1. לפניי תביעה כספית על סך 11,458 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 25.08.2013 בין כלי רכב, מ"ר 24-502-13 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מסוג משאית, מ"ר 54-618-68 (להלן: "המשאית") (ולהלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה אלא שהצדדים חלוקים באשר לנסיבות התרחשותה.

3. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה נשמעו ראיות הצדדים, והעידו הנהגים המעורבים בתאונה.

4. בתום הדיון בתביעה, ולאחר שמיעת טענות הצדדים והעדויות, הגיעו ב"כ הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות הערעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחות אותה או לקבלה באופן חלקי.

5. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק, בשים לב להגיון שבקרות התאונה, נסיבות התרחשותה ולמוקדי הנזק, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

הגם שהצדדים נתנו הסכמתם למתן פסק דין על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה קצרה לביסוס מסקנתי.

5.1. אני מעדיף את גרסתו של נהג המשאית, שהתיישבה עם מוקדי הנזק וההיגיון שבקרות התאונה, ועדותו הייתה מהימנה עליי, על פני גרסתה של נהג רכב התובעת, שהייתה פשוט בלתי הגיונית.

5.2. מחקירתם עדי הצדדים שוכנעתי כי נהג המשאית לא פתח את רמפת המשאית על רכב התובעת שסביר להניח כי תוצאות פעולה זו היו קשות יותר, אלא כי רמפת המשאית כבר הייתה פתוחה בגובה רכב התובעת. ברם, נהגת רכב התובעת לא שמה לב לרמפה הפתוחה של המשאית והתקדמה עם רכבה לעבר הרמפה כך שגג רכבה מתחכך עם רמפת המשאית ומתחתיה.

שוכנעתי כי לאחר שנהג המשאית פתח את רמפת המשאית היה ניתן להבחין ברמפה הפתוחה ולו באמצעי הזהירות הנוספים שנהג המשאית נקט בהם כדי להזהיר עוברי אורח מפני הרמפה הפתוחה (עמ' 5, שורות 15-14 לפרוטוקול).

5.3. איני מקבל את גרסתה של נהגת רכב התובעת, לפיה היא הייתה חייבת להיצמד לימין, בצד בו עמדה המשאית, כיוון שהדרך הלכה ונעשתה צרה, מהסיבה הפשוטה שהייתה לנהגת רכב התובעת להמתין בנקודה ששדה הראייה שלה אינו מוגבל ואז לפנות שמאלה או ימינה, ולפני שפנתה ימינה הייתה צריכה להבחין ברמפת המשאית הפתוחה.

לפיכך, לא עלה בידי התובעת להוכיח אחריותו של נהג המשאית לקרות התאונה.

6. מכאן, שדין התביעה להידחות, ללא צו להוצאות.

7. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ג' אדר תשע"ה, 22 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.