07 יולי 2016

האם כדין דחה הנתבע את תביעות התובע לתשלום דמי פגיעה כעצמאי ולהענקה מטעמי צדק? אלה הסוגיות הנדונות במסגרת תביעה זו.

עיקרי העובדות

1. התובע נפגע בתאונה ביום 21.6.2012.
2. במועד התאונה התובע לא היה רשום בנתבע כעובד עצמאי.
3. התובע הגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה כעצמאי ותביעתו נדחתה בהתאם להחלטת הנתבע מיום 4.2.2013 , מהטעמים הבאים:

"לפי האמור בסעיף 77(א) לחוק הביטוח הלאומי- התנאי למתן גמלה לעובד עצמאי הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי, או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם.

על פי ביקורת הגביה, פנית למוסד לביטוח לאומי להירשם כעובד עצמאי רק ביום 26.6.2012, כלומר 5 ימים לאחר יום התאונה הנזכרת לעיל..." (ראו: מסמך נ/1).

1. ביום 22.10.13 הגיש התובע תביעה להענקה מטעמי צדק (ראו נ/5). אף תביעתו זו נדחתה על ידי הנתבע.
2. בגין החלטות אלה הוגשה התביעה שלפני.
3. בשלב הראיות בתיק העיד התובע, לאחר שהגיש תמצית עדות , מאחר שלא היה מיוצג במסגרת ההליך.

טענות הצדדים

1. התובע טוען, כי יש לקבל את תביעתו לפנים משורת הדין.

הוא לא היה מודע לכך שעליו להירשם כעצמאי בנתבע. אי הרישום נעשה לטענתו מתמימות וחוסר ידיעה. מדובר בתקופה של 3 חודשים בה עבד כעצמאי ולא נרשם ויש להתייחס למצבו בהבנה וברגישות.

לטענתו, כאשר החל לעבוד כעצמאי פנה לרואה חשבון, וזה הנחה אותו לפתוח תיק במע"מ ומס הכנסה בלבד ולא הפנה אותו למוסד לביטוח לאומי (ראו: פרוטוקול עמוד 6 שורות 15- 22).

לו היה מבקש להונות את הנתבע היה נרשם בנתבע ורק לאחר מכן מגיש את תביעתו לדמי פגיעה.

1. הנתבע טוען כי תביעות התובע נדחו כדין.

התביעה הנוגעת לעבודתו של התובע כעצמאי נדחתה בהתאם לסעיף 77 (א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

התובע נרשם כעצמאי ביום 26.6.2012, מספר ימים לאחר התאונה. במועד התאונה התובע לא היה רשום כעצמאי ולא עשה את המוטל עליו כדי להירשם, ואי ידיעת החוק אינה מקימה זכאות שאינה קיימת.

זאת ועוד, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות שהרי הוגשה בחלוף למעלה מ- 12 החודשים הקבועים בחוק.

התביעה להענקה מטעמי צדק נדחתה כדין בהתאם לסעיף 387 לחוק הביטוח הלאומי ולתקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק), תשל"ה- 1975.

דיון והכרעה

1. בפתח הדברים נבחן את טענת ההתיישנות שהעלה הנתבע. הצדק עם הנתבע כי לאור מועד דחיית התביעה לתשלום דמי פגיעה כעצמאי, 4.2.13, ומועד הגשת תביעת התובע לבית הדין, 8.5.14, הוגשה התביעה באיחור וחלה התיישנות. די היה בכך כדי לדחות את התביעה.

עם זאת, לאור העובדה שהתביעה הוגשה באיחור שאינו ארוך, ולפנים משורת הדין, תבחן התביעה גם לגופה.

1. גם לגופו של עניין, לאחר שקילת טענות הצדדים שוכנענו כי אין מנוס מדחיית התביעה, ונפרט.

תשלום דמי פגיעה כעצמאי

1. סעיף 77 (א) לחוק הביטוח לאומי קובע חובת רישום לעצמאי, כתנאי לקבלת זכויות מהנתבע. וזו לשון הסעיף:

"לגבי עובד עצמאי, תנאי לגמלה לפי פרק זה הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם".

1. בענייננו, אין חולק כי התובע לא היה רשום כעצמאי במועד התאונה ואף העיד כך:

"לגופו של עניין, אני מודה בכך שלא נרשמתי בזמן..."

(פרוטוקול עמוד 6, שורה 15).

1. כמו כן, לא עלה בידי התובע להוכיח כי עשה את המוטל עליו כדי להירשם כעצמאי טרם התאונה. אין חולק, כי התובע לא פנה וביקש להירשם. לטענתו של התובע אי הרישום נבע מחוסר ידיעה ותמימות וכאשר פנה לרואה החשבון זה האחרון כלל לא הזכיר את חובת הרישום במוסד לביטוח לאומי (ראו: פרוטוקול עמוד 6 שורות 15- 18).

פרט לעדותו של התובע, שהייתה מהימנה ועקבית, לא הובאו לפנינו ראיות אובייקטיביות לתמיכה בטענות בדבר הפנייה לרואה החשבון. אף לו היו מובאות ראיות אלו, לא היה בכך כדי לסייע לתובע, שהרי הלכה פסוקה היא:

"...שאי רישום המבוטח כעצמאי על ידי רואה החשבון שלו, טרם קרות התאונה, אינו פוטר את התובע מחובתו להירשם. וראה לעניין זה עב"ל 324/97 הניג – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לה 621 בעמ' 624 והאסמכתאות המצויות שם (דב"ע נב/113-0 עונה – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); דב"ע נה/184-0 בדרה – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם)".

עב"ל (ארצי) 436/03 מוחמד עבדאללה – המוסד לביטוח לאומי (9.10.2005).

וראו גם את שנפסק אשר לתכלית הוראת החוק:

"תכלית אותה הוראה מחייבת הרישום הינה – חיובו של המבוטח, העובד העצמאי, בתשלום דמי הביטוח.

חוק הביטוח הלאומי הוא החוק הסוציאלי העיקרי בתחיקתנו; תכליתו - "חלוקת הגימלאות לסוגיהן על פי קריטריונים סוציאליים לאותם נזקקים בחברתנו כנכה, הזקן, הילד, המובטל, היולדת, היתום והאלמנה. אותה חלוקה… לא תוכל להיעשות ללא גביית כספים מכלל ציבור המבוטחים. הגבייה והחלוקה קשורות קשר בל יינתק זאת בזאת, כצבת בצבת עשויה למילוי תכליתו הסוציאלית של החוק. באין גבייה אין חלוקה, אין חוק ואין תכלית החוק" (דב"ע נז/150-0 מוזס – המוסד לביטוח לאומי פד"ע לב עמ' 102, 117-116). לקיום אותה התכלית הוטלה חובת הרישום על המבוטח העצמאי. על מנת שהיא אפשר לחייבו כאמור, בתשלום דמי ביטוח וזאת ללא קשר לשאלה האם הוא יהנה מגימלה כלשהי על פי החוק" עב"ל (ארצי) 55/96 יעקב עגם – המוסד לביטוח לאומי (13.2.02), לעניין: "עניין עגם").

1. לאור האמור, התביעה לתשלום דמי פגיעה כעובד עצמאי , נדחית.

הענקה מטעמי צדק

1. התובע טען, כי יש לקבל את תביעתו לדמי פגיעה מטעמי צדק מאחר שפעל בתמימות ובתום לב.
2. בסעיף 387 לחוק הביטוח לאומי נקבע:

"המוסד רשאי, לפי שיקול דעתו מטעמי צדק, לתת הענקות לאדם בכסף ובעין על פי מבחנים וכללים ובשיעורים שנקבעו באישור ועדת העבודה והרווחה, כשתביעתו של האדם לגמלה במסגרת ענפי הביטוח אינה מזכה אותו בגלל אחת מאלה:

(1) אי-הזדקקות לאשפוז לפי סעיף 42;

(2) פיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 50 או 366;

(3) אי-מילוי חובת רישום לפי סעיף 77;

(4) ..."

1. תקנה 3 לתקנות הביטוח הלאומי (הענקה מטעמי צדק) תשל"ה- 1975, קובעת כדלקמן:

"בכפוף לאמור בסימן ג' יתן המוסד הענקה במקרה שלא אושפזה יולדת או נבצר מהמבוטח למלא חובת רישום לפי סעיף 33 לחוק או לשלם דמי ביטוח, כולם או מקצתם, ונוצר פיגור לפי סעיפים 98 או 181 לחוק מחמת אחד מאלה:

(1) מחלה או תאונה;

(2) מאסר או מעצר;

(3) פסלות לדין או פשיטת רגל;

(4) שירות בצבא-הגנה לישראל;

(5) הימצאות בארץ אויב או בארץ שאינה מאפשרת מגע חפשי עם ישראל;

(6) תנאי מלחמה או פעולות אויב;

(7) אסונות טבע או תנאי אקלים החורגים מהרגיל;

(8) רישום גיל לא נכון שתוקן על פי פסק דין, בתנאי שמבקש ההענקה נקט בהליכים משפטיים לתיקון הגיל תוך זמן סביר לאחר שעמד על הטעות;

(9) מסירת מידע לא נכון מאת עובד המוסד שפעל בתפקיד;

(10) סיבה אחרת שלפי שיקול דעת המוסד מקורה בנסיבות שלא היו תלויות במבקש הענקה בתום לב והמוסד שוכנע ששורת הצדק מחייבת מתן הענקה."

1. תנאי הכרחי לצורך הענקה מטעמי צדק הוא, כי אי הרישום או אי התשלום נגרם בשל העובדה ש"נבצר" מהמבוטח למלא את חובת הרישום או לשלם דמי ביטוח. הדבר נכון גם לגבי האמור בתקנה 3(10), כאשר גם לגביה נדרש כתנאי מקדמי כי "נבצר" מהמבוטח לדווח או לשלם.

ראו: דב"ע (ארצי) מח/0-150 תהילה פלבינסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ (1) 32 (1988).

1. הביטוי "נבצר מהמבוטח" פורש כקרוב למילה "נמנע".

ראו: דב"ע (ארצי) מא/0-172 פלורה סבג – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יד (1) 22 (1982).

כלומר, יש להוכיח מניעה כתוצאה מנסיבה אובייקטיבית, ולא בשל סיבות כגון אי ידיעה על חובת הרישום או התשלום, טעות, שכחה, או מעשים ומחדלים של המבוטח או מטעמו.

ראו: עניין עגם.

1. יצוין, כי בעניינים שבהם הוענק לנתבע שיקול דעת לפי דין, כגון ביחס להענקה מטעמי צדק, מוגבלת סמכותו של בית הדין לבחינה מנהלית של אופן הפעלת שיקול הדעת על ידי הנתבע. ככלל, אין מקום להתערבותו של בית הדין אלא מקום שבו נפל פגם בשיקול דעתו של הנתבע. או אז, יש להשיב את העניין אל פקיד התביעות, עם הנחיות להפעלת שיקול הדעת.

ראו: עב"ל (ארצי) 1632-10-13 עפרה לוי-גרין - המוסד לביטוח לאומי (20.5.15), (להלן: "עניין לוי גרין").

1. בענייננו התובע לא טען ולא הוכיח הימנעות מתשלום כתוצאה מנסיבה אובייקטיבית ודוק, אי ידיעה על חובת התשלום והרישום אינה מהווה כאמור נסיבה אובייקטיבית.
2. לפיכך, אי התשלום במועד אינו תוצאה של נבצרות או של נסיבות שלא היו תלויות בתובע, כדרישת התקנות ולא נפל פגם בהחלטת הנתבע בהקשר זה.
3. סיכומו של דבר, על אף מהימנותו של התובע וההזדהות עם מצבו, אין בית הדין רשאי להעניק זכות במקום שאינה קיימת. קיום הוראות החוק באופן שוויוני כלפי כולם הכרחי להבטחת אמון הציבור בשפיטה ויפים לעניין זה דבריו של כב' נשיא בית המשפט העליון, כתוארו דאז, אהרון ברק:

"תנאי חיוני לקיומה של רשות שופטת עצמאית, בלתי תלויה, הוא באמון הציבור. זהו אמון הציבור בכך, כי הרשות השופטת עושה צדק על פי הדין. זהו אמון הציבור, כי השפיטה נעשית באופן הוגן, ניטראלי, תוך מתן יחס שווה לצדדים וללא כל אבק של עניין אישי בתוצאה. זהו אמון הציבור ברמתה המוסרית הגבוהה של השפיטה. בלא אמון הציבור לא תוכל הרשות השופטת לפעול... אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו" "שלטון החוק ועליונות החוקה", משפט וממשל ה', תש"ס.

1. התביעה נדחית.
2. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ו, (07 יולי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.