1. לפניי תביעה כספית ע"ס 7,804 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 27.09.2013, בין כלי רכב, מ"ר 16-546-11 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג רכב טאטוא רחובות, מ"ר 66-655-4 (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2. למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית, באופן שאחריותו של נהג רכב הנתבעות לקרות התאונה היא בשיעור של 65%.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי:

5.1. אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעת, שהייתה קוהרנטית וסדורה על פני גרסתו של נהג רכב הנתבעות שהייתה בלתי עקבית, ושאינה עונה בקנה אחד עם גרסתן של הנתבעות כפי שהוצג בכתב ההגנה.

5.2. שוכנעתי כי התאונה קרתה לפני הכניסה למעגל התנועה ולא במעגל התנועה כפי שטענו הנתבעות בכתב הגנתן. שהרי נהג רכב הנתבעות מעיד כי התאונה קרתה במעבר החצייה לפני הכניסה למעגל התנועה (עמ' 3, שורות 27-26 לפרוטוקול). איני מקבל את ניסיונו של קצין הבטיחות מטעם הנתבעת 1 להצדיק בכל מחיר את הגרסה שהוא רשם על גבי נ/1.

5.3. שוכנעתי כי התאונה קרתה בנסיבות כפי שתיאר נהג רכב התובעת, לפיהן בעוד רכב הנתבעות מנקה את קטע הכביש הימני בסמוך למדרכה תוך כדי שהוא נוסע בנסיעה איטית, הגיע רכב התובעת עקף אותו, שכן תנאי הכביש אפשרו זאת, מבחינת מרווח, אלא שבעת שרכב התובעת היה במקביל לרכב הנתבעות סטה האחרון שמאלה מבלי להבחין ברכב התובעת וגרם לתאונה בחוסר זהירות.

ודוק מרבית אורכו של רכב התובעת כבר עבר את רכב הנתבעות בעת התנגשות הרכבים. זאת, ניתן ללמוד ממוקד הנזק ברכב התובעת שהוא בכנף האחורי הימני. מה שמעיד כי טרם סטייתו שמאלה של רכב הנתבעות היה על נהג רכב הנתבעות לבחון אם קיים רכב משמאלו ורק אז להתקדם עם רכבו. היה על נהג רכב הנתבעות לאפשר לרכב התובעת לחלוף טרם רכב הנתבעות מגיע לנקודה בה התקדמותו תביא לפגיעה ברכב התובעת. משלא עשה כן, נהג רכב הנתבעות הרי שהוא נהג בחוסר זהירות ועיקר האחריות לקרות התאונה חל עליו.

5.4. יחד עם זאת, איני פוטר את נהג רכב התובעת מאחריות לקרות התאונה באשר גם עליו היה לנהוג בזהירות עת הוא מבקש לנסוע בצמוד לרכב טאטוא רחובות, במיוחד כאשר הנסיעה היא בנתיב שהולך ומצטמצם לקראת כניסה למעגל תנועה.

לפיכך, בנסיבות העניין אני סבור כי חלוקת האחריות לקרות התאונה תעשה באופן שנהג רכב הנתבעות יישא באחריות בשיעור של 65% לקרות התאונה

6. הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, תשלמנה לתובעת את הסכומים הבאים:

6.1. סך של 5,073 ₪, שהינו 65% מסכום התביעה, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,250 ₪.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ל' שבט תשע"ה, 19 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.