מבוא:

1. עסקינן בתביעה נזיקית על סך 33,800 ₪, אותם עותרת התובעת לפסוק לה, בהמשך לנזקים נטענים אשר נגרמו לעבודות אמנות ויצירה פרי ידיה של התובעת שהוקפדו בידי הנתבע לצורך הצגתן.

טענות התובעת:

2. אליבא דתובעת, כעולה בכתב התביעה, התובעת סיימה את לימודיה התיכוניים בבית ספר הנתבעת (להלן: "בית הספר"), במגמת אמנות ובהצטיינות. במהלך שנת לימודיה האחרונה, הוציאה התובעת תחת ידיה יצירות אמנות תוך השקעה מרובה בשעות עבודה ומשאבים אישיים. יצירות האמנות הופקדו, לבקשת מנהל בית הספר, לשם הצגתן בפני הורים לתלמידים המתעניינים במגמת האמנות. ביום 28.5.2013 או בסמוך לכך הושחתו תמונות על ידי מעוול בהיותן מופקדות למשמרת בידי בית הספר.

3. לטענת התובעת, בית הספר התרשל בכך שאפסן את התמונות במקלט אשר שימש כפינת עישון של צוות המורים ומשכך הושאר פתוח באופן קבוע. לתובעת אין ידיעה באשר לגורם אשר השחית את התמונות. כן מציינת התובעת, כי התמונות הינן רכושה הבלעדי וכי היא מימנה את היצירות הנ"ל מכיסה. עוד ביום האירוע הוגשה תלונה למשטרת ישראל ולמחרת היום, פנה אבי התובעת לשר החינוך כמו גם לחברי וועדת החינוך בעניין דנן. תגובת יועץ שר החינוך התקבלה ביום 30.5.2013, לפיה, ייערך בירור מקיף מול גורמי המקצוע הנוגעים בדבר, כולל מנהל בית הספר וזאת, לשם מיצוי הבדיקה והפקת לקחים. עוד מציינת התובעת, כי האירוע זכה לפרסום במדיה הכתובה.

4. לאור האמור לעיל, סבורה התובעת, כי הנתבעת אחראית לקרות האירוע ומשהתרשל צוות בית הספר מטעמה בשמירה על התמונות, הרי שנושאת היא באחריות לתוצאות ההשחתה.

טענות הנתבעת:

5. אליבא דנתבעת, כעולה מכתב ההגנה, ככל הנראה, סכסוך בין תלמידים הוא אשר הביא לכך שאחד מהם בחר להשחית את התמונות שהוצגו בבית הספר. אין אפשרות להציב שמירה ליד כל תמונה. כמו כן, התמונות היחידות אשר הושחתו הינן תמונות התובעת. לפיכך, אין בית הספר נושא באחריות למעשיו הפליליים של תלמיד זה או אחר. התובעת סיימה את לימודיה במסגרת הנתבע, בשנת 2013 במגמת אמנות ונכון למועד התביעה אינה עוד תלמידת בית הספר.

6. יצירות בוגרי בית הספר מוחזקות במקלט הנמצא במתחם הנתבע, לשם הצגתן בפני התלמידים והוריהם. המקלט משמש אכסניה ליצירות הבוגרים מזה שנים רבות. מאז הקמתו, מקלט בית הספר פתוח ושום תמונה או יצירה לא נפגעו. מעבר לתפקיד המקלט כגלריית הצגת יצירות הבוגרים, הרי שחל איסור על נעילתו וזאת מטעמי בטחון.

7. ביום 28.5.13 הושחתו שתי תמונות אשר צוירו ע"י התובעת. יצויין, כי מלבד שתי התמונות הנ"ל לא בוצעה כל פעולה זדונית כלפי התמונות האחרות, ומשכך כנראה עסקינן במעשה התנכלות על רקע אישי כלפי לתובעת.

8. לכשנודע על מעשה ההשחתה, עדכן מנהל בית הספר, מר תומר אושרי, את משטרת ישראל ואף מסר שמות של תלמידים אשר לפי הערכתו, נמצאים בסכסוך עם התובעת. אין עסקינן בחשדות בעלמא כי אם חשדות מבוססים לאור עובדת התובעת נעדרת מקובלות חברתית. זאת ועוד: למיטב הידיעה, לתלמיד אשר שמו נכלל במסגרת רשימת שמות התלמידים שנמסרו למשטרה ואשר היה מסוכסך קשות עם התובעת, נפתח בעניין זה תיק פלילי. משכך, טוענת הנתבעת להיעדר ההתרשלות מצדה.

9. אשר לשיעור הנזקים הנטענים סבורה הנתבעת, כי אין ליתן משקל ראייתי לחוות הדעת שהוגשה מטעם התובעת שכן, המורה לאמנות שערכה את חוות הדעת אינה מומחית לנושא.

10. בדיון במעמד הצדדים שהתקיים בפניי שבו הצדדים על עיקרי טענותיהם. התובעת ציינה, כי השקיעה מספר חודשים ביצירת התמונות הנ"ל כמו גם השקיעה מכספה לשם רכישת מוצרים לצורך הכנת היצירות. לטענתה, בשל היכרותה את בית הספר, ביקשה היא לנעול את המקלט ותשובת מנהל הנתבע היה כי הנושא יטופל ותיעשה חשיבה בעניין אולם דבר לא נעשה. כן מציינת התובעת, כי אינה יודעת מדוע רק יצירותיה הושחתו. התמונות שהושחתו לא נמצאות בידי התובעת למעט תמונה אחת אשר סומנה באיקס. כן מציגה היא מסרון אשר נשלח למורה לאמנות, הגב' עדי ספרוני, ממנו עולה, כי הובטח לתובעת כי התמונות תשמרנה, אף שבפועל לא היה כך.

11. כן העידה גב' יוליה לגוסקר על חוות דעתה. העדה בחנה את יצירות התובעת וכן ציינה את הרמה המקצועית וההשקעה המרובה שהוקדשה. העדה אישרה, כי ראתה רק עותק צילומי של שתי התמונות שהושחתו ולא עמדו בפניה היצירות המקוריות. בחקירתה הנגדית, נשאלה האם הינה שמאית; השיבה בשלילה.

12. בעדותו של מנהל בית הספר מטעם הנתבעת, מר תומר אושרי, מציין הוא כי יש להפנות את הטענות כלפי המשחית ולא כנגד בית הספר. בנוסף ציין, כי תלמידים המבקשים ליטול את יצירותיהם לביתם יכולים לעשות כן. בעניין המקלט, קיימת חובה להשאירו פתוח. ישנם מורים הנכנסים דרכו לחצר על מנת לעשן וכי הדבר אינו פוגע ביצירות. תמונות רבות מוצגות על כותלי הנתבע והדבר הינו חלק משגרה.

13. ביום 1/12 התקבלה בבית המשפט פניית התובעת למתן פסק דין. כן צורפו המסמכים כדלקמן: אישור הגשת תלונה במשטרה, החלטת המשטרה שלא להוסיף לחקור, עדות אבי התובעת במשטרה, וכן חשבונית ע"ס 400 ₪ בגין הכנת תביעה.

14. בתשובת מנהל בית הספר צויין, כי התמונות אשר הושחתו לא נמצאו. כן מציין מנהל הנתבעת כי לפני כשנה וחצי, בסמוך לאירוע, הוצע לתובעת ע"י מורתה לאמנות דאז לתקן את התמונות אולם התובעת התנגדה לכך. עוד מצויין, כי כבדרך שגרה, אין בית הספר נוהג לשמור תמונות של תלמידים לאחר שסיימו את לימודיהם. לתלמידים מוצעת האפשרות ליטל את עבודותיהם לביתם או להשאירן. מפאת היעדר מקום ויכולת לשמור את כל יצירות בוגרי מגמת האמנות, התמונות ככלל אינן נשמרות. עוד ובנוסף מציין מנהל הנתבעת כי אין דין הערכת שווי התמונות ע"י מורה לאמנות, כדין הערכת שמאי מומחה.

דיון והכרעה:

15. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי עדויות הצדדים בפניי ובחנתי כל הטענות ולאחר ששקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. להלן נימוקיי.

16. ראשית ועיקר, בבוא בית המשפט לפסוק את אשר יפסוק, מונחה הוא על פי הוראות החוק על יסוד הראיות הבאות בפניו. במקרה דנן, על בית המשפט לבור בערבו של יום את הבר מן התבן וליתן דעתו לשאלה משפטית אחת ויחידה: מידת חבותו של הנתבע לנזקים הנטענים, וזאת לאור מכלול העובדות אשר הוצגו בפני בית המשפט. אין חולק כי התמונות אשר ניזוקו, נמצאו במשמורת בית הספר. לפיכך, המסגרת הנורמטיבית הינה חוק השומרים, התשכ"ז-1967, לאמור: שמירה ושומרים

1.(א) שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות.

(ב) השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חינם.

(ג) השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר.

(ד) השומר נכס כדי להשתמש בו או ליהנות ממנו בלי ליתן תמורה, הוא שואל.

17. אליבא דסעיפים 1,2 לחוק השומרים דלעייל, סבורני, כי עסקינן בשומר חינם, שכן לא הוכח, כי לבית הספר כמוסד חינוכי הפועל ללא מטרות רווח קיימת 'טובת הנאה' לעצמו מכוח הצגת התמונות. בית הספר אינו זוכה לתמורה בעד השמירה, אלא, פועל במסגרת חינוכית מובנית. ומשכך אין עסקינן בשומר שכר והוא הדין לעניין שואל. סעיף 2 לחוק השומרים עוסק באחריות שומרים כאשר רמת האחריות הנדרשת משומר חינם הינה היעדר רשלנות נזיקית מצידו. הוכחת רשלנות רובצת לעולם לפתחה של התובעת. כבר עתה ייאמר, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את רשלנות מטעם בית הספר.

18. המסגרת הנורמטיבית - השאלה המשפטית העומדת, איפוא, להכרעת בית המשפט, הינה כאמור מידת אחריותו ו/או רשלנותו של הנתבע לנזק שנגרם ליצירות התובעת. עוולת הרשלנות מוסדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] הקובע כדלקמן:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

19. את מידת רשלנותה של הנתבעת יש לבחון, בין היתר, על בסיס שלושה יסודות: האחת: חובת זהירות, השנייה: הפרת חובת הזהירות, והשלישית: האם הפרת החובה היא אשר גרמה לנזק (ראו: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש).

20. חובת הזהירות מוגדרת בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] : החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף. בפס"ד סילביו נ' דורנבאום שניתן בבית המשפט העליון ע"א \2625/02 וערעור שכנגד, נקבע, בין היתר כי:

"לשונו של סעיף 36 לפקודה מורה כי, חובת זהירות תתקיים כאשר אדם צריך היה לצפות את התרחשות הנזק ("צפיות נורמטיבית"), ולא רק יכול היה לצפותו ("צפיות טכנית"). הפסיקה הציבה מבחנים לעניין הקביעה מתי צריך היה אדם לצפות התרחשות נזק. בפרשת לוי נקבע, מפי הנשיא מ' שמגר ובהסכמת השופטים ת' אור וא' מצא, כי חובת הזהירות מורכבת משניים: יסוד של "שכנות" או "קרבה", ומסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות (שם, בעמ' 66). [409] הקִרבה משמעה זיקה בין המזיק לניזוק, אשר בשלה חב המזיק בחובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי. הזיקה יכול שתהיה, בין השאר, פיזית, משפטית, מכוח הסתמכות, מכוח נטילת אחריות מפורשת של המזיק (שם, בעמ' 68-69). המסקנה כי הוגן, צודק וסביר שתוטל אחריות, היא פועל יוצא של שיקולי מדיניות שיפוטית (שם, בעמ' 70). בין שאר השיקולים, נבחנת תחולתן במקרה הנתון של ההצדקות הכלליות לקיומה של חובת הזהירות, שהן החשש מפני הרתעת יתר, מפני עומס התביעות, השאיפה להגינות ביחס למזיק (שיקולי צדק) והרצון להימנע מהתנגשות בחיובים אחרים מכוח חוק או חוזה (ראו:I. Gilead, “Israel,” In The International Encyclopedia Of Law – Tort Law (2003) 50). הצדקות אלה מוצבות על כפות המאזניים אל מול האינטרסים אותם משרתת הטלת החבות הנזיקית ברשלנות, ובהם - הרתעה, פיצוי הניזוק ותיקון התוצאה המעוולת, פיזור הנזק - ואם בהקשר הרלוונטי, עולה משקלן על משקלם, תוגבל היקפה של חובת הזהירות".

21. ומן הכלל אל הפרט - אין חולק מבחינה עובדתית, כי תמונות התובעת הוצגו במקלט אשר שימש כמעבר לחצר הנתבע ומקום בו הוצגו תערוכות על ידי בית הספר. כן הוכח, כי המקלט לא היה נעול, בין אם בשל הנחיות בטחון ואם בשל היותו משמש כאמור כנקודת מעבר. כן אין חולק, כי במקלט אופסנו תמונות נוספות של תלמידים אחרים. יוצא איפוא, כי עסקינן במקום אשר שימש לאיפסון יצירות אומנות של תלמידי בית הספר כדבר שבשגרה.

22. ודוק: לא עלה בידי התובעת להניח תשתית ראייתית מספקת אשר יש בה כדי לקבוע כי בקשתה ליטול את יצירותיה, נענתה בשלילה. כמו כן, לא הובאו ראיות או אסמכתאות לכך שלבית הספר היה צריך לצפות מקרה מסוג זה שעה שלא הובאה כל ראייה כי היו מקרים דומים בעבר או התראות ומידע על התכנות מקרה כזה. כמו כן, לא הובאו בפני בית המשפט אסמכתאות לכך שבית ספר סביר אחר היה נוהג אחרת.

23. משכך, ובהתבסס על העדויות והראיות אשר באו בפניי, לא מצאתי כי בית הספר התרשל באי-שמירה ראויה על תמונות התובעת. מעיון בראיות ובעדויות הצדדים אשר באו בפניי, הריני לקבוע כי לא נמצאה אכסניה ליישום מבחן הצפיות כבסיס להחלת אחריות נזיקית מצד הנתבע, וזאת בהסתמך על הפרת חובת זהירות. איפסון תוצרי התלמידים במקלט המשמש בדרך שגרה כמקום לצורך כך בהיעדר סכנה צפוייה הנראית לעין הינה פעולה סבירה. עדות מנהל בית הספר כי מאז הקמת בית הספר נהגו כך מביאני למסקנה, כי בית הספר לא יכול ולא צריך היה לצפות כי ייגרם נזק, הגם במזיד, ליצירות התובעת, וכן כי מאז הוחל בהצגת היצירות במקלט, שום תמונה לא הושחתה, הינה טענה שכאמור לא נסתרה ע"י התובעת.

24. אשר לשאלת היות המקלט מקום אחסון ראוי, הרי שהתובעת לא הוכיחה כי במתחם בית הספר היה מקום ראוי ובטוח יותר להצגת היצירות, כאשר בית משפט אינו מחליף או בוחן שיקול דעת מנהל בית הספר בפריזמה של חוכמה לאחר מעשה.

25. משלא הוכחה אחריותה של הנתבעת לנזקי התובעת הרי שאין להידרש לשאלת שיעור הנזקים הנטען.

26. סוף דבר - התביעה נדחית. בנסיבות העניין אינני מוצא ליתן צו להוצאות.

המזכירות תואיל לשלוח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

בקשת רשות ערעור לבית משפט מחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ב טבת תשע"ה, 13 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.