מספר בקשה:1

בפני

כבוד השופט אלכס אחטר

מבקש

נעימה יאסר

נגד

משיבה

מדינת ישראל

החלטה

לפני בקשה לביטול פסק דין, שניתן בהעדר התייצבות המקש.

המסגרת הנורמטיבית בענייננו, מתוחמת בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, אשר מאפשר לדון נאשם בהיעדר התייצבות מטעמו וקובע חזקה כי אם הנאשם הוזמן ולא התייצב בבית המשפט יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו, וכי בית המשפט רשאי לדונו בהיעדר.

240. (א) בעבירות לפי פקודת התעבורה, או לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל–1970, שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש, בעבירות שנקבעו כעבירות קנס או בעבירות לפי חיקוק אחר ששר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת קבע, יחולו סדרי דין אלה:

..........

(א)2 נאשם שהוזמן ולא התייצב בבית המשפט בתחילת המשפט או בהמשכו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום, זולת אם התייצב סניגור מטעמו;

(א)3 בית המשפט רשאי לדון נאשם לפי הוראות פסקה (2), שלא בפניו, אם הוא סבור שלא יהיה בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם ובלבד שלא יטיל עליו עונש מאסר.......

(הוראת שעה)
תש"ס-2000

(תיקון מס' 46) תשס"ו-2005

(ב) על פסק דין מרשיע שניתן לפי סעיף קטן (א), יחולו הוראות סעיף 130(ח) ו-(ט).

בית משפט רשאי לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר (את הכרעת הדין או את גזר הדין, או את שניהם) וזאת בהתאם לסעיפים 130(ח) ו- 130(ט) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, (להלן – "החוק"), הדנים בבקשת ביטול פסק דין שניתן בהיעדר התייצבות, המתווים את אמות המידה המנחות את ביהמ"ש בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין.

סעיף 130(ח) לחוק קובע שני טעמים, שאינם מצטברים, המצדיקים ביטולו של פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבות הנאשם למשפטו או לחילופין גרימת עיוות דין לנאשם כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל נקבע לעניין זה כדלהלן:

"בשלב זה ניצב המבקש לפתחו של בית המשפט כאשר מבוקשו הוא לקבל "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של הליך שהתנהל לכאורה כדין והסתיים. על המבקש מוטל אפוא הנטל לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים טעמים המצדיקים את הנעת גלגלי המערכת מחדש".

כמו כן, נקבע כי משלא מתייצב הנאשם לדיון אליו זומן כדין וכשאין בידו שום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, אין הוא יכול להלין אלא על עצמו, (ראו רע"פ 2586/10 אלי אסולין נ' מדינת ישראל פס"ד מיום 21.4.2010, פורסם במאגרים המשפטיים; רע"פ 8445/07 אברהם קדוש נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים; רע"פ 8333/09 פיראס חביבי נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים המשפטיים).

זאת ועוד, כב' השופט המנוח אדמונד לוי ז"ל ברע"פ 5569/07 אברך בן טובים נ' מדינת ישראל התייחס לסוגייה בקובעו כי:

"אם היו בידי המבקש ראיות לכך שלא חטא בחלק מהעבירות שיוחסו לו, היתה מוטלת עליו החובה להתייצב בבית המשפט ולטעון את טענותיו, ומטעמים השמורים עמו בחר שלא לעשות זאת. העולה מכך הוא כי ... מותר היה לראות בו כמי שהודה בעובדות, ועל כן לא נפל פגם כלשהו בהרשעתו...".

בעפ (י-ם) 9407/05 קינג אללה נ' מדינת ישראל, נדרש בית המשפט למקרים הרבים בהם אין מתייצבים נאשמים לדיונים בתיקי תעבורה וקבע:

"בית המשפט העליון פסק לא אחת, כי לנוכח ריבויים של מקרי אי ההתייצבות, במיוחד בתיקי תעבורה, יש לקבוע כי ברגע שהנאשם הוזמן כדין, ניתנה לו האפשרות להיות נוכח במשפטו ולנסות להוכיח את חפותו. ומשלא התייצב, אין לו אלא להלין על עצמו, ודי בכך כדי שיהיה לו יומו בבית המשפט...".

בענייננו, בניגוד לנטען בנימוקי הבקשה ובתצהיר המבקש, המבקש הוזמן לישיבת ההקראה כדין, בתיק קיים אישור מסירה חתום וערוך כדין. אדגיש כי, המבקש לא טען במסגרת בקשתו כי המען אליו נשלח הזימון, אינו מענו אלא ציין באופן כללי בלבד שהחתימה המופיעה אינה נחזית להיות חתימתו. המבקש ציין כי לבקשה מצורפות דוגמאות חתימה מהבנק, אולם לבקשה לא צורפה אסמכתא זו.

זאת ועוד, איני סבור שכל טענה הנטעת ביחס לזיוף החתימה, מבלי שתונח במסגרת הבקשה תשתית לכאורית לביסוס טענה זו, די בה לכשעצה כדי להיעתר לסעד המבוקש. קבלת טענה כללית שכזו, תוביל למבול של בקשות סרק לביטל פסקי דין, להצפת בית המשפט ושימוש לרעה בטענת הזיוף.

על כן, בנסיבות העניין, אני קובע כי לא נפל פגם כלשהו בזימונו של המבקש לדין ודין טענתו ביחס לחתימה – להדחות.

אם לא די באמור לעיל הרי שפסק הדין, הומצא למבקש בסמוך למועד בו נשפט בהעדרו, (קיים בתיק אישור מסירה לגבי המסירה של פסק הדין), המבקש לא רק שלא טרח לקיימו אלא מצא לנכון, ללא כל הצדק סביר, להגיש את בקשתו הנוכחית בשיהוי ניכר, ללא בקשה להארכת מועד וללא עמדת המשיבה כמתחייב בסעיף 130(ח) סייפא לחסד"פ.

במסגרת פסק דין שניתן בעפ"ת 33128-12-15 רביע מירם נ' מדינת ישראל, (בית משפט מחוזי נצרת מיום 24.02.2016), התייחס כב' השופט סאאב דבור לתופעה הנפוצה לפיה מוגשות בקשות לביטול פסקי דין, או לחילופין ערעורים לערכאת הערעור, בשיהוי ניכר, כדלהלן :

"בשולי פסק הדין אציין כי לא ניתן להתעלם מהתופעה הנפוצה לפיה מערערים/מבקשים אחדים פונים לבית המשפט אם זה במסגרת בקשה לביטול פסק דין ואם זה במסגרת הודעת ערעור, אך לאחר שנודע להם על שלילת רישיון נהיגה ו/או צבירת ניקוד מטעם משרד הרישוי. תופעה זו הינה פסולה ושורשיה יונקים מתוך רצון של אותם מערערים/נהגים לחלץ את עצמם מן המבוי הסתום אליו נקלעו. במצבים שכאלה ברי, כי אין עניין לנו בטענות שמקורן בפסק הדין עצמו או בהליך התעבורתי העומד בבסיס צבירת הנקודות".

המבקש לא הסביר את השיהוי הניכר בהגשת הבקשה ואת העובדה שבקשתו הוגשה ללא בקשתה מתאימה להארכת המועד, על כן אני קובע כי אין ממש בטענה זו ואני מורה על דחייתה.

למעלה מן הצורך, אציין כי המבקש לא פירט את סיכויי הגנתו וגם בשל כך, יש לדחות את בקשתו.

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, מהנימוקים שמניתי לעיל ועל רקע השיהוי הרב הנעוץ בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין ולאחר ששוכנעתי, כי לא נגרם עיוות דין למבקש, אני מורה על דחיית הבקשה.