1. בפני תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו המשיב 1 (להלן: "המשיב") הינו בעל זכויות בדירה ברחוב המלך חזקיה 39/12 באשדוד, הידועה כגוש 2396 חלקה 31 תת חלקה 76 (להלן: "הדירה"), בשיעור של מחצית וזאת על אף שהדירה רשומה בבעלות מלאה על שם המשיבה 2 (להלן: "המשיבה").

2. תביעה זו באה לעולם נוכח חוב כספי אותו חב המשיב למבקשת ונוכח ניסיונה של המבקשת לגבות את סכום החוב מן המשיב, ניסיון שלא צלח. משעמדה המבקשת בפני מבוי סתום ביקשה לעקל זכויות בדירת מגורים בה מתגורר המשיב, או אז גילתה כי מלוא הזכויות בדירה רשומות על שם המשיבה. לשם כך הגישה תביעה זו בטענה כי הרישום בפועל הינו למראית עין ואינו מייצג את הסכמות המשיבים, בינם לבין עצמם, שנעשו ביניהם קודם לרכישת הדירה.

3. אין חולק כי המשיב והמשיבה החלו ביחסי קרבה בשנת 1995 לערך שלאחר מכן עברו להתגורר יחדיו. בשנת 1997 נולד בנם המשותף הראשון ובשנת 1998 נרכשה הדירה נשוא התובענה. בשנת 2000 נישאו המשיבים זה לזו בנישואין אזרחיים בקפריסין. בשנת 2004 נולד בנם השני. בשנת 2012 עלו חיי הנישואין על שרטון ובני הזוג החלו בהליכי גירושין וניהלו הליכים משפטיים שונים בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, בין השאר תביעת רכוש במסגרתה תבע המשיב זכויות בשיעור של מחצית בדירת המגורים בה התגוררו.

4. תביעת המבקשת מבוססת כל כולה על תביעת הרכוש שהגיש המשיב כנגד המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד בדבר זכויותיו בדירה. מנהל המבקשת אישר כי תצהירו מבוסס על תביעת המשיב וכי אין המדובר במידע הידוע לו באופן אישי.

5. המשיבה הגישה כתב תשובה וטענה כי הדירה נרכשה מכספיה היא, קודם לנישואיה למשיב וכי הרישום משקף את כוונת הצדדים.

המשיב לא הגיש כתב הגנה אך התייצב לדיון ובמסגרת עדותו בפני טען כי הדירה נרכשה במשותף על אף שנרשמה על שם המשיבה.

על פי גרסת המשיבה, כפי שבאה בפני, עולה כי הדירה נרכשה ברובה מכספי הלוואה אותה נטלה המשיבה מבנק והיתרה מומנה מכספים שקיבלה המבקשת מהוריה.

המשיבה אישרה כי המשיב נשא בהוצאות להן נדרשו מעת לעת לשיפוץ הבית ואולם שיפוץ גדול יותר מומן במלואו מכספי הלוואה אותה נטלה מבנק מלווה, הלוואה בה לא נטל המשיב כל חלק. כעדות לכך צירפה כתב ויתור עליו חתום המשיב אל מול הבנק, משנת 2006, לפיו מצהיר הוא כי אין לו זכויות בדירה וכי מוותר הוא על כל טענה שיכולה לקום לו בכל הנוגע לזכויות בדירה. (נספח ד' לכתב התשובה).

מנגד טען המשיב בעדותו, כי הדירה נרכשה במשותף על ידי שניהם, והרכישה מומנה מרביתה מכספי הלוואה כשאת היתרה מימנו מכספים נוספים מבלי שהוא יודע לציין מקורם. המשיב ציין, כי הוא שילם את שכ"ט העו"ד שטיפל בעסקת רכישת הדירה.

המשיב הוסיף וסיפר, כי המשיבה לחצה עליו לרכוש דירת מגורים והוא נענה לבקשותיה על אף שרצה באותה עת לעזוב את הארץ. לדבריו, הוא השקיע כספים בדירה בעת רכישת הדירה וכן כאשר שיפצו את הדירה. תיעוד על כך לא הוצג בפני.

המשיב טען, כי בעת שרכשו את הדירה חיו כבני זוג לכל דבר ועניין על אף שלא היו נשואים.

המשיב לא חלק על כי המשיבה נושאת בהחזרי ההלוואה אותה נטלה מהבנק.

6. בין לבין נמצא, על פי עדות שבאה בפני במהלך ישיבת ההוכחות, כי ביום 11.2.15 הגיעו המשיבים, בינם לבין עצמם, לידי הסדר פשרה בתביעת הרכוש והמזונות, הסדר אשר קיבל תוקף של פסק דין, ביום 16.2.15, על ידי בית המשפט לענייני משפחה. (להלן: "הסכם הרכוש")

מהסדר זה עולה כי כנגד חובות המשיב כלפי המשיבה, בגין דמי השתתפות בהוצאות הבית, וכנגד תשלומי מזונות אותם חב המשיב כלפי ילדיו הקטינים, סכומים אותם שיערכו הצדדים וקבעו אותם בהסכם, בסך של כ-280,000 ₪, מוותר המשיב על זכויותיו בדירה.

המשיבה בעדותה אישרה כי הבינה היטב את משמעות ההסכם והאמור בו וכן אישרה, כי היתה מיוצגת בהסכם זה על ידי עורך דין וכי בא כוחה בהליך הנדון היה מודע לפרטי ההסכם, קודם חתימתה על ההסכם.

לדבריה, בקשה לסיים את המחלוקת בינה לבין המשיב ועל כן הסכימה לדברים.

נהיר כי גמירות דעת זו בין המשיבים, בינם לבין עצמם, כעולה מהסכם הרכוש אשר נחתם ביניהם בבית המשפט לענייני משפחה, אך מאשש את טענת המבקשת כי למשיב זכויות בדירה על אף רישומה על שם המשיבה בלבד.

עובדה זו אף מתיישבת עם גרסת המשיב לפיה נשא במימון רכישת הדירה מאחר ובאותם זמנים ראה הוא את עצמו כבן זוגה של המשיבה לכל דבר ועניין. לדבריו, על אף שהתנגד לרכישת הדירה, מאחר וביקש לעזוב את הארץ, נענה לרצונה של המשיבה ונטל חלק ברכישת הדירה. כך לטענתו, שילם את שכ"ט עו"ד שביצע את עסקת רכישת הדירה וכן העביר לידי המשיבה כספים להם נדרשה לצורך רכישת הדירה ואף שילם בשיק סכום כסף למוכר על חשבון תמורת רכישת הדירה.

גרסתו של המשיב נמצאה אמינה עלי בהיותה תואמת את הסכמת הצדדים בהסכם הרכוש.

על פניו, כטענת המבקשת, יש להניח כי המשיבים, משיקולים כספיים, קידמו את רכישת הדירה על שם המשיבה בלבד, מאחר ובהיותה אם חד הורית היתה זכאית להלוואה גדולה יותר בתנאים נוחים יותר אותם לא היו מקבלים כזוג נשוי. הצדדים החזיקו חשבונות בנק נפרדים אך תרומתם לחיים המשותפים היתה הדדית. כשם שמחשבון המשיבה הוחזרו כספי ההלוואה אזי מחשבון המשיב שולמו הוצאות מחיה.

מן האמור ניתן להסיק כי היתה כוונת שיתוף ברכישת הדירה, גם אם נרשמה על שם המשיבה בלבד. והשאלה הנשאלת הינה האם כוונת הצדדים היתה לשיתוף מלא בזכויות בדירה, במובן זה שלכל אחד מבני הזוג מחצית הזכויות בדירה, או שמא יש לקבל בנדון את עמדת המשיבה כי תרומתה הכספית ברכישת הדירה היתה זו המשמעותית.

בהעדר תשתית ראיתית מעוגנת בכתובים בדבר הסכומים ששולמו על ידי כל אחד מבני הזוג לשם רכישת הדירה, ובהעדר כל עדות בדבר הסכמה לחלקו של כל אחד מן הצדדים בדירה, ראיתי לנכון להיצמד להסכמות הצדדים כמפורט בהסכם הרכוש אשר אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה.

כעולה מהסכם זה, הסכימו הצדדים כי שווי זכויותיו של המשיב בדירה מגיע לכ- 280,000₪ וכי המשיבה תישא ביתרת פירעון ההלוואה, אשר הוערכה בסכום של 250,000 ₪. מן האמור ניתן להסיק, כי חלקו של המשיב בדירה עומד על מחצית מיתרת סכום ההלוואה בצירוף הסך שנקבע על ידי הצדדים, סך של 280,000 ₪. צירוף סכומים זה מביא אותנו לתוצאה כוללת של סך 400,000 ₪.

בהינתן שווי הדירה על סך של כ-1 מיליון ₪ כפי שהעידה המשיבה, ובהעדר כל עדות אחרת מטעם המבקשת, ובהינתן חלקו של המשיב בדירה השווה ערך לסכום של כ-400,000 ₪ אני קובעת כי חלקו של המשיב בדירה הינו 40%.

7. לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת התביעה על דרך של מתן סעד הצהרתי הקובע את דבר זכויותיו של המשיב בדירה בשיעור של 40%. רישום הזכויות בדירה יתוקן בהתאם.

המשיבה תישא בהוצאות המבקשת בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום, י' אדר תשע"ה, 01 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.