ניתנה ביום 24 אוגוסט 2014

המוסד לביטוח לאומי המבקש

­

חאלד טאטור המשיב

בשם המבקש: עו"ד אורנית פיכמן וד"ר רולן ספז עו"ד

בשם המשיב: עו"ד בילאל שאהין

ה ח ל ט ה

השופט אילן איטח

1. לפני בקשת המבקש (להלן- המוסד) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בנצרת (השופט חיים ארמון ונציגי הציבור מר מוחמד אבו אחמד ומר מוחמד גנאים; ב"ל 28726-09-12) מיום 31.3.14, בו התקבלה תביעת המשיב ונקבע כי אין לייחס לו, במסגרת תשלומי גמלת הבטחת הכנסה, הכנסה רעיונית בשל זכויות בניה.

בהתאם לפסק הדין, על המוסד לשלם למשיב הפרשים בגמלת הבטחת הכנסה, וכן גמלת הבטחת הכנסה שוטפת בסכום גבוה יותר.

הרקע לבקשה :

2. תחילה אציין בקליפת אגוז עובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים וכפי שהן עולות מפסק הדין. בשנת 1983 קיבלו המשיב ושני אחיו (וליד ותאופיק) חלקת קרקע מאביהם על מנת לבנות עליה את דירות מגוריהם. המשיב אכן בנה את דירתו על הקרקע יחד עם אחיו תאופיק, כבית דו-משפחתי. לימים החליטו שני האחים לבנות מעל דירותיהם קומה נוספת, לצורכי מגורי בניהם. בהתאם ביקשו וקיבלו האחים היתר בניה מהוועדה המקומית לתכנון ולבניה. סאמר, אחד מבניו של המשיב, החל בשנת 1988 – 1989 לבנות את הדירה שהיתה מיועדת לו, ובשנת 2003, לאחר שהמצב הפיזי של דירתו כבר איפשר זאת, התיר המשיב לבן נוסף שלו, עאמר, לבנות דירה מעל דירתו של סאמר. בניית הדירה של עאמר – הבן השני של המשיב, נעשתה בלא היתר בניה והוגש כתב אישום כנגד המשיב וכנגד אחיו תאופיק בקשר לבניה זו והם הורשעו, ובגזר הדין הם חוייבו להרוס את הקומה שנבנתה בלא היתר.

בינתיים בניית דירתו של סאמר הסתיימה, ובחוות דעת של שמאית מטעם המוסד נאמר כי סאמר מתגורר בדירתו, אך בסיכומיו אישר המוסד כי דירתו טרם אוכלסה. בשל חובת ההריסה, בניית דירתו של עאמר לא התקדמה.

3. בין לבין, בחודש נובמבר 2011 הגיש המשיב למוסד תביעה לגמלת הבטחת הכנסה. במכתב מיום 30.4.12 אישר המוסד את זכאותו של המשיב לגמלת הבטחת הכנסה, אך הודיע כי לשם חישוב שיעור הגמלה, יש להביא בחשבון "הכנסה" שיש למשיב משווי זכויות הבניה בנכס של המשיב, היינו דירות שהוא העביר לשני בניו, אשר נבנו מעל דירתו.

כנגד עמדתו זו של המוסד הגיש המשיב את התביעה לבית הדין האזורי.

4. בפסק הדין מושא הבקשה שלפני קיבל בית הדין האזורי את עמדת המוסד לפיה יש להביא בחשבון הכנסותיו של המשיב את שווי זכויות הבנייה של שתי דירות, אך דחה את עמדתו כי יש להחשיב את זכויות הבניה כשייכות למשיב, עד למועד הסדרת הרישום של דירותיהם של בניו על שמם, תוך דיווח לרשות המסים.

בית הדין האזורי קבע כי מרגע שהמוסד לא חולק על כך שהמשיב העביר לבניו את זכויות הבניה בדירותיהם - שכן המוסד אינו מייחס למשיב "נכס" שהוא שווי הדירות עצמן, אלא רק שווי זכויות הבניה - הרי שהמוסד אינו יכול לחלוק על כך שהיתה בהתנהגותם גמירות דעת להתקשר בחוזה על העברת זכויות הבניה. בית הדין קבע כי, גם אם המשיב ובניו הפרו את חובתם על פי דין לדווח לשלטונות המס על העסקאות שהם עשו בלא תמורה, אין במחדלם כדי ליצור חשש שלא היתה להם גמירות דעת להתקשר העסקה ואין קשר כלשהו בין חובה לדווח על העברת זכויות הבניה לרשות המסים, לבין השאלה מתי הועברו זכויות הבניה.

5. בית הדין האזורי קבע, כי המונח "מס רכוש" שבתקנה 10(ב) לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב- 1982 (להלן- התקנות), נוגע לקביעת שווי הנכס, ואין הוא מתייחס בדבר מועד העברת הנכס (מועד העברת זכויות הבניה). בית הדין היה ער להלכה הפסוקה לפיה כל עוד לא הועברו הזכויות אצל שלטונות המס, לא פקעה זכותו של הזכאי לגמלה בדירה, אך קבע כי במקרה דנן זכותו של המשיב בדירות בניו כבר פקעה, שכן המוסד אינו מייחס למשיב "נכס" שהוא הדירות עצמן אלא רק את שווי זכויות הבניה בהן. לפיכך, קבע בית הדין שהמשיב כבר העביר לבניו את ה"נכס" שהוא זכויות הבניה, הרי שבאותו נכס בניו כבר קיבלו את החזקה המוחלטת, לכל מאוחר בשנת 2003 (לגבי עאמר ממועד הגשת כתב האישום נגד המשיב ואילו לגבי סאמר עוד לפני כן). לאור קביעות אלה הגיע בית הדין למסקנה כי בהתאם לתקנה 11 לתקנות, יש למנות חמש שנים מעת העברת זכויות הבניה, ועד למועד שבו כבר אין לראות את שווי הזכות כשייך למשיב. התוצאה היא שעם הגשת התביעה להבטחת הכנסה בחודש נובמבר 2011, חלפו למעלה מ- 5 שנים ממועד העברת זכויות הבניה לבניו של המשיב ולכן המוסד לא היה רשאי להביא בחשבון את שווי זכויות הבניה ה"נכסים" של המשיב, ולא היה אמור לייחס למשיב "נכס" בשווי כולל של 135,000 ₪ (שווי זכויות הבניה בשתי הדירות).

הבקשה וטענות הצדדים:

6. המוסד הגיש ערעור על פסק הדין ובהמשך הגיש את הבקשה שלפני לעיכוב ביצועו. לטענת המוסד סיכוייו לזכות בערעור טובים, שכן בפסק הדין נפל פגם משפטי. בקשר לכך נטען, בין היתר בהודעת הערעור, כי שגה בית הדין האזורי עת קבע כי אין להביא בחשבון הכנסותיו את שווי זכויות הבנייה של שתי דירות מגורים אשר נבנו מעל ביתו של המשיב. כן נטען כי בהתאם להוראות הדין הכללי המחייב בענייני מקרקעין, קובע שבעלות על קרקע חלה על כל המחוברים לה, יש להביא בחשבון הכנסותיו של המשיב כל נכס הבנוי על הקרקע; שגה בית הדין עת קבע כי הוכח שהבעלות דירות המגורים שנבנו מעל דירת מגוריו של המשיב הועברו לבניו סאמר ועמאר, וזאת על אף שעל פי כל הרישומים הרשמיים הנכס נרשם על שמו של המשיב; שגה בית הדין בכך שלא נדרש מהמשיב להמציא מסמכי העסקה הרלוונטיים, ממועד סמוך להעברת הזכויות ללא תמורה לבניו; משעה שלא הומצא ולו ראשית ראיה בדבר העברת זכויות הבנייה לילדיו, הרי שלא ניתן לקבוע כי הועברה הבעלות בזכויות הבנייה לילדיו באופן המעיד על גמירות דעת; גם אם תתקבל עמדת המשיב לפיה לא נדרש רישום מסודר להעברת הזכויות, הרי שבהתאם להלכה פסוקה בפרשת חטיב^[1] , הוכחת מועד העברת הנכסים תעשה באמצעות ראיות המעידות על מגורים בפועל וקבלת חזקה בנכס; כתב האישום שהוגש בעניין הדירה שבנה בנו עמאר, ללא העתר, הוא נגד המשיב ואחיו והם הורשעו בבנייה ללא היתר; לעניין נכס שנבנה ללא היתר בנייה נפסק בפרשת אמין^[2], כי כל עוד לא הוכח שעקב אי מתן היתר הבנייה לא ניתן לעשות שימוש בנכס וכי כל עוד לא ננקט בפועל הליכים להריסת הנכס, הרי שיש להביאו בחשבון הכנסותיו של המשיב.

7. לעניין מאזן הנוחות טוען המוסד כי ככל שיבוצע פסק הדין ולאחר מכן יתקבל הערעור, קיים חשש שהמשיב יתקשה בהחזרת הכספים שישולמו לו, וזאת בשים לב לכך שמדובר בכספי ציבור. בקשר לכך נטען, בהסתמך על תעודת עובד ציבור, כי המשיב זכאי בהתאם לפסק הדין לתשלום הפרשי גמלה בסך של 16,196 ₪ עבור התקופה מ- 12/2011 ועד ל- 6/2014. עוד נטען כי המשיב זכאי לגמלת הבטחת הכנסה גבוהה יותר בסך של 3,243 ₪ ברוטו (החל מ- 7/2014), במקום סך של 2,905 ₪ ברוטו, ולכן ככל שיתקבל הערעור סכום החוב אף יעלה על סך הפרשי הגמלה. כן נטען כי למשיב אין הכנסות כלשהן מעבודה או מנכסים למעט שווי העברת זכויות בנייה לבניו, והכנסתו כיום הינה מגמלת הבטחת הכנסה בלבד. בנסיבות אלה, כך לטענת המוסד, סיכויו להיפרע מהמשיב בבוא העת קלושים.

8. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי הכלל הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין, בפרט כאשר מדובר בפסק דין כספי. לטענתו, לא מתקיימות במקרה זה נסיבות המצדיקות את עיכוב ביצוע פסק הדין, הן לעניין סיכויי הערעור והן לעניין מאזן הנוחות.

אשר לסיכויי הערעור טוען המשיב כי המוסד לא פירט בבקשתו את נימוקיו וטענותיו לעניין הערעור ובהעדר הוכחת סיכויי הערעור יש לדחות את הבקשה. למען הזהירות, מתייחס המשיב להודעת הערעור אשר צורפה לבקשה וטוען כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. בקשר לכך נטען בין היתר כי לא התקיימה ישיבת הוכחות מאחר והצדדים הודיעו כי אין מחלוקת עובדתית ביניהם; המוסד ויתר על חקירתו הנגדית של המשיב על תצהיר עדותו הראשית; פסק הדין מנומק ומבוסס על ממצאים עובדתיים ואין הצדקה להתערב בו; בהודעת הערעור אין הבחנה בין העברת זכויות הבנייה לבין העברת הדירות עצמן, שכן המשיב לא העביר את הדירות לבניו, אלא העביר את הזכות לבנות בלבד, וכי הבנים הם אשר בנו את הדירות בפועל, העובדה אשר לא הייתה במחלוקת בין הצדדים.

באשר למאזן הנוחות טוען המשיב כי הנזק הצפוי לו אם בית הדין ייעתר לבקשה ולאחר מכן ידחה הערעור, הוא גדול בהרבה מהנזק הצפוי למוסד אם לא יעוכב הביצוע ובסופו של דבר יתקבל הערעור. בקשר לכך טוען המשיב כי הוא רשום שנים רבות בלשכת התעסוקה כמחוסר עבודה והוא ומשפחתו מתקיימים אך ורק מקצבת הבטחת הכנסה אותה מקבל. המשיב מדגיש כי עובר לפסק הדין הוא קיבל מהמוסד קצבת הבטחת הכנסה מופחת בסך של כ-
2,905 ₪, ובעקבות פסק הדין אמרו לקבל תוספת חודשית בסך של כ- 338 ₪, שהינה תוספת חיונית עבורו בכדי להמשיך ולהתקיים בכבוד יחד עם בני משפחתו. לטענת המשיב, ככל שפסק הדין יבוטל, המוסד יוכל לקזז חיוב שייווצר לחובתו מקצבת הבטחת הכנסה אותה מקבל, ללא קשר לתוצאות פסק הדין. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיב, ובשים לב לחומרת הפגיעה בזכותו ובזכות משפחתו לקיום בכבוד, ביצוע פסק הדין באופן מיידי גובר על שיקוליו הכלכליים גרידא של המוסד שלא לבצע אותו עד להכרעה בערעור.

דיון והכרעה:

9. נקודת המוצא היא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצועו של פסק דין שעליו מערערים. נטל השכנוע כי קיימת הצדקה לחרוג מכלל זה מוטל על המבקש ונסמך על שניים: סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ומאזן הנוחות הנוטה לטובתו, בין היתר במובן זה כי ביצועו המיידי של פסק הדין יקשה מאד על השבת המצב לקדמותו, ועלול לגרום למבקש העיכוב נזק בלתי הפיך אם הערעור יתקבל^[3].

10. לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים האמורים, לרבות פסק דינו של בית הדין האזורי וטענות הצדדים בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. להלן נימוקיי:

באשר לסיכויי הערעור – טענת המוסד לפיה העברת הבעלות באחוזי הבניה, או במקרקעין בכלל, טעונה רישום או מסמכים בכתב כמקובל לגבי ביצוען של עסקאות במקרקעין נדחתה אך בפסק דין שניתן בימים אלה בעניין עטא נאסר^[4]. בסופו של דבר, השאלה מתי הועברו זכויות הבניה מהמשיב לשני בניו תוכרע על פי כלל הנסיבות העובדתיות. במקרה זה קבע בית הדין האזורי כי זכויות הבניה הועברו לבנים בעת שאלה מימשו את הזכויות והחלו בבניה. קביעה זו נראית על פני הדברים סבירה. מצב זה של מימוש זכויות בניה שונה למשל מהמקרה של עט נאסר בו דנו בהעברתן של זכויות בניה בלתי ממומשות. אכן, לא נעלם מעיני כי בגין הבניה ללא היתר הוגש כתב אישום כנגד המשיב עצמו ולא כנגד הבן עאמר, אך כפי שנפסק בעניין עטא נאסר – במקרה של הבטחת ההכנסה בשונה מדינים אחרים שאלת הבעלות במקרקעין תקבע לא רק לפי דיני המקרקעין. בנסיבות אלה לא נראה כי סיכויי הערעור מצדיקים את עיכוב הביצוע.

באשר למאזן הנוחות – נוכח סיכויי הערעור לא נראה כי בצירופו של מאזן הנוחות יש כדי להצדיק עיכוב ביצוע. אכן, מטבע הדברים – בהיות המשיב מקבל הבטחת הכנסה יקשה על המוסד להשיב את התשלומים ששילם היה ויתקבל הערעור. אך למרות מצבו של המשיב, לא יהיה זה בלתי אפשרי הגם שידרש לכך זמן. בשים לב למהות התשלום – הבטחת הכנסה ולחסרון הכיס שנגרם ממילא למשיב במהלך ניהול ההליך בבית הדין האזורי, הכף נוטה לדחיית הבקשה. אך יחד עם זאת להורות על הקדמת מועד הדיון, במידת האפשר כדי לצמצם את ההשלכות הכספיות היה ויתקבל הערעור.

12. סוף דבר – הבקשה נדחית.

המזכירות תקבע את הדיון בערעור בהקדם האפשרי, ככל האפשר עד לסוף השנה הקלנדארית הנוכחית.

ניתנה היום, כ"ח אב תשע"ד (24 אוגוסט 2014) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. עב"ל (ארצי) 522/05 המוסד לביטוח לאומי –חטיב, (24.7.07). ↑

2. עב"ל (ארצי) 332/09 המוסד לביטוח לאומי- ג'אברין מוחמד אמין, (14.12.10). ↑

3. רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, (14.6.12). ↑

4. עב"ל (ארצי) 17435-11-10 המוסד לביטוח לאומי – עטא נאסר, (19.8.14). ↑