15 אוגוסט 2016

1. התובעת, העובדת כמטפלת בקשישים, הגישה לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה בגין תאונה שאירעה לה ביום 6.2.13, במסגרת עבודתה, בה נפגעה, לטענתה, בצוואר וכתף ימין.

תביעתה נדחתה בנימוק, כי לא הוכח שנגרם לתובעת אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתה.

על כך הוגשה התביעה שבפנינו.

2. לטענת התובעת בכתב התביעה, במסגרת עבודתה ביום 6.2.13 התכופפה כדי להרים את אחת הדיירות - המטופלות של הבית הסיעודי בו היא עובדת, ותוך כדי ההרמה נתפס לה שריר בצוואר עם הקרנה לכתף ימין.

3. במסגרת הדיון המוקדם טען ב"כ התובעת כי ישנו עד לפגיעה - עובד בשם מוחמד שעבד עם התובעת באותו חדר אצל אותה מטופלת.

4. בתצהיר עדותה הראשית טענה התובעת כי העד היה איתה בחדר.

בעדותה בפנינו טענה כי הרימה את החולה יחד עם העד מוחמד.

העד מסר הודעה לחוקר (נ/1) ביום 25.3.15 וטען כי התובעת הרימה את החולה יחד איתו מכסא גלגלים למיטה, והתובעת אמרה שיש לה כאבים בכתף.

בחקירתו בפנינו ביום 2.6.16 לא זכר את פרטי המקרה, למעט העובדה שהרים דיירת עם התובעת והיא הרגישה כאבים בצוואר למטה.

5. עדה נוספת ממנה נגבתה הודעה הינה גב' שרה דרור, מנהלת המעון הסיעודי.

בהודעתה טענה כי לא זכרה את האירוע והתובעת הזכירה לה לפני יומיים במה מדובר, כי היא לא זכרה מה קרה, אלא רק שהיתה לתובעת בעיה בכתף ובצוואר.

בהודעה לחוקר (נ/2) העדה מסרה פרטים שונים מאלו שמסרה התובעת.

התובעת טענה שדיווחה לגב' דרור והיא זו שנתנה לה "משהו נגד כאבים", ואילו גב' דרור טענה כי התובעת פנה לאחות בשם סמאהר והיא נתנה לה אופטלגין נוזלי.

התובעת טענה כי המשיכה לעבוד באותו היום משחלפו הכאבים, וגב' דרור טענה כי התרופה לא עזרה לה והתובעת עזבה את העבודה ונסעה למיון.

6. התובעת פנתה לטיפול רפואי ביום 8.2.13 וטענה כי היא סובלת מכאבים מאתמול. התובעת לא הזכירה כל אירוע תאונתי / חבלתי.

ביום 9.2.13 פנתה התובעת למיון ביה"ח הלל יפה. סיבת הפניה נרשמה כמחלה. בתלונות התובעת נרשם:

"כאבים בכתף ימין עם הקרנה ליד ימין כשבוע ימים ללא סיפור של חבלה"

בביקורים בקופ"ח ביום 10.2.13, 12.2.13, 13.2.13, 17.2.13 נרשמו הביקורים כביקורים רגילים.

רק ביום 19.2.13 נרשם לראשונה כי לדבריה בזמן עבודה בזמן הרמת חולה הרגישה כאבים חזקים בכתף ימין, והוצאה לה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה.

התובעת נחקרה בעניין הרישומים הרפואיים וטענה כי אינה אחראית למה שרושמים הרופאים, כי הרישום אינו נכון וכי לרופא המשפחה סיפרה כל פעם שזה קרה בעבודה.

7. בתיקה הרפואי של התובעת קיים רישום מיום 27.1.13, מספר ימים לפני התאונה, בו התלוננה התובעת על כאבים באזור הצוואר עם הקרנה ליד ימין.

התובעת קיבלה הפניה לצילום עמ"ש צווארי.

הנה כי כן, תלונתה של התובעת הייתה קיימת עוד לפני מועד האירוע הנטען.

רישום זה מתיישב עם הרישומים הרפואיים הנוספים בדבר תלונות ממועד הקודם למועד האירוע הנטען, ובדבר היעדר כל אירוע חבלתי שהביא לפרוץ הכאבים.

8. הלכה פסוקה היא כי "בהוכחת אירוע יש לייחס משקל רב לאנמנזה, רישומי בית החולים, מתוך ידיעה שהיא פרי ניסיון שרישומים אלה מהימנים ומדוייקים שכן יש להניח כי אדם הפונה לטיפול רפואי ימסור את העובדות הנכונות על מנת לזכות בטיפול נכון"(עב"ל 176/99 דניאל גרץ נ' המל"ל).

בית הדין מעניק חשיבות רבה לאמור באנמנזה הרפואית שכן לרוב זו הגרסה הראשונה של הטוען לפגיעה בעבודה (עב"ל 680/07 אנעמנה עבדאללה נ' המל"ל, עב"ל 295/06 קאסם מוחמד כעביה נ' המל"ל).

9. לנוכח האמור, התמונה העולה מהתיעוד הרפואי שמלפני האירוע ובסמוך לאחריו אינה מתיישבת עם קיומו של אירוע תאונתי, וזה נטען לראשונה ותועד לראשונה רק כשבועיים לאחר האירוע.

10. אין בעדויות שהוצגו בפנינו במקרה זה כדי לסתור את חזקת הרישומים הרפואיים.

עדותה של העדה גב' דרור אינה פרי זיכרונה אלא ממה שטענה בפניה התובעת. העדה לא זכרה את האירוע ואף העידה בשונה מהתובעת בפרטים שונים כאמור לעיל.

אף עדותו של העד מר מוחמד, שתחילה נטען רק כי נכח בחדר ובהמשך נטען כי הרים את המטופלת יחד עם התובעת לא היתה משכנעת, והעד לא זכר פרטים רבים מהאירוע הנטען.

11. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, איננו מקבלים את גרסת התובעת בדבר קיומו של האירוע, ודינה של התביעה להידחות.

אין צו להוצאות.

12. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך

30 יום מתאריך המצאת פסק הדין.

ניתן היום, י"א אב תשע"ו, (15 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.