1. לפניי תביעה כספית ע"ס 7,758 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 05.12.2013, בין כלי רכב, מ"ר 80-502-74 (להלן: "רכב התובעות") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 31-426-72 (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

2. למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחותה או לקבל אותה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.

הגם שהצדדים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה ביותר לביסוס מסקנתי:

אני מעדיף את גרסתו של נהג רכב התובעות שהתיישבה עם ההיגיון שבהתרחשות התאונה ועם מוקדי הנזק ברכבים, עלפני גרסתו של נהג המשאית שהייתה מהוססת, בלתי עקבית ובלתי קוהרנטית.

שוכנעתי כי נהג המשאית לא נתן דעתו לרכב התובעות בעת שניסה לתמרן בפנייתו למגרש החניה ועל ידי כך גרם לחיכוך בין כלי הרכב.

משכך, האחריות לקרות התאונה חלה במלואה על נהג המשאית.

6. לפיכך, הנתבעות, באמצעות הנתבעת 2, תשלמנה לתובעות את הסכומים הבאים:

6.1. סכום התביעה, בסך של 7,758 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

6.2. שכ"ט עו"ד בסך של 1,250 ₪.

6.3. שכר העד כפי שנפסק בדיון.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ז אדר תשע"ה, 08 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.