1. זהו סיפור המעשה-

התובעים יצרו קשר עם נציג הנתבעת לצורך רכישת מטבח.

נערכה פגישה בין התובעים לבין נציגת הנתבעת שבמהלכה נחתם הסכם להזמנת המטבח, ונמסרו לתובעים שירטוט והדמיה ממוחשבים של המטבח.

התובעים שילמו לנתבעת מקדמה בסך של 4,000 ₪, על חשבון מחירו המלא של המטבח בסך של 35,700 ₪.

הנתבעת הודיע לתובעים לגבי מועד עריכת המדידות בדירתם.

התובעים ביקשו שהמדידות יערכו מחוץ לשעות עבודתם, אלא שנאמר להם שהדבר אינו אפשרי, ולכן נטלו יום חופש מעבודתם, והמתינו למודד שלא הגיע, וגם לא נמסרה להם הודעה לגבי אי הגעתו.

התובעים יצרו קשר עם נציגי הנתבעת כדי לבדוק את פשר העניין, ונמסר להם שהמודד לא יגיע במועד שנקבע.

התובעים שכעסו על התנהלותה של הנתבעת, הודיעו על ביטול ההסכם, ואז הוצע להם לבדוק אפשרות שהמודד יגיע מאוחר יותר באותו היום, או במועד אחר, אך הם דחו את ההצעה בטענה שטיב השירות אינו עונה על ציפיותיהם.

התובעים ביקשו את השבת המקדמה, אלא שבקשתם נענתה בסירוב על ידי נציגי הנתבעת, שטענו כי עליהם להיפגש עם סמנכ"ל הנתבעת לצורך בחינת בקשתם לביטול ההסכם.

לפיכך הוגשה התביעה.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה שביטול ההסכם נעשה שלא כדין, ועל התובעים לשאת בהוצאותיה של הנתבעת. כן נטען כי הנתבעת מתנגדת לביטול ההסכם.

ביום 30.9.2014 נערך בפני דיון הוכחות במעמד התובעים ומנהל התובעת.

דיון והחלטה

1. מצאתי לנכון לקבל את טענות התובעים לגבי השתלשלות העניינים כמתואר בכתב התביעה.

מנהל החברה, מר אברהם זיו, שהתייצב לדיון, לא ניהל את המגעים באופן ישיר עם התובעים, ולכן עדותו בדיון שנערך בפני, לרבות חזרתו על פרשת ההגנה, הינה בבחינת עדות מפי השמועה, ולא מצאתי לנכון לייחס לה משקל של ממש, באותם מקומות שלא נתמכה בגרסת התובעים, או בראיות חיצוניות אמינות.

מר זיו הודיע שאין בכוונתו להפנות שאלות לתובעים, ולפיכך גרסתם לגבי העניינים שבעובדה במסגרת פרשת התביעה, עליה חזרו בפני בדיון, לא נסתרה.

1. יש לבחון האם ביטול ההסכם על ידי התובעים נעשה כדין, בשים לב לנסיבות העניין.
2. ביצוע המדידה הינה חלק מתנאי ביצוע ההסכם להזמנת המטבח, וכך הוסכם כי- "מועד האספקה המשוער הינו 90 יום מחתימת התוכנית לביצוע, לאחר המדידה". מעבר לכך, מכיוון שמדובר ברכישת מטבח על פי הזמנה מיוחדת, ולא ברכישת מוצר מדף מוגמר, היה מקום לבצע מדידות לצורך ייצור רכיבי המטבח והרכבתם.

יוצא אפוא שאי הגעת המודד למקום במועד שנקבע לתובעים על ידי הנתבעת, מבלי שנציגי הנתבעת טרחו להודיע לתובעים על אי הגעתו, תוך שהאחרונים נטלו יום חופש מעבודתם לצורך כך, לאחר שבקשתם לשינוי השעה היעודה נדחתה, מהווה הפרה של ההסכם מצידה של הנתבעת.

1. בסעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, שכותרו "הזכות לביטול" (להלן: "חוק החוזים תרופות"), נקבע כדלקמן-

"(א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.

(ב) היתה הפרת החוזה לא-יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי-צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי-צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול".

1. אינני סבור, בשים לב לנסיבות העניין, שאי התייצבותו של המודד במועד שנקבע, מהווה הפרה יסודית של ההסכם, שהקימה לתובעים את הזכות להודיע על ביטול ההסכם, מבלי שניתנה לנתבעת האפשרות לתקן את מחדלה, על ידי שליחת המודד מטעמה במועד אחר.

לעניין זה יש להביא בחשבון כי הייתה זו הפעם הראשונה שבה תואם מועד להגעתו של נציג הנתבעת, והגם שמר זיו לא ידע להסביר את הסיבות לאי התייצבותו (ע' 2, ש' 15-17), לא ניתן לשלול את האפשרות כי המדובר בתקלה שאירעה בתום לב, ויש להניח, במידת הסבירות המתבקשת, ולאור האינטרסים המעורבים, כי הנתבעת הייתה מעוניינת בביצוע ההזמנה, ובמתן השירות לתובעים.

מעבר לכך, התובעים טענו כי בהמשך להודעתם על ביטול ההסכם, הציעו נציגי הנתבעת לבדוק אפשרות לשלוח מודד עוד באותו היום, או לתאם מועד אחר להגעתו, ומכאן שהנתבעת הביעה נכונות לתקן את מחדלה, אלא שהתובעים דחו את הצעת הנתבעת.

התובעים טענו שהתנהלותה של הנתבעת בעניין הנדון הינה בגדר חוצפה, והדעת נותנת כי התנהלות הנתבעת גרמה לפגיעה של ממש ברגשותיהם, ויכול שאף לנזק ממוני בשל נטילת יום של חופשה מעבודתם, אך עם זאת, והגם שיש ליחס לנתבעת התנהלות רשלנית, עדיין אינני סבור כי התנהלותה עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם, מהטעמים שפורטו לעיל.

1. מהמקובץ לעיל עולה כי לא היה מקום למתן הודעה על ביטול ההסכם, מבלי להעמיד לנתבעת את האפשרות לתקן את מחדלה בתוך פרק זמן סביר.
2. עם זאת, נראה לי כי ההודעה על ביטול ההסכם הביאה לסיומם בפועל של יחסי הצדדים בכל הנוגע לייצור המטבח והתקנתו. הנתבעת טענה בפרשת הגנתה על התנגדותה לביטול ההסכם, אך לא נטען בפני כי הוגשה תביעה לאכיפת ההסכם, ומכל מקום ספק בעיני האם ניתן לאכוף את ביצוע העסקה, בשים לב לכך שמדובר בהסכם לרכישת מטבח לפי הזמנה מיוחדת, שניתן לראותה כמתן שירות אישי (לעניין אי אכיפת שירות אישי, ראו- סעיף 3.(2) לחוק החוזים תרופות).
3. במסגרת ההסכם להזמנת המטבח הוסכם בין הצדדים כי במקרה של ביטול ההסכם התובעים יישאו בדמי ביטול בהתאם להוצאות הנתבעת. "במקרה של ביטול, יגבו דמי טיפול בהתאם להוצאות החברה".

מעיון בלשון התניה הנ"ל עולה שלא נעשתה אבחנה בין מקרה שבו ביטול ההסכם נעשה כדין, לבין מקרה שבו ביטול ההסכם נעשה שלא כדין, וניתן להסיק כי חישוב דמי הביטול יערך בשני המקרים באותו האופן.

1. מכיוון שלפי התניה הנ"ל דמי הביטול יחושבו לפי הוצאות החברה, הרי שיש לבחון האם הנתבעת הניחה בפני תשתית ראייתית הולמת לצורך הוכחת ההוצאות שנגרמו לה כתוצאה מההתקשרות עם התובעים.
2. לכתב ההגנה צורפה הודעה בכתב מטעמו של רואה החשבון של החברה, כך לפי הטענה, ובה נרשם, בין היתר, כי לאחר שנסקרו נתוני הוצאות המכירה והשיווק על פי הדו"חות הנוגעים לנתבעת, לתקופה שהסתיימה ביום 30.9.2013, הכוללים, בין היתר, תשלומי שכר ועמלות למנהלי הסניפים, לעובדי המכירות ולזכיינים- "סה"כ ההוצאות המכירה והשיווק בתקופה מהווה כ- 37.7% ממחזור המכירות של החברה באותה התקופה". בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי- "מאחר שבהזמנה לא בוצעו שלבי השיווק האחרונים, כלומר מדידה והורדת התיק לייצור, אנו אומדים את עלות הוצאות ביטול העסקה בכ- 20% מערך ההזמנה". כלומר, דמי הביטול נאמדים על ידי הנתבעת בסכום של 7,140 ₪.

לא מצאתי לנכון ליחס משקל של ממש לאמור בהודעה הנ"ל, מהטעם שרואה החשבון לא הובא בפני לעדות, לא ניתן היה להעמידו לחקירה על הודעתו, ולכן יש לראותה כעדות מפי השמועה.

מעבר לכך, בהסכם צוין כי דמי הביטול ייקבעו בהתאם להוצאות החברה, אך לא צוין כי הכוונה לכלל הוצאות החברה בנוגע למכירה ולשיווק ביחס למחזור מכירותיה, וניתן להבין מנוסח ההסכם כי המדובר בהוצאות שנגרמו לנתבעת בפועל כתוצאה מההתקשרות עם הלקוח המסוים.

1. בנסיבות העניין יש מקום להידרש לקביעת דמי הביטול על דרך האומדנה, לפי הראיות שהונחו בפני, ועד כמה שהונחו, על ידי הצדדים.

"... הלכה היא כי העדר יכולת לחשב באופן מדויק את היקף הנזק שנגרם לתובע אינו שולל ממנו את זכאותו לפיצויים, בין אם המדובר בפיצויים חוזיים, נזיקיים או אחרים. מקום שהוכח קיומו של נזק רשאי בית המשפט לאמוד את גובהו. התנאי לכך הוא שקיים קושי אובייקטיבי, לאור אופיו וטיבו של הנזק, להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק לו אחראי הנתבע, ושהתובע הביא את אותם נתונים אשר ניתן באופן סביר להביאם (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 809; ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(4) 309, 317-316; ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 34; וכן דעת הרוב בעניין רובינוביץ). למעשה, כמעט בשום מקרה לא יכול בית המשפט לחשב באופן מדויק לחלוטין את הנזק שנגרם, למצער בתביעות נזיקין, ועל כן כמעט תמיד נדרש הוא להסתייע בהערכה במידה כזו או אחרת. אין קו גבול המפריד בין הגדרה מדויקת של הנזק לבין קביעתו על דרך אומדן. על כל פנים, סבורני כי יש מקום לאמוד את שיעור הנזק רק כל עוד ישנה נקודת אחיזה מינימלית, ולוּ בדל ראיה, עליה יכול בית המשפט להישען בהערכתו" (ע״א 8279/02 זאב גולן נ׳ עזבון המנוח דר מנחם אלברט ע״י דורה מנחם, פסקה 31; פורסם במאגרים משפטיים).

"על התובע המבקש פיצוי בגין הפרת חוזה (וכך גם בתביעה אזרחית אחרת) להוכיח קיומו ושיעורו של הנזק. אך אין הלכת אניסימוב מציבה רף ראייתי גבוה וקשיח העלול להעמיד מכשול בפני נפגע המנסה באמצעים סבירים להוכיח את נזקו ומנוע מכך מטעמים אובייקטיביים; על כן נותר פתוח הפתח לדרכי הוכחה גמישות יותר, ואף לאומדן. נקבע בה כי: "באותם המקרים, בהם... ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם- לאור טבעו ואופיו של הנזק- קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר" (עניין אניסימוב, 808–809). ובסופו של יום יהיו איפוא אף מקרים שבהם תהא פסיקה על פי אומדן, כשמציאות החיים מחייבת זאת" (רע"א 1327/08, מתד תעשיות בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ. פסקה ז'; פורסם במאגרים משפטיים).

1. מהנתונים שהוצגו בפני עולה כי נוצר קשר בטלפון עם נציגי הנתבעת, ונערכה פגישה אחת ביום 4.4.2014 במשרדי הנתבעת, שבמהלכה נחתם ההסכם להזמנת המטבח.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי נערכו שתי פגישות, בימים 2.4.2014, ו- 4.4.2014, אך טענה זו אינה מתיישבת עם גרסת התובעים, עם האמור בדו"ח שיחות ופגישות שצורף לכתב ההגנה, שממנו עולה כי לא נערכה פגישה ביום 2.4.2014, ועם עדותו של מר זיו בדיון.

בפגישה שנערכה ביום 4.4.2014 הוסכמו תנאי ההסכם, ונמסרו לתובעים שרטוט של המטבח והדמיה שהוצאו מהמחשב, לפי המידות שמסרו התובעים. מר זיו הציג בדיון שרטוטים ממוחשבים נוספים, אלא שהתובעים טענו שאלה לא נמסרו להם, ומצאתי לנכון לקבל את גרסתם זו, מכיוון שנציגת הנתבעת שעמה נערכה הפגישה לא הובאה לעדות.

1. יוצא אפוא שעיקר עבודתה של הנתבעת נעשתה בפגישה אחת שנערכה בין הצדדים.
2. בנסיבות העניין נראה לי שיש להעמיד את דמי הביטול, על דרך האומדנה, על סכום כולל של 1,180 ₪.
3. לאור האמור לעיל, הנתבעת תשיב לתובעים את יתרת המקדמה ששולמה בסכום של 2,820 ₪, וכן את אגרת בית המשפט בסך של 50 ₪, סה"כ- 2,870 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת כתב התביעה, ביום 8.5.2014, ועד לתשלום בפועל.
4. החוב הפסוק הנ"ל ישולם לתובעים בתוך 30 יום ממועד מתן החלטה זו (פגרת בתי המשפט במניין הימים), ובחלוף הזמן, וככל שלא ישולם, ניתן לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לצורך גבייתו.
5. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בתוך 15 ימים.
6. המזכירות תודיע לצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ה, 05 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.

_______________

משה הולצמן, שופט