1. תובענה הנוגעת למשלוח דברי דואר באמצעות דואר אלקטרוני לתובע, ללא הסכמתו, הנשענת על הוראות סעיף 30 א' לחוק התקשורת (בזק ושידורים) תשמ"ב 1982.
2. לפי המתואר בכתב התביעה, התובע טוען כי קיבל ללא הסכמתו וללא מתן הרשאה, סדרה של שישה פרסומים אשר נשלחו אליו מאת הנתבע (הנתבעת 2 אינה גוף משפטי, אלא שם של עלון המופץ על ידי הנתבע 1, בהתאם יתייחס פסק הדין לנתבע 1 בלבד – אפנה לסעיף 10 לכתב ההגנה), שלושה בחודש מרץ 2014, ושלושה בחודש אפריל 2014.
3. מציין התובע, כי מדובר בעלון בעל משמעות פרסומית, מקום שהוא מכיל הפנייה לטיולים המאורגנים על ידי הנתבע, במקצועו כמורה דרך, וכן משום שהאתר אלי מפנה הפרסום אף עוסק בגיוס תרומות; התובע מציין כי לא יזם פניה אל הנתבע 1, לא הצטרף לכל רשימת תפוצה של הנתבע, ובהיעדר הסכמתו אסור היה לנתבע לשלוח את אותם דברי דואר לתובע. עוד ציין התובע, שהנתבע אף הקשה על הסרתו ממאגר הנתונים שלו ולא בנקל הופסק אותו משלוח של הודעות.
4. הנתבע התגונן בפני התובענה, וטען כי אין איסור שבחוק על משלוח דבר דואר שאיננו פרסומת – ולדבריו מדובר בעלון אידיאולוגי המופץ ללא כוונת רווח, וכן טען שנקט בכל האמצעים הסבירים כדי להסיר את כתובת הדוא"ל של התובע ממאגר הנתונים לכשנתבקש לעשות כן.
5. שלוש שאלות ראויות להכרעה בהקשר זה: האם דבר הדואר אשר נשלח לתובע היה "דבר פרסומת"? האם נסיבות משלוח דבר הדואר מהווה מעשה הפרה לפי הוראות סעיף 30 א' (ט) לחוק התקשורת (בזק ושידורים)? ואם כן, מהו הפיצוי הראוי בהקשר זה?
6. לאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי לנכון לענות על שתי השאלות הראשונות בחיוב, מהטעמים כמפורט להלן:
   1. דבר הדואר אשר נשלח לתובע מהווה "דבר פרסומת", המוגדר בהוראות החוק כ"מסר המופץ באופן מסחרי, שמטרתו לעודד רכישת מוצר או שירות או לעודד הוצאת כספים בדרך אחרת". מקום שעלון כלשהו מכיל קישור לשירותים המוענקים על ידי השולח מהם הוא מפיק או עלול להפיק רווח כספי, מדובר בעלון פרסומי.
   2. יתר על כן, העלון הפרסומי ואתר האינטרנט הרלוונטי, מכילים מדור של גיוס תרומות. גיוס תרומות תואם בצורה מפורשת, הן מילולית, והן פרשנית - אם נפרש את תכלית החקיקה, כפעילות המיועדת "לעודד הוצאות כספים בדרך אחרת", את הסיפא להגדרת "דבר פרסומת". לא ניתן לפרש את הדברים אחרת, שכן פרשנות המביאה לאישור היעדר האיסור, עלולה להביא לכך כי מבול בקשות לתמיכה ותרומה, ינחת על כלל הציבור, מבלי שתהא לציבור כל דרך להתגונן מפני זאת.
   3. ציין הנתבע במסגרת דבריו בביהמ"ש, כי התובע לא נרשם למאגר נתונים אצלו, אלא נטל הוא נתונים ממאגר קידום ענייניו של מועמד פוליטי כלשהו, אליו היה לו קשר אישי, ומאותו שלב מתנהל מאגר המנויים על העלון, בשיטת "חבר מביא חבר". לאחר בחינת דרך התנהלות זאת, סבורני כי מדובר בניהול מאגר תוך הפרת החוק. סעיף 30 א' (ב) לחוק מאפשר משלוח דבר פרסומת רק בקבלת הסכמת הנמען. סעיף 30 א' (ג) לחוק מאפשר משלוח לנמען שלא מסר הסכמתו, אם הנמען מסר הסכמתו במסגרת התקשרות קודמת בין הצדדים; במקרה דנן לא התקיימה אף לא אחת מהשתיים, ולכן משלוח דבר הפרסום היה בניגוד להוראות סעיף 30 א' לחוק.
   4. על כך כי דבר הפרסומת נשלח ללא הסכמה וללא התקשרות קודמת, מעידה בצורה מלאה ומפורטת, התכתובת שבין הצדדים, בנוגע להסרת התובע ממאגר הנמענים; לא רק שדרך ההסרה לא הייתה פשוטה, אלא התובע נאלץ לפרט את כל כתובות הדוא"ל שלו, לרבות כתובות דוא"ל ישנות (אשר המכתבים הנשלחים אליהן, מופנות לתיבת הדואר העדכנית של התובע), ורק לאחר מאמץ ניכר ותכתובת נמרצת, הוסר התובע ממאגר הנמענים.
   5. יש לזכור, כי הנתבע אף הוא לא יכול היה להצביע על הדרך בה נכנס התובע למאגר הנמענים, והדבר מלמד על כך כי הופרו הוראות החוק בהקשר זה.
7. נותר אם כן, לקבוע מהו הפיצוי הראוי בהקשר זה. סעיף 30 א (י)(1) לחוק התקשרות (בזק ושירותים) תשמ"ב 1982, מאפשר לפסוק בגין הפרסום סך שלא יעלה על 1,000 ש"ח לכל דבר פרסומת, אולם רשאי ביהמ"ש לפסוק סכום נמוך או לא לחייב כלל.
8. לאחר בחינת מכלול הנתונים הרלוונטיים, בשים לב לכך כי גם אם מדובר ב"דבר פרסומת" כהגדרתו, הרי שמדובר בפרסום בצד הנמוך של טווח היקף הפרסום, בשים לב לכך כי אין מדובר בסדרה ארוכה של פרסומים חוזרים אלא מספר פרסומים בודדים, בשים לב לכך כי לא הוכח נזק של ממש או הטרדה של ממש, ובהיעדר כוונה מסחרית מפורשת, אלא יותר, ניסיון לקיים ערוץ אידיאולוגי מסוים, מן הראוי שלא לנהוג כלפי פרסום שכזה במלוא חומרת הדין, ולחייב המפרסם בשיעור המרבי הקבוע בחוק.
9. לפיכך מצאתי לנכון לחייב הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך 150 ש"ח בגין כל פרסום (והרי התובע לא נתן הסכמתו אפילו לא לפרסום הראשון), סה"כ 900 ש"ח, בצירוף אגרת המשפט בסך 65 ש"ח.
10. המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.
11. ניתן לערער על פסק הדין ברשות בית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ה, 17 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.