1. לפני בקשת רשות להתגונן שהגישו המבקשים (להלן: "הנתבעים") נגד תביעה שהגישה נגדם המשיבה (להלן: "התובעת") על סך 360,097₪ בגין חוב דמי שכירות ודמי ניהול עבור מושכר ברחוב בן צבי 84, תל אביב-יפו.

טענות התובעת בכתב התביעה

1. בהתאם לנטען בכתב התביעה, התובעת היא בעלת המושכר ברחוב בן צבי 84, תל אביב-יפו (להלן: "המושכר").
2. ביום 19/04/89 התקשרה התובעת בהסכם שכירות בלתי מוגנת עם הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"), לפיו השכירה לה את המושכר בהתאם לתנאי הסכם השכירות, כאשר במהלך התקופה נחתמו תוספות שונות להסכם השכירות.
3. הנתבעת 1 התחייבה לשלם דמי שכירות לפי הקבוע בהסכם ובתוספת. כן התחייבה לשאת בהוצאות הכרוכות באחזקת המבנה.
4. הנתבעת 1 הפרה את ההסכם והתוספת, עת נמנעה לשלם דמי שכירות ודמי ביטוח בגין המושכר החל מחודש אפריל 2011, למעט תשלומים חלקיים.
5. יתרת החוב של הנתבעת 1 בניכוי התשלומים החלקיים ששולמו על ידה מצטבר, נכון למועד הגשת התביעה, עד לסך של 307,387₪ (להלן: "חוב דמי השכירות").
6. במסגרת הסכם השכירות התחייבה הנתבעת 1 לשלם לחברת "פנורמה" דמי ניהול חודשיים בהתאם להסכם הניהול. הנתבעת 1 לא שילמה את דמי הניהול חרף הבטחותיה, והתובעת נדרשה על ידי חברת הניהול לשלם את חוב הנתבעת בגין דמי ניהול, וזאת כבעלת המושכר.
7. חוב דמי הניהול הינו בסך של 52,710₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (להלן: "חוב דמי הניהול"). חוב דמי השכירות וחוב דמי הניהול יקראו יחד להלן: "החובות" ו/או "החוב".
8. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") ערב לחובות הנתבעת בהתאם לחתימתו על כתב ערבות בלתי חוזרת שצורף לכתב התביעה כנספח ז'.
9. התובעת פנתה ביום 05/11/13 לנתבעים בדרישה לתשלום החובות. במענה לדרישה השיב הנתבע במכתב מיום 21/11/13 שבו ציין כי הנתבעת נקלעה לקשיים כלכליים וכי נוכח מצבו הבריאותי אין באפשרותו לפנות את המושכר או לשלם את החוב. התובעת ניסתה להגיע להסדר עם הנתבעים, אולם לא זכתה לשיתוף פעולה, ולפיכך הגישה תביעה זו.

טענות הנתבעים

1. ביום 18/06/14 הגישו הנתבעים בקשת רשות להתגונן שנתמכה בתצהירו של הנתבע.
2. בתצהירו טוען הנתבע כי טרם קיבל את כתב התביעה לידו, אך הוא מוסיף וטוען בסעיף 2 לתצהירו כי בשיחת טלפון עם באת כוח התובעת "הודעתי לה שאין בכוונתי להילחם בתביעות, מאחר והן מוצדקות ורק נסיבות של מציאות שיותר חזקה מאתנו הובילה למצב המורכב שאליו נקלענו, ולכן אני מבקש את הגנת בית המשפט".
3. בבקשתו, טוען הנתבע כי בשנת 2007 נכנסה הנתבעת לסחרור כלכלי ומשפטי וצברה חובות כבדים, כך ששמונה שנים שהנתבעת נמצאת במאבק הישרדות לא פשוט.
4. הנתבע ציין בתצהירו כי בחודש אוקטובר 2013 נתגלה אצלו גידול ממאיר, אגרסיבי, בעקבותיו הוא נאבק על חייו ונמצא בסדרת טיפולים רפואיים בניסיון להתמודד עם המחלה. עקב מצבו זה, לא יכול היה להמשיך בהתמודדות עם שיקום החברה והמאבקים המשפטיים, וכך נוצר מצב שחובות החברה מול התובעת תפחו והוא לא יכול היה לתת מענה לחובות אלו.
5. הנתבע כותב בתצהירו כי במצב זה הודיעו לו התובעים, בצדק, שעליו לפנות את הנכס. לא היה שום ויכוח בעניין זה, אולם עקב מצבו הפיזי והכלכלי לא יכול היה לבצע את הנדרש לפינוי. לדבריו, מבחינה כלכלית אין לו כל הכנסה למעט ביטוח לאומי.
6. הנתבע מוסיף ומסביר כי לפני חג הפסח בשנת 2014 סיכם עם אחד ממנהלי התובעת כי יחפש מחסן כדי להעביר את הציוד, אולם הוא עצמו לא יכול היה לעשות כן. בסופו של דבר הוא לא מצא מחסן מסיבות כאלה ואחרות. לדבריו, אין לו אפשרות להתמודד בבית המשפט ובשום מקום אחר עם הבעיות שנוצרו.
7. הנתבע ביקש מבית המשפט ליתן לו ארכה עד סוף הטיפולים כדי שיוכל לטפל בכל.
8. ביום 11/05/15 הגישו הנתבעים בקשת רשות להתגונן נוספת וגם בבקשה זו טוען הנתבע כי לא קיבל את כתב התביעה, תוך שהוא חוזר על תיאור מצבו הרפואי ועל מצבה הכלכלי העגום של הנתבעת.
9. בבקשה זו הוא כותב כי התייעץ עם משפטנים ויש לנתבעים קו הגנה חזק מאוד, אולם הוא לא יכול להגיש כתב הגנה לפני שיקבל את כתב התביעה.

תגובת התובעת

1. התובעת הגישה תגובה לבקשת הרשות להתגונן הראשונה שהגישו הנתבעים, כאשר בתגובה זו חזרו ופירטו את החוב בגינו הוגשה התביעה.
2. כמו כן, בהתייחס לטענתו של הנתבע, לפיה לא קיבל את כתב התביעה, טענה התובעת כי טענה זו אינה נכונה, שכן הנתבעים קיבלו את כתב התביעה והם יודעים בפני איזה טענות הם מתגוננים, כאשר לתגובתה היא צירפה אישורי מסירה, לפיהם כתב התביעה הומצא לנתבעים.

דיון והכרעה

1. אקדים ואדון בטענת הנתבע, לפיה כתב התביעה לא הומצא לנתבעים.
2. לא אוכל לקבל טענה זו, וזאת מכמה טעמים:
   1. התובעת צירפה כבר לתגובתה לבקשת הרשות להתגונן מחודש יולי 2014 אישורי מסירה הנחזים להיות תקינים, לפיהם כתב התביעה נמסר לנתבעים. למרות שאישורי המסירה צורפו לתגובה, לא טרח הנתבע לבקש את זימון פקיד המסירה לחקירה על אישור המסירה מבעוד מועד, אלא שהוא עשה זאת רק במועד הדיון ביום 16/09/15 ואין לו אלא להלין על עצמו בעניין זה.
   2. העובדה הפשוטה לפיה הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן מפני התביעה, וזאת בשני מועדים שונים מלמדת כי הנתבעים ידעו על התביעה, שכן בבקשות הרשות להתגונן שהגישו הם מתייחסים לחוב, מודים בקיומו וטוענים כי אין בכוונתם להתמודד עם התביעות, שכן הן מוצדקות, כאשר הטענה היחידה היא כי אין באפשרות הנתבעים לשלם את החוב עקב מצבו הרפואי של הנתבע.
3. לגופו של עניין, הנתבעים מודים בחוב ואין להם כל טענה נגדו, כאשר טענה בעניין מצבו הרפואי של הנתבע אינה טענת הגנה בפני התביעה. זאת להזכיר, כבר בתצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן שהוגש ביום 18/06/14 הצהיר הנתבע "כמו כן, הודעתי בשיחת הטלפון שאין בכוונתי להילחם בתביעות, מאחר והן מוצדקות".
4. בהמשך התצהיר מסביר הנתבע את סיבותיו לאי תשלום החוב, כאשר ברור מהתוכן האמור כי הנתבע יודע בדיוק מול איזו תביעה הוא מתגונן, וכי מדובר בתביעה לתשלום דמי שכירות ודמי ניהול, אשר אין לו נגדה כל טענת הגנה.
5. טענתו הסתמית של הנתבע, לפיה יש לו הגנה טובה וזאת מבלי להעלות כל טענת הגנה, לאו הגנה היא.
6. ודוק, הודאת הנתבעים בחוב לא נעשתה רק במסגרת הבקשות לרשות להתגונן שהגיש הנתבע, אלא שהנתבע הודה בחוב בכתב, כבר במכתבו מיום 21/11/13, שצורף כנספח ט' לכתב התביעה ושגם בו הסביר הנתבע את אי תשלום החוב בהסתבכות הכלכלית של הנתבעת ובמחלתו שלו.
7. מושכלות יסוד של דיני הפרוצדורה האזרחית המה, כי בשלב זה של דיון בדיון בבקשת רשות להתגונן עול ההוכחה המוטל על המבקשים מצומצם. המבקשים אינם נדרשים בשלב זה להראות כיצד יוכיחו את גרסתם, ולפיכך תינתן רשות להגן אפילו נטענה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. לא שוקלים בשלב זה את מהימנות המבקשים או את סיכויי הצלחתם בתיק העיקרי. די להם למבקשים בשלב זה להראות כי יש בידם טענות הגנה לכאורה, אשר אם יוכחו יובילו לדחיית התביעה.

מאידך, חייבים המבקשים להתכבד ולפרט את טענותיהם, כאשר טענות כלליות וסתמיות לא יצדיקו מתן רשות להגן. באם מתברר בחקירה הנגדית של המצהיר כי טענות המבקשים התבדו לחלוטין, הרי שהגנת המבקשים תיחשב להגנת בדים. במצב של היעדר פירוט או הגנת בדים לא תינתן רשות להתגונן.

1. בעניין זה נקבע כי די אם יראה הנתבע הגנה אפשרית ומשתמעת בדוחק רב על מנת להצדיק את מתן הרשות להתגונן. ואולם, על אף קיומם של כללים קפדניים אלו לזכותו של נתבע, שוב עדיין אין לנו לעשות הליך זה להליך סרק בדרך לבירורה של כל תובענה, באופן המוציא שכר בהפסד (ראה ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק מזרחי בע"מ, פ"ד מה(1) 69, 70).
2. בשלב זה, אין על המבקש רשות להגן לשכנע את בית המשפט בנכונות טענותיו העובדתיות, כל שעל בית המשפט לברר הוא האם יש בטענותיו, כאמור, הגנה לכאורית בפני התביעה. בטענות משפטיות המשמשות הגנה לנתבע יוכל בית המשפט להכריע כבר בשלב הדיון בבקשה.

ואולם, כאשר משית המבקש את הגנתו על טענות שבעובדה, על המבקש לעמוד על מידת היקפן ופירוטן של טענותיו. בעניין זה נקבע כי לא תינתן רשות להתגונן אימת שהנתבע לא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו, וזאת כשם שלא יתן בית המשפט יד למתן רשות להגן כאשר טענותיו העובדתיות של המבקש חסרות משמעות על פניהן או שאין הן אלא "הגנת בדים" המלווה במתן גרסאות סתומות, עמומות או סותרות את ההגנה גופה (ע"א 594/85 זהבי נ' נגרית בע"מ ואח', פ"ד מב(1) 721,722 וכן ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 139, 140).

1. במקרה שלפני, אין לנתבעים כל טענת הגנה לפני התביעה. התביעה היא לתשלום חוב דמי שכירות ודמי ניהול. הנתבעים לא העלו כל טענה נגד החוב ונראה כי הבקשה נועדה אך לדחיית הקץ.
2. אשר על כן, אני דוחה את הבקשה ומחייב את הנתבעים, שניהם ביחד וכל אחד מהם לחוד, לשלם לתובעת סך של 350,433₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת את סכום האגרה כפי ששולם, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום. כמו כן, ישלמו הנתבעים לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ד' תשרי תשע"ו, 17 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.