענת הנתבעת תלושי השכר שהנפיקה הנתבעת לתובעים – שמהם עולה כי לתובעים שולם שכר על בסיס שעתי - ולהם צורף דוח נוכחות, משקפים את הסדר השכר ואת שעות העבודה של התובעים בפועל.

בנסיבות הללו טוענת הנתבעת, תביעות התובעים לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית המבוססים על טענות עובדתיות בדבר העסקה על בסיס שכר יומי בהתאם למתכונת שעות קבועה בתעריף המשתנה בין חודשי הקיץ לחודשי החורף – נעדרת בסיס ודינה להידחות.

לצד האמור ובנוסף, הנתבעת דוחה את טענות התובעים למתכונת שעות העבודה הנטענת בכתב התביעה, שהיא הבסיס לתביעת התובעים לגמול בגין העסקה בשעות נוספות.

ב. משהסתיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים בהתפטרות התובעים, גורסת הנתבעת כי אין האחרונים זכאים לפיצויי פיטורים. זאת משלטענתה אין יסוד לטענת התובעים להתקיימותן של נסיבות שבהן רואים את ההתפטרות כפיטורים.

ג. מבלי להיכנס לפרטי טענות הנתבעת, טוענת האחרונה כי יש לדחות את תביעות התובעים בכל רכיבי התביעה הנוספים שבתביעת כל תובע.

ד. לצד האמור העלתה הנתבעת טענת קיזוז אשר במסגרתה היא מבקשת לקזז סכומים שונים ששילמה לכל תובע במהלך תקופת הקשר שאינם בגדר שכר על שעות עבודה בפועל מהסכומים שייפסקו לטובת מי מהתובעים, ככל שייפסקו.

דיון והכרעה:

18. את הדיון בתביעת התובעים נפתח בתביעותיהם לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית, משם נפנה לדיון בתביעות לפיצויי פיטורים ונסיים בדיון פרטני בענייננו של כל אחד מהתובעים ברכיבי התביעה הנוספים הכלולים בכתב התביעה של כל תובע.

התביעה לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית:

19. בבסיס תביעת התובעים לגמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית, עומדות שתי טענות עובדתיות כדלקמן:

הראשונה - הנתבעת שילמה לתובעים שכר יומי שכלל תשלום בגין העסקה בשעות נוספות שאינו מבחין בין העסקה ביום חול לעבודה במנוחה שבועית.

השנייה – התובעים הועסקו במתכונת קבועה שלפיה מסגרת העבודה היומית בתקופת החורף היא בין השעה 08:30 לשעה 17:30 ; ובתקופת הקיץ מהשעה 08:30 עד השעה 20:00.

20. לטענת התובעים שילמה הנתבעת לכל תובע שכר יומי בהתאם לנוסחה הבאה:

"מספר ימי עבודה על פי דוחות הנוכחות, ולא על פי מה שרשום בתלוש השכר, כפול ערך יום עבודה (250 ₪ בחורף, 300 ₪ בקיץ ו-350 ₪ ביולי אוגוסט). ככל והמעסיק החליט ליתן בונוס לאותו יש להוסיף את הבונוס, ולאחר מכן יש לנכות את רכיב הפנסיה – תגמולי עובד ככל ונוכה בתלוש השכר (הדגשה במקור-ט.מ)^[10]".

21. לטענת התובעים, גרסה זו לפיה שולם לתובעים שכר על בסיס יומי וכפועל יוצא מכך המסקנה המתחייבת לפיה, תלושי השכר שהנפיקה הנתבעת לתובעים אינם משקפים את מציאות העסקתם כהווייתה – מקבלת ביטוי בעובדות הבאות:

א. תלושי השכר שהנפיקה הנתבעת לתובעים כוללים רכיבי שכר שאותם לא ידע מנהל הנתבעת להסביר כגון: החזר הוצאות נסיעה (שעה שהנתבעת דאגה להסיע את התובעים לעבודה ובחזרה), והפרשי שכר; ואלה נועדו לטענת התובעים, להביא לתוצאה לפיה השכר ששילמה הנתבעת לכל תובע יהיה תואם להסדר על פיו זכאים התובעים לשכר היומי המוסכם, על פי הנוסחה להם הם טוענים.

ב. תשלום השכר על בסיס יומי קיבל ביטוי ברישומים בדוחות הנוכחות שניהלה הנתבעת (במספר מקרים) ובו מפורט תחשיב השכר על פי תעריף יומי.

ג. לתובעים שולמו דמי חופשה ומחלה לפי תעריף יומי המשתנה בין קיץ לחורף -300 ₪ בתקופת הקיץ ו-250 ₪ בתקופת החורף.

ד. לטענת התובעים אישר מנהל הנתבעת בעדותו כי לתובעים שולם שכר יומי; ובהקשר זה מפנים התובעים לעדות מנהל הנתבעת כדלקמן:

"אף בעלי הנתבעת מסכים כי שילם להם תעריף יומי (עמ' 58 שורות 9-10 ושורות 17-18) לאמור:

ש. סיכמת איתם נטו לתשלום?

ת. לא. אני סיכמתי שהבן אדם פחות מ-250 ₪ בחורף לא יכול לחיות כמו שצריך. בגלל זה גם אני רואה שבחופשה נתתי 250 ₪, בגלל שלבן אדם יש דברים לשלם, אצלי זה כמו משפחה, זה עסק.

ש. כמה בקיץ?

ת. לא פחות מ-300 ₪, יש שעות נוספות, זאת עבודה קשה.

ובמקום אחר אף הודה כי הוא נותן הוראות למנהלת החשבונות כדלהלן:

ש. מי נותן הוראות למנהלת החשבונות?

ת. אני נותן את השעות, בונוסים אם אני רוצה לתת, אם יש דברים כמו חופשים או דברים כאלה

ש. והיא מחליטה מה הפרשי השכר?

ת. ההוראות שלי זה להביא לאדם 250 ₪ בחורף ו-300 ₪ בקיץ המינימום כדי שאדם יחיה כמו שצריך, אחר כך גם בונוסים"^[11].

22. נקדים אחרית לראשית במסקנה לפיה אין בידינו לקבל את טענת התובעים על העסקה בתעריף שכר יומי; מסקנה המבוססת על הנימוקים הבאים:

א. עד לחודש ינואר 2007 הועסקו עובדי הנתבעת על בסיס שכר יומי. בסוף שנת 2006 כינס מנהל הנתבעת את התובעים והודיע על שינוי במתכונת השכר ומעבר לתשלום שכר על בסיס שעתי ותשלום שכר בגין עבודה בימי מנוחה שבועית וחג ושעות נוספות. בהקשר זה נביא את עדות מנהל הנתבעת אשר הסביר בעדותו את השינוי ואת הרקע לשינוי:

"זה לא עובד ככה. לפני 2007, הייתי משלם לפי מחיר ליום. עם העו"ד שלי אמר לי שאני צריך לעבוד לפי שעה לפי החוקים החדשים. בזמן הזה אני מכיר 2 אחים זנטי בגלל האחות שלהם שעשתה לי הנהלת חשבונות אצל הרואה חשבון שהיא היתה עובדת, כשבאתי לארץ לא דיברתי עברית, אני עדיין לא כותב ולא קורא בעברית, אני הלכתי לרו"ח ופתחתי תיק, אני אמרתי שאני פותח עסק ותטפלי בי. זה היה בשנת 2005. בסוף 2006 גיליתי שהצורה של התלושי שכר בהנהלת חשבונות לא נכונה, החלפתי רואה חשבון והלכתי לעו"ד שלי והוא הוציא מכתב לעובדים מעו"ד. מוריס התחיל לעבוד 3 חודשים לפני 01.01.2007. הוא התחיל לעבוד לפי השיטה היומית, ביום 01.01.2007 עשיתי פגישת צוות ואמרתי להם שמהיום אני משלם להם לפי שעות עם שעות נוספות, שבתות וחגים, אני מבין שלכם זה שינוי גדול, יש שתי אופציות או שאתם חותמים על טופס שאתם מסכימים להחליף שיטה של המשכורות, או שאתם רוצים לעזוב, אני מבין, משלם לכם פיצויים וזהו. היה לי מוריס ועוד 2 עובדים אחרים, גיימס מייזל ושי בלומר, שניהם לא הסכימו, שילמתי להם פיצויים והם עזבו. שי הלך לעבוד מכונאות וג'יימס פתח עסק של אופנועים ומוריס חתם על הטופס ונשאר אצלי. אני מציג לבית המשפט טופס כמו שאני מסרתי להם. את הטופס החתום אני לא מצאתי"^[12].

ב. השינוי האמור מקבל ביטוי בתלושי השכר אשר צורפו לתיק בית הדין.

ג. בעדותו אישר התובע 2 את גרסת מנהל הנתבעת על כינוס העובדים והודעה על שינוי מתכונת העסקה. בהקשר זה נפנה לעדותו של האחרון אשר נשאל והשיב:

"ש. בתלושי השכר רואים עד סוף 2006 שקיבלתם 250 או 300 ₪, אתה עבדת 3 חודשים בסך הכל בשנת 2006, עבדת לפי יומית.

ת. נכון.

ש. מה קרה בסוף 2006? לורין דיבר איתכם?

ת. כן. הוא דיבר איתנו אמר שיש שינוי בתלושי שכר.

ש. הוא אמר לכם מי רוצה להישאר ומי רוצה ללכת וחלק הלכו.

ת. כן.

ש. מי הלך?

ת. בלובל ומייזן. שני עובדים עזבו.

ש. למה?

ת. כי לא הסכימו למשהו אחר בתלוש.

ש. הם קיבלו את הפיצויים שלהם?

ת. הם רצו לתבוע ובסוף לא תבעו.

ש. למה נשארת?

ת. הייתי רווק אז ומשכנתא של 3,000 ₪ ולא מצאתי את עצמי לעזוב

ונשארתי.

ש. אבל הוא נתן לכם את האפשרות. ראית את המכתב?

ת. אז לא הייתי קורא עברית.

ש. היה מכתב שמי שרוצה להישאר יישאר עם תנאים חדשים ומי

שלא רוצה יעזוב ויקבל את כל מה שמגיע לו.

ת. מי שלא רוצה הולך אז הלך"^[13].

ד. בעקבות השינוי במתכונת תשלום השכר, הנהיגה הנתבעת רישום נוכחות יומי במקום העבודה. הרישום האמור נוהל על ידי מנהל הנתבעת ועל ידי התובע 2. גם כאן נפנה לעדותו של התובע 2 אשר נשאל והשיב:

"ש. אני מפנה אותך לנספח ד' לכתב ההגנה ולתצהיר שאלה שעות העבודה שהתחלתם לרשום מיום 01.01.2007, מי כתב את זה?

ת. לורין.

ש. מי חתום ליד השם שלך?

ת. אני"^[14].

ובהמשך:

"ש. אז יש 90 אחוז לא חתומים, אז כולם לא חתומים? המסמכים

נראים לך מזויפים?

ת. אני מכיר את רישומי השעות שאתה מציג לי, אני לפעמים גם

הייתי ממלא אותם והייתי עד לרישום.

ש. בהתחלה חתמתם ולאחר מכן הפסקתם לחתום.

ת. כן.

ש. אבל רשמתם את השעות כפי שכתוב.

ת. חלק אני רשמתי וחלק לורין רשם, אני מזהה את המסמכים "^[15].

ה. תלושי השכר תואמים את דוחות הנוכחות, כך שהשכר ששולם לתובע מבוסס על שכר שעתי בגין שעות רגילות, גמול בגין העסקה בשעות נוספות בשיעור של 125% ו-150% וגמול על העסקה בשבת – וזאת על בסיס רישום הנוכחות.

ו. אם נבחן את תלושי השכר אל מול דוחות הנוכחות, נמצא כי ככלל השכר ששולם לתובעים איננו תואם את הנוסחה לה טוענת ב"כ התובעים. כך לדוגמא, אם נעיין בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת לתובע 1 בתקופה שמספטמבר 2012 ועד למאי 2013 כולל, נגלה כי:

(1) בחודש ספטמבר 2012 עבד התובע 1 – 22 ימים. בהתאם ועל פי

גרסת התובע 1, היה האחרון זכאי לשכר של 6,600 ₪ על פי התעריף היומי של 300 ₪ ליום עבודה – התעריף היומי בתקופת הקיץ. בפועל שילמה הנתבעת לתובע 1 בספטמבר 2012 שכר נטו של 7,678 ₪. סכום שאיננו תואם את גרסת התובע 1 לתשלום שכר לפי תעריף יומי של 300 ש"ח לחודש.

(2) בחודש נובמבר 2012 עבד התובע 1 – 18 ימים. על פי גרסתו היה

זכאי לשכר של 4,500 ₪ על פי תעריף של 250 ₪ ליום עבודה – התעריף היומי בתקופת החורף. בפועל שולם לתובע שכר נטו בסך של 6,751 ₪ הכולל תשלום של בונוס בסכום של 500 ₪. גם כאן השכר ששולם לתובע 1 בנובמבר 2012 איננו תואם את גרסתו.

(3) בחודש דצמבר 2013 עבד התובע 1 – 26 ימים על פי הטענה בכתב

התביעה, היה התובע 1 זכאי לשכר של 6,500 ₪ על פי תעריף יומי של 250 ₪ ליום עבודה – התעריף היומי לתקופת החורף. בפועל שילמה הנתבעת לתובע 1 סכום של 8,028 ₪ הכולל בונוס של 1,300 ₪. גם כאן השכר ששולם בניכוי הבונוס איננו תואם את גרסת התובע לעניין העסקתו בשכר יומי בסך של 250 ₪ ליום.

(4) בחודש ינואר 2013 עבד התובע 1 – 20 ימים שבגינם היה זכאי

לשכר על פי תעריף יומי של 250 ₪ ליום עבודה – תעריף היומי לתקופת החורף – בסכום של 5,000 ₪. בפועל שילמה הנתבעת לתובע 1 שכר של 5,724 ₪ הכולל בונוס של 500 ₪. לפיכך גם כאן השכר ששולם לתובע 1 בינואר 2013 איננו תואם את הנוסחה הנטענת בכתב התביעה לתשלום השכר.

(5) בחודש פברואר 2013 עבד התובע 1 – 21 ימים שבגינם היה זכאי

לשכר על פי תעריף יומי של 250 ₪ ליום עבודה – תעריף היומי לתקופת החורף – בסכום של 5,250 ₪. בפועל שילמה הנתבעת לתובע 1 שכר של 6,192 ₪ הכולל בונוס של 1,000 ₪. לפיכך גם כאן השכר ששולם לתובע 1 בפברואר 2013 איננו תואם את הנוסחה לה טוענת ב"כ התובע 1, לפיה השכר ששולם לתובע 1 מבוסס על התעריף היומי ובנוסף הבונוס. כך במקרה שלפנינו, השכר בניכוי הבונוס איננו מגיע לסכום שהיה על הנתבעת לשלם לתובע 1 על פי תעריף יומי של 250 ₪ ליום עבודה.

(6) בחודש אפריל 2013^[16] עבד התובע 1 – 24 ימים שבגינם היה זכאי

לשכר על פי תעריף יומי של 300 ₪ ליום עבודה – תעריף היומי לתקופת הקיץ – בסכום של 7,200 ₪. בפועל שילמה הנתבעת לתובע 1 שכר של 7,636 ₪ הכולל בונוס של 500 ₪. לפיכך גם כאן השכר ששולם לתובע 1 אפריל 2013 איננו תואם את הנוסחה הנטענת בכתב התביעה לתשלום השכר; שכן השכר החודשי בניכוי הבונוס איננו מגיע לסכום שהיה על הנתבעת לשלם לתובע 1, בהתאם לתעריף יומי של 300 ₪ ליום עבודה, התעריף הנהוג בתקופת הקיץ.

(7) בחודש מאי 2013 עבד התובע 1 – 26 ימים שבגינם היה זכאי

לשכר על פי תעריף יומי של 300 ₪ ליום עבודה – תעריף היומי לתקופת הקיץ – בסכום של 7,800 ₪. בפועל שילמה הנתבעת לתובע 1 שכר של 7,736 ₪ הכולל בונוס של 500 ₪. לפיכך גם כאן השכר ששולם לתובע 1 במאי 2013 איננו תואם את הנוסחה הנטענת לתשלום השכר, שכן בחודש זה שולם לתובע שכר הנמוך מהשכר שלו הוא זכאי לטענתו, על פי הנוסחה הנטענת בסיכומי התובעים.

ז. אין לפסול החלטת מדיניות של מעסיק, לפיה השכר החודשי של העובד לא יפחת ממינימום שנקבע בין הצדדים. לפיכך, העובדה שהנתבעת הנהיגה מדיניות שכר לפיה השכר החודשי שישולם לעובד לא יפחת מסכום מינימום שקבע מנהל הנתבעת (250 ₪ ליום עבודה בתקופת החורף ו-300 ₪ ליום עבודה בתקופת הקיץ), אין בה כדי להעיד על הסדר פיקטיבי לתשלום שכר המבוסס על שעות עבודה בפועל, על פי תעריף שעה שנקוב בתלוש השכר תוך תשלום שעות נוספות וגמול בגין העסקה בימי מנוחה שבועית.

ח. ההסדר שנקבע החל מינואר 2007 אשר בבסיסו תשלום שכר המבוסס על רישום נוכחות במקום העבודה, לא בא לפגוע בשכר העובדים, אלא להבדיל, להתאים את המציאות למצב החוקי האוסר על תשלום שכר כולל.

מדיניות השכר החדשה שהונהגה בינואר 2007 מביאה לתוצאה שהשכר ששולם החל מינואר 2007, איננו שונה באופן מהותי מהשכר ששולם לפני ינואר 2007. כך, בהתאם למדיניות זו לפיה השכר השעתי עמד על סך של 26 ₪ לשעת עבודה, השכר היומי לעבודה בקיץ, הכולל העסקה בשעות רגילות וכ-2.5 שעות נוספות^[17], מגיע ל-292.5 ₪ ליום עבודה (208 ₪ עבור 8 שעות רגילות, 65 ₪ לשעתיים נוספות לפי תעריף של 125% מערך שעה רגילה לכל שעת עבודה וחצי שעה נוספת לפי תעריף של 150% מתעריף שעה רגילה – 19.5 ₪). לפיכך, העובדה כי השכר ששולם לתובעים בפועל איננו שונה באופן מהותי מחישוב השכר על פי נוסחה של תשלום שכר יומי לה טוענים התובעים, איננה מעידה על הפיקטיביות של הסדר השכר שהנהיגה הנתבעת החל מינואר 2007.

23. מהמקובץ עולה כי אין לקבל את טענות התובעים על העסקה בתעריף יומי כנטען על ידם.

24. כך גם אין בידינו לקבל את הגרסה הנטענת על ידי התובעים, למתכונת העסקה קבועה שלפיה העבודה הסתיימה בתקופת החורף בשעה 17:30 ובתקופת הקיץ בשעה 20:00.

25. בהקשר זה די לנו שנאמר, כי שעות פעילותה של הנתבעת מוגבלות בתקנות השייט עד לרגע השקיעה^[18]. מהעדויות שלפנינו עולה כי זמן השקיעה באילת מקדים את זמן השקיעה בים התיכון, בשל התנאים הטופוגרפיים באילת^[19]. בנוסף הציגה הנתבעת לוח שנה שמנפיק המרכז הישראלי למידע אסטרונומי ולפיו זמן השקיעה בים התיכון בשיא הקיץ היא בסביבות השעה 18:49. מכאן שלא תיתכן פעילות ימית באילת לאחר השעה 18:00, נגזרת מכך פעילות בנתבעת מסתיימת בשיא הקיץ לא יאוחר מהשעה 19:00, 19:30 – כשעה לאחר סיום הפעילות בים. עובדה התואמת את דוחות הנוכחות שהציגה הנתבעת.

עוד נוסיף כי בהתאם לדוחות הנוכחות שהציגה הנתבעת ואלה כאמור מקובלים עלינו, הפעילות בתקופת החורף הסתיימה לא לאחר השעה 17:00.

26. משמקובלת עלינו עמדת הנתבעת לתשלום שכר על בסיס שעתי המבוסס על רישום נוכחות באופן השכר משולם על שעות רגילות, שעות נוספות ושעות עבודה בימי מנוחה שבועית וחג - ומשאין בידינו לקבל את טענת התובעים על העסקתם בתעריף יומי שאינו מבדיל בין יום חול ליום מנוחה שבועית ואת הטענה הנוספת על מתכונת העסקה קבועה המסתיימת בתקופת הקיץ בשעה 20:00 ובתקופת החורף בשעה 17:30 – נשמט הבסיס מתחת לתביעת התובעים לגמול בגין העסקה בשעות נוספות. מכאן, שדין התביעה על העסקה בשעות נוספות וגמול בגין העסקה בימי מנוחה שבועית להידחות.

התביעות לפיצויי פיטורים:

27. יחסי עובד מעסיק בין הצדדים הסתיימו בעקבות מכתבי התפטרות שהגישו התובעים בחודש אוגוסט 2013 ועל כך אין חולק.

28. במכתב מיום 22.8.2013 הודיע התובע 1 לנתבעת על התפטרותו שתיכנס לתוקף ביום 3.9.2013 מהטעמים הבאים:

"1. רמאות בתלושי השכר שלי.

2. התנהגות לא ראויה כלפיי: צעקות, נזיפות וקללות כלפיי ליד אנשים".

להודעת ההתפטרות השיבה הנתבעת במכתבה המצורף כנספח 2 לכתב ההגנה כדלקמן:

"בהמשך לשיחתך עם "נועה ביץ אילת בע"מ, לצערנו, תמו יחסי עובד-מעביד בינינו, ע"פ מכתב שהעברת אלינו סיום עבודתך בחברה ייכנס לתוקף בתאריך 03/09/13 את מתבקשת להמשיך ולמלא את משימותיך בארגון עד ליום זה.

טופס 161 המאפשר למשוך כספי פיצויי פיטורים יופק בחודש הבא, לאחר שנתוני הפנסיה שלך לחודש ספטמבר יופקדו ויתעדכנו.

אני מאחל לך הצלחה בהמשך דרכך".

29. במכתב מיום 28.8.2013 מודיע ב"כ התובע 2 לנתבעת על התפטרות התובע 2 שתיכנס לתוקף ביום 28.9.2013, כדלקמן:

"מרשנו מודיע בזאת כי הוראתך להחזירו להיות משיט בחברה, מהווה הרעת תנאי העסקה. בנסיבות ובתנאים אלה אין באפשרותו של מרשנו להמשיך ולהיות מועסק בחברה והוא מודיע בזאת כי במידה ולא יוחזר לתפקידו כמנהל בחברה, הרי הוא מודיע על התפטרותו בדין מפוטר וזאת החל מיום 28.09.2013"^[20].

למכתבו של הנתבע 2 מיום 28.8.2013, השיבה הנתבעת במכתב בא כוחה מיום 1.9.2013, כדלקמן:

"בשם מרשתי שבנדון אתכבד לאשר את קבלת מכתבך שבסמך ולהשיבך כדלקמן:

1. ראשית אדגיש כי בהיות מנהל מרשתי – מר לורן לשקר, המנהל היחיד והבלעדי של בית העסק שברשותו, הרי שמרשך מעולם שימש כמנהל ולנוכח מצבת העובדים הכוללת שני עובדים נוספים קבועים זולת ה"ה לשקר (מרשך ואחיו – מר יואב זנתי) אין כל צורך במנהל נוסף.

2. לפיכך, ברור כי מטרת פניית מרשך האמיתית הנה להציג התפטרותו כדין מפוטר ולקבל את פיצויי הפיטורין כאילו הורעו תנאי עבודתו באופן מוחשי – ולא כך הוא.

3. מרשך שימש מאז ומעולם כמשיט סירה אצל מרשתי וזה עיקר תפקידו.

4. מרשתי מקבלת את התפטרותו של מרשך, כמפורט בסע' 22 למכתבך, אולם בנסיבות אלו, ודאי שאינו זכאי לפיצויי פיטורין.

5. גמ"ח ייערך במועדו וכל זכויות הסוציאליות ישולמו למרשך במלואם.

6. ככל שחפץ מרשך לשוב לעבודתו, ללא תנאים מוקדמים ולתפקידו המוכר והידוע, יודיע על כך למנהל מרשתי תוך 48 שעות מרגע קבלת מכתבי זה.

7. ככל שלא תתקבל הודעת מרשך, הרי שהתפטרותו תיכנס לתוקף ממעוד הודעתו כאמור בסע' 4 לעיל.

8. למותר לצין: אין באמור במכתבי זה משום פגיעה ו/או ויתור, על איזה מזכויות מרשתי ו/או דרישותיה".

30. להשלמת התמונה העובדתית בהתייחס לנסיבות סיום הקשר בין הצדדים, נוסיף את הדברים הבאים:

א. במהלך אוגוסט 2013 הציג התובע 1 אישורי היעדרות בשל מחלה המתייחסים לתקופות הבאות:

(1) אישור מחלה מיום 4.8.2013 המתייחס לתקופה שמיום 2.8.2013 ועד ליום 7.8.2013.

(2) אישור מחלה מיום 8.8.2013 המתייחס לתקופה שמיום 8.8.2013 ועד ליום 11.8.2013.

(3) אישור מחלה מיום 12.8.2013 המתייחס לתקופה שמיום 12.8.2013 ועד ליום 18.8.2013.

(4) אישור מחלה מיום 18.8.2013 המתייחס לתקופה שמיום 19.8.2013 ועד ליום 24.8.2013.

(5) אישור מחלה מיום 25.8.2013 המתייחס לתקופה שמיום 25.8.2013 ועד ליום 28.8.2013.

(6) אישור מחלה מיום 29.8.2013 המתייחס לתקופה שמיום 29.8.2013 ועד ליום 17.9.2013.

ב. ביום 12.9.2013 הגיש התובע 1 תביעה לתשלום דמי אבטלה למוסד לביטוח לאומי^[21] המתייחסת לתקופה שמיום 1.9.2013^[22].

ג. יוצא מכאן כי היום האחרון של התובע 1 בעבודה היה ה-1.8.2013, כאשר במהלך תקופת המחלה הציג התובע 1 את מכתב ההתפטרות המוזכר לעיל.

ד. במהלך יולי 2013 יצא התובע 2 לחופשה מתוכננת. מהחופשה המתוכננת חזר התובע לעבודה ובאותו יום שחזר, עזב את העבודה בסביבות השעה 10:00 ופנה לרופא. בהקשר זה נשאל התובע 2 בעדותו והשיב:

"ש. מתי יצאת לחופשת מחלה?

ת. כשחזרתי מחופש באותו יום, ביולי.

ש. ביולי יצאת לחופש?

ת. כן, שבוע עם אשתי.

ש. אחרי שחזרת מחופש לא חזרת ישר לעבודה אלא הלכת למחלה.

ת. לא. חזרתי באותו יום. זה היה בתחילת יולי אולי 10, 10.7.2013, חזרתי לעבוד כן.

ש. בספטמבר עבדת?

ת. לא.

ש. אז אני אגיד לך שלפי התלושים עבדת בסך הכל ביולי 10 ימים. יצאת לחופשה ולא חזרת יותר. אין פה חזרה.

ת. אולי הוא לא רשם לי אתה יום הזה, כי באותו יום הלכתי בשעה 10:00 הביתה.

ש. חזרת מחופש, עבדת עד 10 בבוקר ואז הלכת והוצאת ימי מחלה, נכון?

ת. כן בגלל הבעיות ברגל.

ש. בטיול הרגל לא הפריעה לך.

ת. כן הפריעה לי"^[23].

ה. התובע 2 עזב את מקום העבודה בעקבות ויכוח שהתעורר בינו לבין מנהל הנתבעת שעליה נשאל התובע 2 והעיד:

"ש. על מה הוויכוח?

ת. על נהג (משיט סירה, הוספה שלי-ט.מ) שלא הגיע בזמן ואז אמרתי לו אתה מביא נהג חדש והוא מגיע אחרי כולם ואז זה התפוצץ, היה ויכוח ואמרתי בסדר. באותו יום הלכתי לרופא, היו לי את הבעיות כמה חודשים בחוף, התחלתי את הטיפול הזה, התחיל להיות יותר טוב. דיברתי עם לורין והוא אמר לי שאני יותר לא מנהל אצלו אלא רק נהג ובשבילי זה לא היה בסדר, אני ניהלתי את העסק ופתאום בגלל הריב הקטן שהיה לנו הוא זורק אותי, ופתאום זה כלום זה לא נחשב"^[24].

ו. בפועל הוציא התובע 2 אישורי מחלה לתקופה שמיום 23.7.2013 ועד ליום 30.9.2013 כולל^[25].

ז. יוצא מכאן כי בתקופה שמסר התובע 2 את מכתב ההתפטרות, שהה התובע 2 בחופשת מחלה שהסתיימה רק לאחר שנכנסה התפטרותו לתוקף בסוף ספטמבר 2013.

ח. על בסיס דוחות הנוכחות המפרטים את מספר העובדים שהעסיקה הנתבעת בכל רגע נתון, העסיקה הנתבעת בתקופות שיא בימי הקיץ בין 6 ל-7 עובדים; וככלל כ-4 עובדים. לתובע 2 לא היו סמכויות חתימה בבנק, הוא לא היה מוסמך לקבל עובדים לעבודה, לפטר עובדים או לקבוע את שכרם^[26]. במסגרת עבודתו הרגילה היה התובע 2 משיט סירה, כחלק מהמטלות הכרוכות בעבודתו בנתבעת^[27].

31. על רקע העובדות האמורות המתייחסות לנסיבות סיום ההעסקה, לא הוכיחו התובעים כי יש לראות בהתפטרות של כל תובע כהתפטרות שדינה פיטורים המזכה בפיצויי פיטורים מהנסיבות שנפרט מיד.

32. בכל הנוגע לנסיבות ההתפטרות של התובע 1, לא הציג האחרון עדויות כלשהן שיש בהן כדי לבסס את הטענה במכתב ההתפטרות ליחס משפיל מצד מנהל הנתבעת.

כאמור לעיל, דעתנו היא כי תלושי השכר משקפים את הסדר ההעסקה בין הנתבעת לתובעים 1 ו-2 . כך גם מקובלת עלינו גרסת הנתבעת כי דוחות הנוכחות שנערכו ונרשמו בזמן אמת משקפים את המציאות במקום העבודה ומכאן שהטענה לעניין "רמאות" בתלושי השכר אף היא לא הוכחה.

33. במצב דברים שבו לא הוכיח התובע 1 את התקיימות הנסיבות להן הוא טוען ובעטיין יש לראות בהתפטרות כפיטורים, דין התביעה לפיצויי פיטורים בטענה להתקיימות נסיבות בהן רואים את ההתפטרות כפיטורים – להידחות.

34. מעדות הנתבע 2, עולה כי אינו עונה להגדרת "מנהל" משנעדר סמכויות שהן חלק בלתי נפרד מהגדרת "מנהל"^[28]. מעדותו של הנתבע 2 עולה עוד כי עבודתו הרגילה כללה בין היתר השטה של סירות. מכאן, כי אין לקבל את טענת התובע 2 לפיה מעמדו נפגע בעקבות ביטול מעמדו כ"מנהל" במקום העבודה.

35. זאת ועוד. עובד הטוען להתפטרות בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים בשל פגיעה במעמדו, חייב להצביע ולהוכיח את עצם הפגיעה במעמד. בהקשר זה יש להעיר את ההערות הבאות:

א. במקרה שלפנינו, אין התובע 2 טוען לפגיעה במעמדו שבאה לביטוי באירועים שקדמו לוויכוח עליו העיד בינו למנהל הנתבעת, שלאחריו לא חזר לעבודה בנתבעת.

ב. פשוט, כי עצם קיום הוויכוח עליו העיד התובע 2 שבעקבותיו עזב את מקום העבודה – איננה משום פגיעה במעמד.

ג. כמפורט לעיל, ביקשה הנתבעת מהתובע 2 לחזור לעבודתו הרגילה אשר כללה בין יתר המטלות השטת סירות; לאחר הגשת מכתב כוונת ההתפטרות. בפועל התובע 2 לא חזר לעבוד בנתבעת לאחר הגשת מכתב ההתפטרות, חרף הודעת הנתבעת. כך שלמעשה אפילו אם הייתה אמירה המתייחסת לפגיעה במעמדו של התובע 2 במקום העבודה במהלך הוויכוח בין התובע 2 למנהל הנתבעת – ולטעמנו אין לקבל את עדות התובע 2 בסוגיה זו - הרי שבפועל אמירה שכזו לא התממשה. מכאן שבפועל אין בידי התובע 2 להצביע על פגיעה במעמדו, באופן שיש לראות בהתפטרות כמזכה בפיצויי פיטורים.

36. לאור האמור לעיל, תביעת התובעים 1 ו-2 לתשלום פיצויי פיטורים נדחית.

התביעות הנוספות:

37. כזכור, לצד רכיבי התביעה שעניינם גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית ופיצויי פיטורים, כוללת כל אחת מהתביעות שלפנינו רכיבים נוספים. חלק זה של פסק הדין נייחד לדיון ברכיבי תביעה נוספים בנפרד לכל תובע, ביחס לכל אחד מהרכיבים הנוספים.

התובע 1:

38. תביעת התובע 1 ברכיבים הנוספים כוללת תביעת שכר לחודשים אוגוסט-ספטמבר 2013, דמי הודעה מוקדמת ודמי חגים.

39. התביעה לשכר מתייחסת לשלושה ימי עבודה בחודש ספטמבר 2013 שבהם, לטענת התובע 1, נמנעה הנתבעת מלהעסיקו על אף והם כלולים בתקופת ההודעה המוקדמת שמסר לנתבעת; ותשלום שכר בחסר המתייחס לחודש אוגוסט 2013. לעניין זה טען התובע 1 כי במהלך אוגוסט 2013 הוא זכאי לתשלום בגין יום העבודה שחל ב-1.8.2013 וכן בגין 21 ימי מחלה על בסיס תעריף של 300 ₪ ליום עבודה. באופן זה טען התובע 1 כי הוא זכאי לשכר של 6,600 ₪ לחודש אוגוסט 2013 בעוד שבפועל שולם לו שכר בגין אותו חודש, בסך של 3,891 ₪ בלבד.

בתביעתו טען התובע 1, כי הוא זכאי לתשלום שבעה ימי הודעה מוקדמת בעקבות פיטוריו ביום 22.11.2006 ול-7 ימי הודעה מוקדמת בעקבות פיטוריו ביום 13.1.2012.

התביעה לדמי חגים מתייחסת לתקופה שהחל מינואר 2008 ועד לספטמבר 2013 ואותה העמיד התובע 1 בסיכומיו, על סכום של 18,000 ₪^[29].

את הדיון ברכיבי תביעה אלה נקיים בסדר הצגתם לעיל.

40. בפרק לעיל שבו פרטנו את נסיבות סיום הקשר שבין הנתבעת לתובע 1, צוין כי התובע 1 שהה בתקופת מחלה במהלך חודש ספטמבר 2013, מיום 1.9.2013 ועד ל-17.9.2013; ובמקביל הגיש למוסד לביטוח לאומי תביעה לדמי אבטלה המתייחסת לתקופה שמיום 1.9.2013. יוצא מכאן כי התובע כלל לא העמיד עצמו לרשות העבודה בחודש ספטמבר 2013 ולפיכך אין הוא זכאי לשכר בגין התקופה שמיום 1.9.2013 ועד ליום 3.9.2013, כעובד שהעמיד עצמו לרשות העבודה והמעסיק נמנע מהעסקתו.

41. תלוש השכר לאוגוסט 2013 מלמד כי לתובע 1 שולם שכר עבודה על יום עבודה בודד שעבד באוגוסט 2013 ודמי מחלה בסכום של 3,891 ₪.

מששולם לתובע 1 שכר עבודה בגין יום עבודה בודד שעבד באוגוסט 2013, תביעת השכר המתייחסת לחודש זה עניינה תשלום דמי המחלה להם זכאי התובע 1 בגין אותו חודש. לחישוב זה ניגש מיד.

א. התובע 1 הועסק בשכר שעתי ולפיכך ובהתאם להגדרת חוק דמי מחלה תשל"ו-1976, הוא מוגדר כ"עובד בשכר".

ב. תקופת המחלה אשר בעניינו של התובע 1, שהוא עובד בשכר, הוא "כל ימי מחלתו למעט ימי מנוחה שבועית וחגים". במקרה של התובע 1 שלפנינו, מדובר ב-25 ימים במהלך אוגוסט 2013.

ג. נכון לחודש אוגוסט 2013 צבר התובע 1 את הזכות לדמי מחלה ביחס לתקופת העסקה שתחילתה באפריל 2012, דהיינו – תקופה של 15 חודשים שבגינה צבר את הזכות ל-22.5 ימי מחלה בתשלום.

ד. ביחס לתקופת הזכאות של 22.5 ימי מחלה, אין התובע זכאי לדמי מחלה עבור יום המחלה הראשון; ובעד הימים השני והשלישי למחלה הוא זכאי למחצית מדמי המחלה. מכאן שבפועל זכאי התובע לתשלום דמי מחלה עבור 20.5 ימי מחלה.

ה. התובע זכאי לתשלום דמי מחלה על בסיס השכר הרגיל - 208 ₪ ליום (על בסיס שכר שעתי של 26 ₪ לשעה ול-8 שעות עבודה רגילות, למי שמועסק שישה ימים בשבוע).

ו. בהתאם זכאי התובע לדמי מחלה בסכום של 4,264 ₪.

ז. מתלוש השכר של אוגוסט 2013 עולה כי הנתבעת שילמה לתובע 1 דמי מחלה בסכום של 3,891.68 ₪; ומכאן שנותר חוב בסך של 372 ₪ כדמי מחלה שלא שולמו שעל הנתבעת לשלם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2013.

42. משהגיש התובע 1 את תביעתו מושא פסק דין זה בחודש אפריל 2014 ולאור טענת ההתיישנות שהועלתה בכתב ההגנה, התביעה לתשלום דמי הודעה מוקדמת המתייחסת לפיטורי התובע 1 בנובמבר 2006 – התיישנה.

43. ממכתב הפיטורים שהעבירה הנתבעת לתובע 1 בינואר 2012, עולה כי התובע פוטר בלא מתן הודעה מוקדמת לאחר תקופת העסקה שתחילתה ביולי 2011. מתלוש השכר של ינואר 2012 עולה לתובע 1 לא שולמו דמי הודעה מוקדמת במשכורת אותו החודש.

מכאן שזכאי התובע 1 לדמי הודעה מוקדמת ביחס לשבעה ימי הודעה מוקדמת, כמבוקש בתביעה, בעקבות פיטוריו בינואר 2012 לאחר תקופה של שבעה חודשים, על בסיס שכר יומי של 208 ₪ ליום - בסכום של 1,456 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2012.

44. בסיכומים שהגיש התובע 1 טען האחרון כי הוא זכאי לתשלום עבור ימי חג לתקופה שמינואר 2008 ועד ספטמבר 2013. בהקשר זה טען התובע 1, כי עבד בפועל בימי החג ובהתאם הוא זכאי לגמול עבור עבודה בחג מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה - על בסיס הטענה לפיה הועסק בתעריף יומי אשר לא מבחין בין יום חול ליום חג - ותשלום נוסף בגובה התעריף היומי כדמי חגים. התובע הוסיף כי הוא זכאי לתשלום עבור ימי חג, גם אם אלה נחוגו בשבת.

45. את הדיון בתביעת התובע לתשלום עבור ימי חג נפתח בציון העובדה ולפיה לא פרט התובע 1 בכתב התביעה ובתצהירו את ימי החג בגינם נתבע התשלום. לטעמנו, על רקע עובדה זו – היעדר פירוט ימי החג בגינם נתבע התשלום – ומהנימוקים שנפרט מיד, יש לדחות את התביעה לדמי חגים מעבר לסכום שבו הודתה הנתבעת שזכאי התובע 1 כדמי חגים.

46. כפי שנפסק^[30], תביעה לתשלום דמי חגים מחייבת פירוט באופן שאי פירוט ימי החג אשר בגינם נתבע תשלום דמי חגים – די בו כדי להביא לדחיית התביעה לתשלום דמי חגים.

47. עובד התובע תשלום דמי חגים, חייב להצביע על מקור הזכות לתשלום דמי חגים; וככל שהמדובר בעובד הנסמך על הוראות ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה (להלן: "ההסכם"), המקנה לעובד יומי את הזכות לדמי חגים – כמו המקרה שלפנינו – להוכיח כי הוא עומד בתנאים המקנים את הזכאות לתשלום דמי חגים, כאמור בהסכם.

כידוע, ההסכם מעניק לעובד יומי את הזכות לדמי חגים, לאחר שלושה חודשי העסקה באותו מקום עבודה, ובתנאי שיום החג איננו חל בשבת. לפיכך, במקרה של התובע 1 שלפנינו, משמדובר בעובד אשר הועסק בפרקי זמן שונים בתקופה מושא התביעה לתשלום דמי חגים, היה על התובע 1 להוכיח את עמידתו בתנאי הזכאות לתשלום עבור ימי חג, ביחס לכל חג שנחוג בכל אחד מתקופות העבודה הנפרדות.

בענייננו לא הצביע התובע 1 על ימי חג בגינם הוא תובע תשלום וממילא לא הוכיח כי הוא זכאי לתשלום עבור אותם ימי חג, משהשלים שלושה חודשי העסקה אצל הנתבעת, ערב החג מושא תביעתו לדמי חג.

48. כאמור לעיל, טענת התובע 1 להעסקה בשכר יומי נדחתה; ומנגד, מקובלת עלינו עמדת הנתבעת המקבלת ביטוי בתלושי השכר על העסקה בשכר שעתי ותשלום גמול בגין העסקה בשעות נוספות ובימי מנוחה שבועית וחג. בנסיבות הללו התביעה לדמי חגים, ככל שהיא מתייחסת לתשלום גמול בגין העסקה ביום החג מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה – להידחות.

49. בהתאם לאמור ועל בסיס הודאת הנתבעת בחוב על חשבון דמי חג לתובע 1 בסכום של 3,257 ₪, הרינו פוסקים לתובע 1 את הסכום שהנתבעת מודה כי הוא זכאי לו כדמי חגים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2013.

התובע 2:

50. הרכיבים הנוספים בתביעתו של התובע 2 כוללים: דמי חגים, דמי חופשה, הפרשי דמי הבראה ופיצוי בגין הפקדות בחסר לקרן פנסיה – כמפורט להלן.

51. בסיכומים שהגיש התובע 2 נטען כי על הנתבעת לשלם לאחרון דמי חגים ביחס לתקופה שמינואר 2007 ועד לספטמבר 2013 כולל, בסכום של 25,800 ₪.

בדומה לתובע 1 טען התובע 2 כי על הנתבעת לשלם תשלום עבור דמי חג, גם אם אלו חלו בשבת בגובה התעריף היומי על פי שיטתו; ובנוסף גמול בגין העסקה ביום החג, מכוח שעות חוק עבודה ומנוחה. באופן זה טען התובע 2 בסיכומיו כי:

"...על הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן: 8 ימי חג שבכולם עבד בפועל X6 שנים = 48 ימי חג X 450 ₪ (תעריף של 100 יום חג ועוד 50% הפרש בגין העבודה שעבד בחג וקבל שכר יומי רגיל) = 21,600 ₪ ועוד 5 ימי כיפור X 300 ₪ = 1,500 ₪, בהם עבד יום לפני החג ולאחריו ועוד 6 ימי חג בגין שנת 2013 X 450 ₪ = 2,700 ₪ ובסה"כ 25,800 ₪" ^[31].

52. לטענת התובע 2, עמדה לרשותו יתרת חופשה מחודש דצמבר 2008 בהקיף של 19 ימי חופשה שלא נוצלו על ידו. לטענתו, בינואר 2009 אופסה ייתרת ימי החופשה מבלי, שקיבל התובע 2 תשלום עבור אותם ימי חופשה. על רקע זה ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום בגין אותם ימי חופשה, בסכום של 5,700 ₪.

בנוסף טען התובע 2 כי:

" למרות ויתקו של התובע נצבר לתובע יום חופשה אחד כל חודש, כאשר החל מהשנה החמישית קובע חוק חופשה שנתית כי התובע זכאי ל-14 ימי חופשה, מהשנה השישית ל-16 ימי חופשה ולא 12 ימים, כפי שנצבר לפיכך, התובע זכאי ל-10 ימי חופשה נוספים 300 ₪ X = 3,000 ₪." ^[32]

כן טוען התובע 2 כי היה על הנתבעת לשלם לו דמי חופשה מחודש יולי 2013, ביחס ל-10 ימי חופשה שניצל בחודש האמור על פי תעריף יומי של 350 ₪ ליום – סה"כ סכום של 3,500 ₪. בעוד שבפועל שילמה לו הנתבעת באותו חודש דמי חופשה בסכום של 2,400 ₪ בלבד באופן שהוא זכאי להפרש בסך של 1,100 ₪^[33].

לבסוף טוען התובע 2 כי בחודש ספטמבר 2013 שולמו לתובע דמי פדיון חופשה ביחס למכסה של 16 ימי חופשה שעמדה לרשותו נכון לאותה עת בסכום כולל של 3,840 ₪ בעוד שהיה עליה לשלם לתובע דמי פדיון חופשה על בסיס תעריף יומי של 3,00 ₪ ליום, בסכום של 4,800 ₪. מכאן שנותרה יתרה על חשבון דמי פדיון חופשה בסכום של 960 ₪ שאותם הוא תובע^[34].

53. לטענת התובע 2 שילמה לו הנתבעת דמי הבראה בחסר בשנים 2011, 2012 ו-2013 באופן שבגין אותן שנים עלייה לשלם לתובע 2 הפרשים בסכום כולל של 488 ₪.

54. רכיב התביעה האחרון בתביעת התובע 2 הוא ולפיצוי על הפקדות בחסר לקרן פנסיה. בהקשר זה טען התובע 2 כי בתקופה שמינואר 2008 ועד לסיום הקשר בין הצדדים בסוף אוגוסט 2013, היה על הנתבעת להפקיד לזכותו לטובת תגמולים ופיצויים וחלק העובד סכום כולל של 6,383 ₪, בנוסף לסכומים שהופקדו על ידה - שלא הופקדו ואותם הוא תובע^[35].

55. את הדיון ברכיבי תביעה של התובע 2 - לתשלום עבור ימי חג, תשלום בחסר של דמי חופשה ודמי הבראה, והפקדות בחסר לקרן פנסיה - אלה נקיים בסדר הצגתם לעיל.

56. את תביעת התובע 2 לתשלום עבור ימי חג מבקשים אנו לבחון בהתאם לקביעות שהגענו אליהן ולפיהן מסגרת יום העבודה הרגיל של התובע 2 הוא בן 8 שעות, בהן הועסק על בסיס שכר שעתי של 26 ₪ לשעת עבודה ליום; וכאשר במהלך העבודה מושא התביעה לדמי חגים שילמה לו הנתבעת גמול על העסקה בימי חג בהם עבד כמתחייב מהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה.

על פי קביעות אלה, תביעת התובע לתשלום גמול עבור העסקה ביום חג מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה – להידחות בהעדר עילה משגמול כאמור שולם לתובע 2.

57. הזכות לתשלום דמי חגים קבועה בהסכם שבהתאם להוראותיו אין התובע 2 זכאי לתשלום דמי חגים בגין ימי חג שנחוגו בשבת. לפיכך, אין בידינו לקבל את טענת התובע 2 לפיה הוא זכאי לדמי חגים גם אם אלה נחוגו בשבת; ובהתאם לפירוט שהגישה הנתבעת בכתב ההגנה ובתצהיר שהגיש מנהל הנתבעת – היה התובע 2 זכאי לתשלום עבור 54 ימי חג שנחוגו במהלך התקופה שמינואר 2007 ועד כולל אוגוסט 2013 ושלא נחוגו בשבת.

יוצא מכאן כי התובע 2 היה זכאי לאורך התקופה מושא התביעה לדמי חגים בהיקף כולל של 11,232 ₪^[36], מתלושי השכר עולה כי בתקופה האמורה שילמה הנתבעת לתובע 2 דמי חגים בסכום כולל של 4,213 ₪ ומכאן שזכאי האחרון לתשלום דמי חגים בסך של 7,019 ₪, כפי שהודתה הנתבעת בסיכומיה^[37]. לסכום האמור, יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום ה-1.9.2013.

58. תביעת התובע 2 מכוח חוק חופשה שנתית היא בשלושה מישורים:

המישור הראשון – מתייחס לזכות לחופשה שצבר התובע 2 לתקופה שלפני חודש ינואר 2009. לעניין זה די לומר כי משזכות מכוח חוק חופשה שנתית מתיישנת בתוך 3 שנים ממועד הקמת הזכות על פי החוק; ומשהועלתה טענת ההתיישנות בכתב ההגנה – התביעה לעניין זה התיישנה.

המישור השני – מתייחס להיקף הזכות לחופשה שנתית ובעניין זה טען התובע 2 כי לאורך תקופת הקשר זקפה הנתבעת לתובע 2, יום בחודש על חשבון זכות לחופשה וזאת בהתעלם מהוותק שצבר התובע 2 במקום העבודה.

ובסוגיה זו נקצר ונאמר:

מתלושי השכר עולה כי לאורך תקופת הקשר ומידי חודש זקפה הנתבעת לזכות התובע 2 זכות לחופשה בהיקף של יום בחודש. באופן זה, נמנעה מהתובע 2 הזכות לחופשה בארבעת השנים האחרונות להעסקתו (השנה השוטפת ושלושת השנים שקדמו לה^[38]), בהיקף כולל של 32 ימים; על פי החישוב הבא:

א. מכוח חוק חופשה שנתית שנת עבודה פירושה "פרק זמן של 12 חודש מיום 1 בינואר של כל שנה"

ב. יוצא מכאן כי בעיני חוק חופשה שנתית, שנת 2007 היא שנה השנייה לעבודתו של התובע 2 והשנים 2010, 2011, 2012 ו-2013 הן השנים החמישית, השישית, השביעית והשמנית בהתאמה.

ג. בהתאם לחוק חופשה שנתית^[39] היה התובע 2 זכאי למכסת חופשה של 16 ימים לשנת 2010; 18 ימים במהלך שנת 2011; 21 ימים במהלך שנת 2012; ו-21 ימים במהלך 2013^[40] - בסה"כ 76 ימים. בפועל זקפה הנתבעת לטובת התובע ביחס לתקופה האמורה 44 ימים^[41]. באופן זה נמנעה מהתובע 2 הזכות לחופשה בהיקף של 32 ימים.

בגין אותם 32 ימים שלא נזקפו לזכות מכסת החופשה של התובע 2, וממילא לא נוצלו על ידו במהלך התקופה שמינואר 2010 ועד לסיום הקשר, זכאי התובע 2 לדמי פדיון חופשה.

מכוח חוק חופשה שנתית^[42], דמי פדיון חופשה הם בסך השווה לשכר הרגיל שהיה המעסיק משלם לעובד אילו עבד בשירותו במהלך תקופת החופשה הצבורה. במקרה שלפנינו. בתקופה של 32 ימים ובהתאם למתכונת העסקה של 6 ימים בשבוע, היה התובע 2 זכאי לשכר בגין 28 ימי עבודה^[43] - בסכום כולל של 5,824 ₪^[44]. לסכום האמור יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום ה-1.9.2013.

המישור השלישי של התביעה מכוח חוק חופשה שנתית מתייחס לשיעור דמי החופשה. לעניין זה טען התובע 2 כי הוא זכאי לתשלום דמי חופשה על חופשה שניצל בחודש יולי 2013על פי תעריף של 350 ₪ ליום חופשה ולדמי פדיון חופשה של מכסת ימי החופשה שעמדה לרשותו נכון ליום ה-1.9.2013, על פי תעריף של 300 ₪ ליום חופשה. נקצר ונאמר כי דין תביעתו זו של התובע להידחות שכן הזכות לדמי חופשה מכוח החוק, נקבעת לפי השכר לעובד. במקרה הנוכחי מקובלת עליינו גרסת הנתבעת לפיה שולם לתובע שכר על בסיס שעתי של 26 ₪ לשעה, ולמסגרת העסקה של 8 שעות ליום עבודה רגיל ומכאן שאין התובע 2 זכאי לדמי פדיון חופשה על פי התעריף הנטען כל ידו מכוח החוק.

59. אין בדעתנו להתעכב על התביעה לתשלום דמי הבראה בחסר די לנו שנאמר את הדברים הבאים:

א. התביעה לתשלום דמי הבראה בחסר מבוססת על הטענה לפיה היה על הנתבעת לשלם לתובע דמי הבראה בייחס לכל שנת 2011 על בסיס תעריף של 365 ₪ ליום - שהוא התעריף שבתוקף החל מיום 1.7.2011 - דמי הבראה ביחס לשנת 2012 על פי תעריף של 371 ₪ ליום – שהוא התעריף שבתוקף החל מיום 1.7.2012 - ודמי הבראה ביחס לשנת 2013 על פי תעריף של 374 ₪ ליום – שהוא התעריף שבתוקף החל מיום ה-1.7.2013.

ב. מתלושי השכר שהוגשו לבית הדין עולה כי הנתבעת שילמה לתובע 2 מידי חודש דמי הבראה, לחודש השוטף על פי התעריף של דמי ההבראה, נכון לאותו חודש.

ג. במצב דברים זה, התביעה לתשלום דמי הבראה בחסר שלפנינו מבקשת להחיל את תעריף דמי ההבראה שנקבע ביולי של כל שנה, לתקופה שקודמת לעדכון, דהיינו לתקופה שמינואר ועד יולי של אותה שנה. טענה שכזו אין לקבל, משהזכות לדמי הבראה בשיעור שנקבע ביולי של השנה השוטפת, הוא מיולי ואילך.

ד. לאור האמור התביעה לתשלום דמי הבראה בחסר נדחית.

60. כתב התביעה כימת את תביעת התובע 2 להפקדות בחסר לקרן פנסיה לסכום של 560 ₪ בלבד. משכתב התביעה לא תוקן, אין אנו מוסמכים לפסוק לתובע 2 סכום ברכיב תביעה זה החורג מהסכום שנתבע בגינו בכתב התביעה.

61. לאור האמור, ומשלא הייתה התייחסות בסיכומי הנתבעת לטענות התובע 2 לעניין הפקדות בחסר לקרן הפנסיה הרינו פוסקים את סכום התביעה בעילה זאת – בסך של 560 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ה-1.9.2013.

טענת הקיזוז:

62. במסגרת כתבי ההגנה לתביעות שלפנינו העלתה הנתבעת טענת קיזוז במסגרתה ביקשה לקזז כל סכום שייפסק לטובת התובעים – שכר ששולם לשיטתה המתייחס לשעות ההפסקה שבמהלך יום העבודה, דמי כלכלה ששילמה לתובעים, בונוסים ששולמו לכל אחד מהתובעים בנוסף לשכרו במהלך תקופת הקשר, תשלומים שהעבירה הנתבעת לטובת קרן השתלמות לתובע 2 ודמי הודעה מוקדמת.

63. נקצר ונאמר:

תנאי העסקה ושכר מהם נהנו התובעים לאורך השנים, מהווים חלק מתנאי העסקתם. מכאן שאין הנתבעת יכולה בדיעבד לטעון כי תנאי ההעסקה שסיפקה לתובעים הכוללים בין היתר: בונוסים ששולמו מעבר לשכר, כלכלה שסופקה במקום העבודה והפקדות לקרן השתלמות שהעבירה לטובת התובע 2 – הם זכויות שקיבלו התובעים שלא כדין ואותם היא רשאית לקזז עם סיום הקשר.

64. במקרה שלפנינו הסתיימו יחסי עובד מעסיק בין הצדדים בתום תקופה ההודעה המוקדמת, שנתן כל תובע לנתבעת. מכאן שלא הפרו התובעים את חובתם לנתבעת במתן הודעה מוקדמת וממילא אין הנתבעת רשאית לקזז את הסכום לו היא טוענת כדמי הודעה מוקדמת מחובותיה על פי פסק דין זה לתובעים.

65. לאור האמור, דין טענות הקיזוז על כל חלקיה להידחות.

סוף דבר:

66. על הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:

לתובע 1:

דמי מחלה בגין חודש אוגוסט 2013 - בסך של 372 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2013.

דמי הודעה מוקדמת בעקבות פיטורי התובע 1 בינואר 2012 בלא הודעה מוקדמת - בסכום של 1,456 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2012.

דמי חגים - בסכום של 3,257 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2013.

לתובע 2:

דמי חגים – בסכום של 7,019 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום ה-1.9.2013.

דמי פדיון חופשה - בסכום של 5,824 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום ה-1.9.2013.

פיצוי בגין אי הפקדות לקרן פנסיה – בסכום של 560 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ה-1.9.2013.

67. משנדחו עיקר טענות התובעים, אין צו להוצאות.

68. הערעור על פסק הדין הוא בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ט, (02 מאי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. המצורף כנספח 1 לכתב התביעה של התובע 2. ↑

2. בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958. ↑

3. סעיף 50 לכתב התביעה בתיק 33680-04-14. ↑

4. סעיף 51 לכתב התביעה בתיק 33680-04-14. ↑

5. סעיף 33 לכתב התביעה בתיק 33723-04-14. ↑

6. סעיף 35 לכתב התביעה בתיק 33723-04-14. ↑

7. סעיף 36 לכתב התביעה בתיק 33723-04-14. ↑

8. סעיפים 77 ו-78 לכתב התביעה בתיק 33680-04-14. ↑

9. סעיפים 54 ו-55 לכתב התביעה בתיק 33723-04-14. ↑

10. סעיף 16 לסיכומי התובעים. ↑

11. סעיפם 3 ו4 לסיכומי התובעים. ↑

12. עמ' 66 לפרוטוקול שורות 14-27. ↑

13. עמ' 19 לפרוטוקול שורות 11-30. ↑

14. עמ' 11 לפרוטוקול שורות 1-5. ↑

15. עמ' 11 לפרוטוקול שורה 28 עד עמ' 12 שורה 4. ↑

16. לא נערכה בדיקה ביחס לחודש מרץ 2013, בשל אי הוודאות לעניין גובה התעריף היומי בחודש זה. דהיינו, אם יש לשלם לתובע שכר בחודש מרץ 2013 על פי תעריף יומי של 300 ₪ כנהוג בתקופת הקיץ או לחילופין 250 ₪ הנהוג בתקופת החורף. ↑

17. מהשעה 08:30 ועד השעה 19:30 הכוללת הפסקה של שעה במהלך יום העבודה, כטענת הנתבעת. ↑

18. בהקשר זה נשאל התובע 2 והשיב: "ש. אתה מסכים איתי שאתה מכיר את תקנות השייט של הים, יש לך רישיון. ת. כן. ש. אתה גם מסכים איתי שאסור לגרור סירה בים מהרגע שהשמש שוקעת, נכון? ת. כן" עמ' 9 לפרוטוקול שורות 1-4. ↑

19. לדוגמא עדותו של עד התובעים, מר ליברמן, עמ' 33 לפרוטוקול שורות 8-9. ↑

20. נספח 1 לכתב התביעה של התובע 2. ↑

21. כפי שעולה ממכתב המוסד לביטוח לאומי מיום 16.9.2013, נספח 21 לתצהיר התובע 1. ↑

22. עדות התובע 1 עמ' 49 לפרוטוקול שורה 27 עד עמ' 50 שורה 1. ↑

23. עדות התובע 2, עמ' 22 לפרוטוקול שורות 7-19. ↑

24. עמ' 14 לפרוטוקול שורות 20-25. ↑

25. עדות התובע 2, עמ' 29 לפרוטוקול שורות 7-13. ↑

26. עדות התובע 2, עמ' 17 לפרוטוקול שורות 19-25. ↑

27. עדות התובע 2, עמ' 16 לפרוטוקול שורות 25-26. ↑

28. בהקשר זה נציין כי הפקדת כספים בבנק באותן תקופות שבהן מנהל הנתבעת נמצא בחו"ל ואיוש הקופה, אינם ממאפייני בעל תפקיד ניהולי. ↑

29. סעיף 84 לסיכומי התובע ↑

30. ↑

31. סעיף 87 לסיכומי התובע 2. ↑

32. סעיף 89 לסיכומי התובע 2. ↑

33. סעיף 90 לסיכומי התובע 2. ↑

34. סעיף 90 לסיכומי התובע 2. ↑

35. סעיפים 93 עד 96 לסיכומי התובע 2. ↑

36. סכום המתקבל ממכפלה של מספר ימי החג להם זכאי התובע 2 לתשלום בשכר היומי המבוסס על שכר שעתי של 26 ₪ לשעת עבודה – 208 ₪ ליום עבודה. ↑

37. סעיף 82 לסיכומי הנתבעת. ↑

38. לאור מגבלות ההתיישנות. ↑

39. בנוסח שהיה נכון במועד הגשת התביעה (לפני התיקון משנת 2016). ↑

40. משהועסק באותה שנה חלק מהשנה, ופחות מ-240 ימים. ↑

41. יום לכל חודש כעולה מתלושי השכר. ↑

42. סעיפים 10 ו-13 לחוק חופשה שנתית. ↑

43. להוציא יום מנוחה שבועית ↑

44. המבוסס על שכר יומי של 208 ₪ ליום. ↑