עניינה של התביעה שבפני בתאונת דרכים שהתרחשה, ביום 16.02.14.

לטענת התובע, בעת שרכב על קורקינט ממונע בנתיב נסיעתו, התובע - אשר ביצע פניה שמאלה מרח' מצטלב- לא עצר את רכבו בכניסה לצומת, בניגוד להוראות תמרור עצור – פגע בנתבע וגרם לקורקינט נזק בשיעור של אלפי ש"ח.

מנגד, טען הנתבע, כי אכן עצר טרם כניסתו לצומת בטרם החל בביצוע הפניה, אך הנתבע – שהיה לבוש בבגדים כהים ולא הצטייד במחזירי אור, נכנס לצומת בחוסר זהירות ועל כן הנתבע לא יכול היה למנוע את הפגיעה בו. כן, נטען כי התובע לא הוכיח את נזקו, הואיל וכל מה שצורף לכתב התביעה היא הצעת מחיר לתיקון.

במסגרת הדיון שנערך בפני העידו התובע והנתבע, הדגימו ושרטטו את אופן התרחשות התאונה.

בתום הדיון הובהרו לתובע סיכוניו בהליך. בין היתר, הובהר לתובע כי לא צורפה חוות דעת שמאי להוכחת נזקו וכן ראיה לבעלותו בקורקינט.

לאחר הדיון, צירף התובע תעודת משלוח ממנה עולה לכאורה כי רכב את הקורקינט ביום 09.02.14, בעלות סל 6300 ₪, כן צורפה חוות דעת שמאי, ממנה עולה כי הקורקינט נבדק ביום 06.11.14 וכי שיעור הנזקים שנגרמו לו הינו 4,420 ₪. צורפה קבלה בגין שכ"ט שמאי, בסך 650 ₪.

המסמכים האמורים הועברו לתגובת הנתבעים, אולם זו לא נמסרה.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בראיות שהובאו בפני, נחה דעתי כי דינה של התביעה להתקבל בחלקה. ואלו נימוקיי:

כזכור, טען התובע כי הנתבע לא עצר בהתאם להוראת תמרור "עצור" בטרם כניסה לצומת ואילו הנתבע טען כי אכן עצר ורק לאחר מכן החל בביצוע הפניה, במהירות איטית ביותר.

לעניין זה, הציגו הצדדים גרסאות עובדתיות סותרות, והואיל והינן שקולות בעיניי, אין באפשרותי להעדיף גרסה אחת על פני רעותה. משכך, בנושא זה לא אוכל לקבוע כי עלה בידי התובע להרים את נטל הראיה.

אולם, גם מעדותו של הנתבע עולה כי כלל לא הבחין בנתבע עד לרגע הפגיעה. מכך אני למדה, כי הנתבע לא נקט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים קודם כניסתו לצומת. לדידי, לו היה הנתבע מפנה מבטו ימינה ושם ליבו למתרחש בכביש, וודאי היה מבחין באורות הקורקינט החשמלי.

יחד עם זאת, היות וטענת הנתבע כי התובע היה לבוש בבגדים כהים וללא מחזירי אור, לא נסתרה ע"י התובע, ומאחר וגם על התובע חלה החובה לנקוט משנה זהירות בכניסתו לצומת, אני מוצאת לייחס לו רשלנות תורמת. זאת, גם בשים לב לעובדה הבלתי שנויה במחלוקת, שהפגיעה ברכב הנתבע, הייתה בצידו הימני הקדמי, כלומר חזית הרכב כבר עברה את הייתה בתוך נתיב נסיעתו של התובע, ברגע הפגיעה.

לעניין הנזק – סופו של דבר, הוצגה חוות דעת שמאי בנושא הנזקים, אך לא ניתן להתעלם מפרק הזמן המשמעותי שחלף ממועד התאונה ועד לבדיקת השמאי.

בשים לב לכל האמור, מצאתי לחייב את הנתבעים בתשלום 50% מנזקי התובע.

סוף דבר –

אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך 2535 ₪ (50% מסך הנזקים לפי חוות דעת שמאי ומשכ"ט שמאי), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.

כן, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, בהוצאות התובע, בסך 250 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים

ניתן היום, כ"ב ניסן תשע"ה, 11 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.