1. זוהי תביעה להחזר ארנונה ששילם התובע בגין דירה שהוא חוכר, מאחר שלטענתו בתקופה נשוא החיוב בארנונה לא החזיק בדירה.
2. התובע ואשתו הם בעלי זכות חכירה בדירה בקריית שמואל בחיפה (להלן: "הדירה"), וזאת בהתאם להסכם ביניהם לבין אלונית בניה ופיתוח בע"מ (להלן: "אלונית") מיום 27.8.03 (להלן: "ההסכם").
3. הנתבעת (להלן גם: "העיריה") דרשה מן התובע ארנונה עבור תקופה שראשיתה בחודש יוני 2005 וסיומה ביום 15.7.06. מיום 15.7.06 שכרה את הדירה אסתר בן יצחק, והיא חויבה בתשלומי הארנונה החל ממועד זה. התובע לא שילם את הארנונה לתקופה הנדונה הואיל ולטענתו לא החזיק בדירה בתקופה זו, שכן התובע ואשתו מימשו את זכותם לפי ההסכם להשכיר את הדירה באמצעות אלונית, והחל מחודש יוני 2004 שילמה להם אלונית מידי חודש דמי שכירות בסך 600 דולר.
4. הואיל והתובע לא שילם את הארנונה, נקטה נגדו הנתבעת בהליכי גביה מינהליים, שבמסגרתם הוטל ביום 17.6.12 עיקול על חשבון הבנק של התובע בבנק יהב. ביום 5.7.12 שלח הבנק לעיריה שיק מהחשבון בסכום חוב הארנונה.
5. בתביעה זו תובע התובע החזר של הסכום ששילם.
6. הנתבעת העלתה כבר בכתב הגנתה שתי טענות שבגינן מן הדין, לטענתה, לדחות את התביעה על הסף: האחת – סופיות השומה, השניה – התיישנות. אדון תחילה בטענות אלה, ורק אם אמצא כי יש מקום לדחותן יהיה מקום להידרש לתביעה לגופה.
7. טענתה הראשונה של הנתבעת הינה כי עקרון "סופיות השומה" קובע שמשחלף המועד הקבוע בדין להשיג על שומה היא הפכה לחלוטה, ואין להשיג עליה בהליכים אחרים. בהתאם לסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), טענה שמי שחויב בארנונה אינו המחזיק בנכס יש להעלות בהשגה בפני מנהל הארנונה תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום. הסעיף מאפשר, אומנם, למי שלא הגיש השגה להעלות את הטענה בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, אלא שלשם קבלת היתר כזה יש צורך בטעמים מיוחדים, וכאלה אינם קיימים במקרה זה, ואין מקום לאפשר העלאת הטענה שמונה שנים לאחר קביעת השומה.
8. טענתה השניה של הנתבעת הינה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שכן המועד הקובע לצורך מניין תקופת ההתיישנות הוא מועד היווצרות החוב ולא מועד גבייתו.
9. לטענות אלה משיב התובע כי מדובר בתביעה כספית, ומניין תקופת ההתיישנות מתחיל ביום התשלום, ולכן התביעה לא התיישנה. באשר לאי הגשת השגה טוען התובע, כי פנה לעיריה מספר פעמים בטענה כי הוא אינו המחזיק בדירה, אלא אלונית, וזו לא השיבה לפניותיו.
10. בפתח הדברים אציין כי הנתבעת בטיעונה ערבבה בין שני דברים שונים: עקרון סופיות השומה וטענה של אדם כי אינו מחזיק. דא עקא שמדובר בשני עניינים שונים, והרציונלים העומדים בבסיס העקרון בדבר סופיות השומה אינם רלבנטים במקרה שבו טוען אדם כי אינו המחזיק (ראה הדיון בעניין זה בעמ"נ (חיפה) 3586-12-11 א.א. שירותים ש.א. (2007) בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (8.8.12)). בענייננו יש להתייחס לדין בעניין טענה של אדם שאינו המחזיק, ולא לעקרון סופיות השומה אשר אינו רלבנטי.
11. סעיף 3 לחוק הערר קובע:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) ...

(2) ...

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) ...

(ב) ...

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

1. למען שלמות התמונה אציין כי על החלטת מנהל הארנונה ניתן לערור לפני ועדת ערר, ועל החלטתה ניתן לערער לפני בית משפט לעניינים מינהליים (סעיף 6 לחוק הערר).
2. סעיף 3(ג) לחוק הערר הוסף לחוק בשנת 1994, ובפסיקה שלאחר הוספתו נקבע כי:

"פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול דעתו של בית המשפט. כאשר מועלת בפניו טענה המנוייה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול האם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים, הנטייה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-המקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה, המצריכות לעיתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת, בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות" (ע"א 4452/00 ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002) בפסקה 11 לפסק הדין (להלן: "עניין ט.ט. טכנולוגיה")).

1. טענת התובע הינה כי בתקופה הרלבנטית לא היה המחזיק בנכס. טענה כזו ניתן, בהתאם לסעיף 3(א)(3) לחוק הערר, להעלות בהשגה. השאלה היא אם חרף זאת יש לאפשר לתובע להעלות טענה זו במסגרת הליך זה. אני סבורה שהתשובה היא שלילית, מן הטעמים שיפורטו להלן.
2. ראשית, מדובר בטענה בנושא עובדתי-טכני, ולא בנושא בעל חשיבות כללית או ציבורית. אחת הטענות שהועלו בעניין ט.ט. טכנולוגיה הינה שהמערערת לא החזיקה בחלק מהנכסים שלגביהם נדרשה לשלם ארנונה במשך חלק מהתקופה. בית המשפט העליון קבע כי טענות המערערת הן טענות עובדתיות וטענות טכניות, שאין להיזקק להן בערכאות השיפוט הרגילות (פסקה 13 לפסק הדין).
3. שנית, לא מצאתי בטענות התובע טעם שמסביר או מצדיק אי הגשת ערר. לטענת התובע, שלח באמצעות בא כוחו לעיריה כבר ביום 12.5.06 מכתב שבו ציין כי לא הוא המחזיק בנכס, וביקש לבטל את החיוב בארנונה המופנה אליו. מכאן שעובר למועד זה ידע התובע על חיובו בארנונה. התובע טוען כי מכתב זה לא נענה. ואולם חוסר מענה מצד העיריה אינו פוטר את התובע מלפעול בדרך המותווית בחוק, היא הגשת השגה למנהל הארנונה. אציין כי מכתבו של ב"כ התובע ממוען אל "עיריית חיפה מנהל הכספים אגף הגביה המאוחדת", שעה שעל פי החוק לא מנהל הכספים הוא המוסמך לדון בטענה כי אדם אינו המחזיק, אלא מנהל הארנונה, במסגרת הליך של השגה.
4. שלישית, פרק הזמן הארוך שחלף בין המועד שבו ידע התובע על החיוב לבין מועד הגשת התביעה, דהיינו שמונה שנים, מטה אף הוא את הכף לעבר אי מתן היתר להעלאת הטענה במסגרת הליך זה, שכן מתן אפשרות להעלות את הטענה בשלב זה יפתח פתח לניצול לרעה של ההליך המשפטי ולעקיפת המנגנון שקובע החוק להעלאת הטענה. התובע ידע על החיוב בארנונה עוד בשנת 2006. הוא בחר שלא להגיש השגה כדין מחד, ושלא לשלם את החוב מאידך. הנתבעת הצליחה, כעבור כשש שנים, לגבות את החוב בהליכי גביה מינהליים. בחלוף כשנתיים נוספות הגיש התובע תביעתו זו, וטענתו היא כי תקופת ההתיישנות מתחילה להימנות ממועד הגביה. אין זה ראוי שבית המשפט ייתן הכשר להתנהלות מסוג זה, המאפשרת לאדם מחד לאיין את מנגנון ההשגה הקבוע בחוק, ומאידך לא לשלם חובו מבלי שנגרם לו כל נזק, שכן אם וכאשר תצליח הרשות לגבות את חובו, הוא יוכל להגיש תביעת השבה.
5. משקבעתי שאין מקום להתיר לתובע להעלות בתביעה זו טענתו כי לא היה המחזיק בדירה בתקופה הרלבנטית, דין התביעה להידחות ללא צורך לדון בטענות לגופו של עניין.
6. אשר על כן אני דוחה את התביעה.
7. התובע ישלם לנתבעת הוצאותיה בתביעה זו בסך 1,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
8. זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ט אדר תשע"ה, 10 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.