בתאונה שארעה ביום 24.1.13 נפגע רכבו של התובע ע"י רכב המבוטח אצל הנתבעת. המבוטח והנתבעת הודו באחריות לתאונה, ושילמו לתובע את מלוא שיעור הנזק כמוערך בחוו"ד השמאי מטעמו, וכן סכום חלקי משיעור שכה"ט הנדרש. כך, שילמה הנתבעת לתובע סך כולל של 59,481 ₪ (שווי הרכב בניכוי 10% שרידים, בתוספת הוצאות חילוץ וגרירה, ובתוספת סך של 1,200 ₪ על חשבון שכ"ט השמאי).

השמאי מטעם התובע דרש תשלום בסך של 2,855 ₪, המורכבים מהסכומים 2,242 ₪, שכ"ט, 68 ₪ עבור נסיעות (22 ק"מ), 10 ₪ עבור צילומים ו- 120 ₪ עבור הוצאות משרד, הכל בתוספת מע"מ.

הדיון כאן נסוב אך ורק על ההפרשים בגין שכה"ט כאמור.

לדיון שלפניי לא התייצב השמאי מטעם התובע, אשר הסתפק בציוד התובע במכתב מטעמו, המסביר לשיטתו הכיצד הגיע לסכום שכה"ט הנקוב, והתובע עמד על בירור תביעתו במתכונת זו.

במכתב האמור ציין התובע כי הוא דורש הוצאות נסיעה למגרש המשטרתי, שם מצוי היה הרכב, ובדיקתו שם בסך של 300 ₪ לשעה X 2; הוצאות הכנת אומדן ובירור עלויות העבודות והחלפים בסך 300 ₪ לשעה X 2; הסברים על אופן חישוב הנזק ובקשה להצעות למכירת השרידים לצורכי הקטנת הנזק בסך של 300 ₪ לשעה X 2 והכנת חוו"ד והפקדת רשיונות לפירוק 300 ₪ לשעה X 1.5 שעות.

התובע הסביר שבשל מצבו הרפואי לאחר התאונה לא יכול היה לבחור בעצמו שמאי ולערוך סקר שוק, ועל כן השמאי נבחר ע"י סוכן הביטוח כשליחו. מכתב מטעם סוכן הביטוח בנוגע לשיקולים לבחירת השמאי צורף אף הוא (שכן גם זה לא התייצב לדיון), ובו צוין כי הבחירה בשמאי זה נעשתה מבין שני שמאים אשר היו רלבנטים לאזור זה, מתוך רשימת השמאים של החברה שביטחה את רכב התובע (מתוך שיקול שאם תידחה תביעת התובע כנגד הנהג הפוגע, ניתן יהיה להיעזר בחווה"ד לקבלת תשלום מאת החברה המבטחת את רכב התובע). עוד צוין שם כי נבחר השמאי שנתן את חווה"ד ולא האחר "מתוך אילוצי זמן ונגישות לרכב הניזוק".

עיינתי במסמכים שהציג התובע ומצאתי כי אין מנוס מדחיית תביעתו.

התובע, ככל ניזוק, מחויב לפעול להקטנת נזקיו. השיקול המכריע בעניין זה הוא מניעת הגדלת הנזקים וההוצאות למשק כמכלול, מתוך מידניות משפטית כלכלית כוללת.

כך, ככל שההוצאות הנדרשות להטבת הנזק תקטנה, כך תימנענה חברות הביטוח המבטחות את המזיקים באשר הם, מהגדלת פרמיית הביטוח לשם כיסוי הוצאותיהן. ככל שיוגדלו הנזקים והניזוק יהא פטור מחובתו לפעול להקטנתם, כך יגדלו ההוצאות לכיסוי הנזקים, וחברות הביטוח תאלצנה להגדיל את הפרמיות בהן הן מחייבות את המבוטחים, באשר הם, לכיסוי נזקיה וסיכוניה.

יוצא אם כן כי הקטנת הנזק עומדת כאינטרס של כלל האוכלוסיה, כמבוטחים בפוטנציה, ולא רק של המזיקים בכל מקרה לגופו.

הפירוט שמסר השמאי מטעם התובע מלמד לכאורה על כך שהלה גבה סכומים בכפל ואף למעלה מכך עבור הכנת חווה"ד, כאשר פעם אחת נקראת הדרישה דרישה לשם מימון "עריכת האומדן", ובפעם השניה נקראת הדרישה דרישה לשם מימון "עריכת ההסברים על אופן החישוב" ובפעם השלישית כדרישה למימון "הכנת חוות דעת". בכל הכבוד, לא מצאתי כי יש הצדקה לפיצול לכאורי זה, ונדמה בעיניי כי ממילא מדובר בפעולה אחת שראוי לעשותה בעת ובעונה אחת, ללא פיצול כאמור.

ראוי לזכור כי מדובר בשומה לשם קביעת אובדן מוחלט של הרכב, אשר נערכה על סמך בדיקת הרכב במגרשי המשטרה, אליהם הגיע השמאי פעם אחת בלבד לשם בדיקת הרכב (השמאי לא טרח לציין כי ביקר יותר מפעם אחת וממילא נדמה כי ביקור נוסף לא נדרש), ואשר בהתאמה נעשתה מבלי שהרכב יפורק פירוק של ממש, לצורך בחינת מלוא רכיביו.

עיון בחווה"ד מלמד על כך שברכב ניזוקו כריות האוויר, חגורות הבטיחות, השמשה הקדמית, פח חיצוני, צמיג גלגל שמאלי קדמי, ואלו לבדם מצדיקים קביעת נזק העולה על 60% משווי הרכב (בגין חלפים ועבודה).

הואיל ונזקים אלו הם נזקים הניתנים לאיתור ולזיהוי כבר במבט ראשוני וחיצוני ברכב, ממילא אינני סבורה כי נדרשה פעולה מיוחדת לצורך הערכת הרכב כאובדן מוחלט.

זאת ועוד – דרישת התשלום הכוללת שתי שעות עבודה עבור זמן נסיעה של 22 ק"מ ובחינת רכב שכאמור נפגע באופן שעיון חיצוני בו, עפ"י רכיבי הנזק המפורטים מעלה, מלמד על פגיעה המצדיקה קביעת הנזק כאובדן כללי, נראית, לשון המעטה, מוגזמת.

גם דרישת תשלום שאיננה מבוטלת בגין "בקשה להצעות למכירת השרידים לצורכי הקטנת הנזק" כאשר בפועל הופחת שיעור של 10% משווי הרכב, כמקובל, עבור שרידים, איננה ברורה.

מכל אלו שוכנעתי כי דרישת התשלום של השמאי מטעם התובע הינה מוגזמת, והעובדה שזה בחר שלא להתייצב לדיון לצורך הבהרת דרישתו, אומרת דרשני.

אציין כי שוכנעתי שהתובע לא לקח חלק פעיל בבחירת השמאי, וכי הסתמך על מאן דהוא לצורך בחירתו, ואולם סבורני כי אין בכך כדי להקים לו זכות מוצדקת לבוא בדרישות נוספות אל מבטחת המזיק ואל המזיק, וממילא סבורני כי יש לקבוע כי לא פעל להקטנת נזקיו על אף הנסיבות.

הנתבעת כאמור שילמה סך של 1,200 ₪ על חשבון שכה"ט, סכום שהוא גבוה מהנהוג והמקובל, ובהחלט עומד בגבול העליון הראוי בעבור עריכת חוו"ד שמאית באשר היא, לא כל שכן בעבור חווה"ד נשוא תובענה זו.

מכל האמור – אני דוחה את התביעה ולפנים משורת הדין איני מחייבת את התובע בהוצאות, לאחר ששוכנעתי כאמור כי מצבו לא אפשר לו לערוך בעצמו את סקר השוק כנדרש.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים.

המזכירות תמציא העתק פסה"ד לצדדים בדואר.

ניתן היום, ה' אב תשע"ה, 21 יולי 2015, בהעדר הצדדים.