פסק דין

1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב יפו (השופטת נטע רות ונציגת הציבור גב' חביבה שדה; עב' 9413/08 ואח'), במסגרתו התקבלה בחלקה תביעתם של המשיבים בתיק ע"ע 16495-04-14 ונקבע כי על המערערת בתיק ע"ע 16495-04-14 - עיריית אלעד - לפצותם בסך של 18,000 ₪ לכל אחד ובנוסף להשתתף בהוצאותיהם בסך כולל של 28,000 ₪.
2. המשיבים בתיק ע"ע 16495-04-14 הם 16 עובדים, שהועסקו כמלווים להסעות לתלמידים במוסדות חינוך מיוחד בעיריית אלעד (להלן: העובדים ו-העירייה בהתאמה). החל מחודש נובמבר 2006 הועסקו העובדים באמצעות רם ק.ר.מ סחר בינלאומי בע"מ, שהינה קבלן כוח אדם כמשמעותו בחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו - 1996 (להלן: חברת כוח האדם ו-חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם בהתאמה).
3. בית הדין האזורי, לאחר שמיעת ראיות, קבע כי העובדים רואינו לעבודה על ידי העירייה והתקבלו על ידה; כי חלק מהעובדים החלו לעבוד כמלווים עוד טרם נובמבר 2006 באמצעות חברת כוח אדם אחרת; כי העירייה בלבד היא שהסבירה לעובדים על תפקידם; וכי סידורי עבודתם של העובדים נערכו בקביעות על ידי העירייה וכך גם קביעת מסלולי הליווי, שעות העבודה וזהות התלמידים. בנוסף, העובדים נדרשו לדווח על הליוויים שערכו לרכז ההסעות מטעם העירייה; בקשות חופשה ואישורי היעדרות נעשו מול העירייה; תלושי שכר - שהוצאו פורמאלית על ידי חברת כוח האדם - נמסרו לעובדים על ידי העירייה; ובכל בעיה שהתעוררה במהלך העבודה או כזו הקשורה לתשלום השכר, פנו העובדים לרכז ההסעות מטעם העירייה ואליו בלבד. עוד נקבע כי העובדים לא קיבלו הוראות כלשהן מחברת כוח האדם ואף לא היה להם ממונה מטעמה, כך שהקשר מולה התמצה בעיקר בהנפקת תלושי השכר.
4. בית הדין הוסיף וקבע כי ביום 24.6.08 קיבלו העובדים הודעה על סיום עבודתם בתוקף מיום 15.8.08, מבלי שנערך להם שימוע טרם לכן. הודעה זו נמסרה על גבי נייר מכתבים של חברת כוח האדם, אך העירייה היא שהחליטה על הפיטורים - והורתה לחברת כוח האדם לבצעם - נוכח כניסתו לתוקף של סעיף 12א' לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, ועל מנת להימנע מקליטת העובדים כעובדיה. בית הדין הדגיש כי העירייה לא הורתה לחברת כוח האדם להפסיק לשבץ את העובדים בחצריה, אלא הורתה לה במפורש להוציא להם "מכתבי פיטורים". בהמשך לכך התקשרה העירייה עם קבלן חדש לצורך מתן שירותי ליווי להסעות התלמידים, מבלי לבקש מהקבלן החדש לקלוט את העובדים או להציע להם אותם תנאים. בית הדין הוסיף וקבע כי בפועל זומנו העובדים, בהוראת גזבר העירייה, לפגישה עם הקבלן החדש, אך פגישה זו נערכה רק לאחר שפיטוריהם הושלמו ובמסגרתה אף הוצעו להם, בהנחיית העירייה, תנאי העסקה מופחתים מאלו שקיבלו קודם לכן. לאור זאת, רק חלק מהעובדים המשיך בעבודתו באמצעות הקבלן החדש.
5. בית הדין האזורי נמנע מלקבוע קביעה נחרצת לגבי זהות המעסיק, אך הדגיש כי "בפועל הייתה לעירייה זיקה הדוקה להעסקת התובעים, בהתאם למבחנים המקובלים לקביעת זהות המעביד" וזאת "לאורך כל תקופת העסקתם". עוד ציין כי לצורך ההליך שבפניו די לקבוע כי העירייה, והיא בלבד, אחראית לפגמים שנפלו בפיטורי העובדים, בהתחשב בכך שהיוזמה והכוח להתוות ולהפעיל את הליך הפיטורים היו שלה בלבד. בית הדין הדגיש כי העירייה היא שיזמה - משיקוליה וטעמיה - את פיטורי העובדים, היא שהורתה לחברת כוח האדם להוציא להם מכתבי פיטורים בנוסח שנוסח על ידה, היא שבחרה בעיתוי להוצאת מכתבי הפיטורים והיא ששלטה באופן בו הוצא הליך הפיטורים אל הפועל, ללא הליך של שימוע ומבלי לנסות ולהבטיח לעובדים המשך עבודה באותם תנאים. בית הדין שוכנע כי הליך הפיטורים של העובדים כפי שנוהל על ידי העירייה נעשה בחוסר תום לב, כאשר "ניצלה את האילוץ שלטענתה נכפה עליה (שמקורו בכניסתו לתוקף של התיקון לחוק קבלני כ"א) על מנת לפגוע בזכויות התובעים... העירייה ראתה במצב שנוצר "חלון הזדמנויות" להרע את תנאי ההעסקה של המלווים באופן חד צדדי ולהפסיק את עבודתם של אלה מביניהם שלא הסכימו לכך". בהתאם לכך, לא בוצע כלל הליך שימוע אלא נמסר לעובדים באופן חד צדדי על סיום עבודתם, מבלי לנסות ולשוחח עם כל אחד מהם על פתרון אפשרי להמשך העסקתו.

בית הדין הוסיף כי גם אם נצא מנקודת הנחה כי המניע לפיטורי העובדים היה לגיטימי, אין בכך כדי לאיין את הפגמים בהתנהלות העירייה הנוגעים להליך הפיטורים ונסיבותיו. בהתחשב בכך, העירייה היא שמחויבת לפצות את העובדים בגין הפגמים שנפלו בהליך פיטוריהם - וזאת בין מכוח העוולה של גרם הפרת חוזה ובין באמצעות ראייתה כמעסיקה לפחות לצורך היבט זה של הפיטורים.

1. אשר לסעד הראוי - בית הדין דחה את דרישת העובדים לאכיפה ולהשבתם לעבודה, תוך הדגשה כי הזמן שחלף עלול לפגוע בציבור התלמידים וכן בעובדים אחרים, וכן מהטעם ש"הענקת הסעד של אכיפת יחסי העבודה באופן המחייב את העירייה לקלוט את התובעים כעובדי עירייה כרוך בהשלכות ארגוניות ותקציביות וכן בקביעת סדרי עדיפויות בנושא תקצוב פעילות העירייה". אשר לגובה הפיצוי - בית הדין נימק כי לא ראה הצדקה לבצע הבחנה בהתחשב במשך ההעסקה ובהיקף ההעסקה, כמו גם בשאלה אם התובע המסוים המשיך עבודתו באמצעות הקבלן החדש אם לאו, שכן "הפיצוי הנתבע לא בא לפצות את התובעים על נזק כספי שנגרם להם אלא לבטא תגובה הולמת לחריגה של העירייה מנורמות מקובלות ביחסי העבודה". בהתאם, ובהתחשב בכך שאופן ההתנהלות כלפי כלל העובדים היה זהה, והמאפיינים העיקריים של העסקתם משותפים לכולם - נפסק סעד אחיד בסך שנתבע בכתב התביעה - 18,000 ₪ לכל אחד מהעובדים, וכן הוצאות משפט בסך של 28,000 ₪ לכולם. התביעה כנגד חברת כוח האדם נדחתה, ללא צו להוצאות.
2. על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגשו שני ערעורים - האחד מטעם העירייה, והשני מטעם קבוצה של תשעה מבין העובדים. תשעת העובדים שהגישו ערעור (המערערים בתיק ע"ע 18724-05-14; להלן: המערערים) תוקפים בערעורם את הסעד שניתן, וסבורים כי יש להורות על אכיפה ולחלופין על הגדלת הפיצוי שנפסק לזכותם. במהלך הדיון בערעור הסכימו המערערים שלא לעמוד על דרישת האכיפה.
3. העירייה טוענת בערעורה כי קיבלה החלטת מדיניות לגיטימית - שנדרשה לאור כניסתו לתוקף של סעיף 12 א' לחוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם - שלא לקלוט את העובדים כעובדיה אלא לקבל את שירותי ליווי ההסעות במסגרת של מיקור חוץ, כאשר החלטתה עמדה למבחן שיפוטי בבית המשפט לעניינים מנהליים ואושרה (עת"מ (ת"א) 2384/09 קטיעי נ' עיריית אלעד (25.12.11)). לאור זאת, רשאית הייתה לבקש מחברת כוח האדם לסיים את העסקתם של העובדים, כאשר כבר נקבע בפסיקה כי פיטורי עובדים על מנת להימנע מקליטתם הישירה הינו אקט לגיטימי (ע"ע (ארצי) 472/09 זוהר גולן - או.אר.אס משאבי אנוש בע"מ (12.9.10)), וכאשר לא מוטלת הייתה עליה חובה לערוך לעובדים שימוע או לדאוג לשיבוצם אצל הקבלן החדש.
4. העירייה סבורה עוד כי לא הייתה הצדקה לקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, שניתנו "תוך אימוץ גורף של גרסה בע"פ שננקטה בעדויות שניתנו 6 שנים לאחר האירועים נשוא התביעה ותוך אי מתן משקל לעובדה שכל אלה לא ניתן להן שום ביטוי בזמן אמת או בסמוך לכך". כך, ולמשל, לא הייתה הצדקה לקבוע כי תנאי ההעסקה אצל הקבלן החדש היו מופחתים, שכן לא הוצגו הסכמי עבודה או תלושי שכר המעידים על כך (אם כי במקביל לכך מאשרת העירייה כי חל שינוי ב"מנגנון התמחור" במסגרת המכרז החדש). באותו אופן לא הייתה הצדקה לקבוע כי מעורבותה בהעסקת העובדים חרגה מפיקוח לגיטימי של מזמין שירות.

על בסיס האמור לעיל טוענת העירייה כנגד הסעד שנפסק; כנגד כך שנפסק כנגדה בלבד; וסבורה כי לא הייתה הצדקה לקבוע פיצוי אחיד בהתעלם מנסיבותיו האישיות של כל אחד מהעובדים (לרבות תקופת העסקה, היקף המשרה, האם הגיש תצהיר, האם המשיך עבודתו וכיו"ב).

1. לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון בכלל חומר התיק, הגענו למסקנה כי יש לדחות את שני הערעורים ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991. אשר לערעור העובדים - הסעד שנפסק הנו מלוא הסעד הכספי שנדרש על ידי העובדים בכתבי התביעה מטעמם, וממילא לא יכול היה בית הדין האזורי לפסוק מעבר לכך. אשר לערעור העירייה - זה יוצא בחלקו הגדול כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי. כידוע, ערכאת ערעור לא תמהר להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על בסיס ראיות ועדים, ולא מצאנו כי מקרה זה מצדיק חריגה מכך. להסרת ספק נציין כי לצורך קביעת ממצאים עובדתיים בנסיבות פיטורים אחידות לא היה הכרח כי כל אחד מהעובדים יעיד באופן אישי. אשר להיבטים המשפטיים - בית הדין האזורי פירט בהרחבה מדוע בחר להטיל על העירייה ועליה בלבד את פיצוים של העובדים בגין הפגמים שנפלו בדרך פיטוריהם, ומדובר בקביעה מנומקת הנשענת על נסיבותיו המיוחדות של המקרה ולא מצאנו הצדקה להתערב בה.
2. סוף דבר - שני הערעורים נדחים.

העירייה תישא בהוצאות העובדים בהליך הערעור בסך של 2,000 ₪ לכל אחד משבעת העובדים שלא הגישו ערעור, ובסך של 1,500 ₪ לכל אחד מתשעת העובדים שהגישו ערעור, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו סכומים אלו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. בקביעת ההוצאות לעיל נלקח בחשבון גם שערעורם של העובדים שהגישו ערעור נדחה.

לא מצאנו מקום לפסיקת הוצאות לזכותה של חברת כוח האדם.

ניתן היום, כ"ו בכסלו תשע"ו (8 בדצמבר 2015) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.