בפני עתירה על פיה יש להורות על ביטול הוראת השהייה ב"מרכז השהייה למסתננים", אשר ניתנה לעותר ביום 18.02.14, בהתאם להוראות ס' 32ד(א) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד- 1954 (להלן: "חוק ההסתננות"), ולהורות על חידוש רישיון ישיבתו של העותר בישראל.

עובדות והליכים:

1. העותר, יליד 1974, מאזור ג'ננה בחבל דרפור שבסודן, נמלט ממדינתו ונכנס (הסתנן) לישראל דרך גבול מצריים ביום 04.02.08.
2. העותר קיבל רישיון ישיבה ממשרד הפנים, אשר חודש מעת לעת.
3. ביום 18.02.14 הגיע העותר ללשכת משרד הפנים בנצרת, על מנת לחדש את רישיון ישיבתו. במועד זה, נמסרה לו הוראת שהייה לפיה עליו להתייצב במתקן השהייה למסתננים (להלן: "המתקן"), עד ליום 27.03.14, עפ"י ס' 32ד(א) לחוק ההסתננות.
4. העותר הגיש תחילה עתירה מנהלית לביהמ"ש לעניינים מנהליים במחוז מרכז לרבות בקשה לסעד זמני וצו ארעי שניתן כמבוקש. ביום 01.05.14 נמחקו העתירה והצו הארעי מחמת חובר סמכות מקומית וביום 18.05.14 הוגשה עתירה זו שבפני.
5. בד בבד (במהלך חודש מרץ 2014) פנה העותר ליחידת הטיפול במבקשי מקלט שבמשרד הפנים, בקשתו זו טרם נבחנה.

עיקר טענות העותר:

1. העותר טוען כי מאחר ובקשתו למקלט טרם נבחנה, לא מתקיים בעניינו כל הליך הרחקה המצדיק השמתו במשמורת. החלטת המשיב פסולה ומנוגדת למחויבותה של מדינת ישראל עפ"י האמנה בדבר מעמדם של פליטים.

סיכויי ההכרה בעותר כפליט הינם גבוהים לאור מוצאו מחבל דרפור שבסודן והמציאות ההומניטרית הקשה השוררת שם.

ההשמה במרכז השהייה מטרתה סיוע במציאות בה קיים קושי בגירוש מסתנן, כאשר לנטען, המשיב כלל אינו רואה לנכון להשיב את העותר לארצו – סודן, שכן מבחינה מעשית, מדינת ישראל אינה מגרשת את אזרחי סודן לארץ מוצאם.

1. עוד נטען כי העותר מופלה לעומת מבקשי מקלט אחרים מארצות אחרות וכי נשללה ממנו זכון הטיעון בהעדר שימוע כדין באופן הקודם להחלטה מושא עתירה זו.

עיקר טענות המשיב:

1. המשיב מציין כי קיימים קריטריונים ברורים לפיהם יוחלט מי יופנה למרכז שהייה, כאשר העותר עצמו אינו טוען לאי תחולת הקריטריונים לגביו. קבלת טענות העותר משמעותה עשיית תיקון מס' 4 לחוק ההסתננות פלסתר.

כידוע, בפני ביהמ"ש העליון תלויה ועומדת עתירה כנגד חוקתיות של תיקון 4 הנ"ל. כיום, התיקון עומד בחזקת חוקיותו (ראה להלן).

1. לעותר נערך תשאול ביום 18.02.14, עת הגיע ללשכת המשיב לשם חידוש הרישיון הזמני. בקשתו למקלט הוגשה רק כחודש לאחר מכן, והעתירה הוגשה רק ביום 30.03.14, מועד הלוקה בשיהוי ניכר.
2. העתירה הוגשה לראשונה בביהמ"ש לעניינים מנהליים במחוז מרכז, עתירה זו נמחקה ביום 01.05.14 בשל חוסר סמכות מקומית, לרבות הצו הארעי. ביום 1.05.14 הגיע העותר ללשכת המשיב בתל אביב בבקשה להאריך את אשרתו, נציגת המשרד הסבירה לעותר את משמעות מחיקת העתירה, ולפנים משורת הדין, לא ננקטו כלפי העותר הליכי אכיפה ואף נערך לעותר תישאול נוסף במועד זה. בנסיבות אלה, באה דרישת ההנמקה והשימוע על סיפוקה.

זאת ועוד, בתשאול שנערך לעותר צוין כי הבקשה לקבלת מקלט הוגשה רק כעבור שש שנים, בהוראת עורך דינו. עוד ציין העותר כי אין לו בעיות בריאותיות או משפחה בישראל וכי הגיע ארצה על מנת לעבוד.

לסיום מציינת המשיב כי העותר עשה דין לעצמו, לא התייצב במתקן השהייה כנדרש אלא הגיש עתירה זו. הגשת בקשה למקלט אינה מקנה חסינות מפני הפניה למרכז השהייה, בבירור בקשות המקלט מובן כי יש לתן עדיפות לבירור בקשות שהוגשו ע"י השוהים במרכז השהייה.

דיון והכרעה:

1. אציין כי מצווים אנו בזהירות יתרה ובהקפדה של ממש, שעה שאנו בוחנים בקשות מעין אלה כי "גרים היינו בארץ מצרים" ושומה עלינו לדקדק בבקשת העותר ובנפש חפצה.

עוד יש לומר, ראש וראשון יש לראות בעותר אדם אשר עזב את ארצו כדי מקלט, אך מדובר במשוואה, בה בצד האחר, המדינה כמשיבה.

לא מדובר בזכויות בלתי מוגבלות ואלה יוגבלו מקום בו הן מתנגשות עם אינטרסים לגיטימיים, מבוקרים של המשיבה וזאת בצורה מאוזנת, מידתית וראויה תוך בחינת הקריטריונים הראויים והנדרשים של המשיב, כאשר כאן כפי שנבאר להלן, זכה העותר בשימוע ומעבר לכך ציין כי בא לעבוד ואף עשה דין לעצמו.

מכל אלה וכפי שארחיב להלן ולאחר שהפכתי והפכתי בטענות הצדדים, זה להכא וזו להתם, שוכנעתי כי החלטת המשיב אינה חורגת ממתחם הסבירות וכי לא נפל בה כל פגם מהותי כדי קבלת העתירה.

1. סעיף 32ד(2) לחוק למניעת הסתננות קובע:

32ד. (א) מצא ממונה ביקורת הגבולות כי יש קושי בביצוע גירושו של מסתנן, רשאי הוא להורות כי המסתנן ישהה במרכז שהייה עד לגירושו מישראל, עד ליציאתו ממנה או עד למועד אחר שיקבע (בפרק זה – הוראת שהייה); הוראת שהייה תינתן בכתב ויראו אותה כאסמכתה חוקית לשהייתו של המסתנן בישראל, בכפוף לתנאים שנקבעו בה.

הנה כי כן, המשיב רשאי לעשות סמכותו בהתאם לסעיף 32ד(2) הנ"ל, ולהורות על השמת העותר במתקן שהייה כפוף לקריטריונים שפורסמו ביום 10.02.14 ע"י המשיב, ובהתאם לקביעות בית המשפט העליון בפסק הדין שניתן בבג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת (פורסם בנבו, 16.9.2013) (להלן: "עניין אדם").

בעניין אדם הנ"ל, נדונה שאלת חוקיות תיקון מס' 3 לחוק למניעת הסתננות. בג"ץ הורה לבטל את הוראת סעיף 30א', אשר הסדיר השמה במשמורת של מסתננים לתקופה של עד שלוש שנים, בכפוף לחריגים, ובמקומו הוצע ההסדר העומד בבסיס סעיף 32ד לחוק המובא לעיל.

עוד יצוין כי ביהמ"ש העליון נדרש זה מכבר לטענות לעניין חוקיות תיקון מס' 4 לחוק (ואם תרצה, אף טענות בעניין הקריטריונים שנקבעו ע"י המשיב), טענות אלה תלויות ועומדת לדיון, במסגרת בג"ץ 8425/13 זרי גבריסלאסי נ' הכנסת (להלן: "בג"צ גבריסלאסי"), ביהמ"ש העליון טרם הכריע בנדון זה.

לאור האמור, בדין טענת המשיב כי בבסיס עתירה זו טענות המופנות כנגד תיקון מס' 4 לחוק, אשר קבלתן תעשה פלסתר את הוראות התיקון וטרם שנתקבלה החלטה אחרת ומחייבת מפי ביהמ"ש העליון.

1. אף בכל הנוגע להחלת כללי הצדק הטבעי, לרבות זכות השימוע, אינני מוצא בנסיבות כאן פגם בהתנהלות המשיב כדי קבלת העתירה. טרם הוצאת הוראת השהייה, מילא העותר שאלון (אינו נושא תאריך) בו ציין הפרטים הרלוונטיים לבחינת הקריטריונים שנקבעו ע"י המשיב. בין היתר נשאל והשיב בשלילה לשאלות האם הוא נשוי, בעל ילדים, בעל משפחה בארץ, סובל מבעיות רפואיות והאם הגיש בעבר בקשה למקלט מדיני.

בסיום נשאל העותר: "האם יש לך מה להוסיף" וענה גם כאן בשלילה.

1. מקבל אני את ההנחה כי החלטה המגבילה חירותו של אדם, ואפילו הגבלה מידתית, מחייבת הליך של שימוע עובר לקבלתה. אלא שזכות הטיעון, ומימושה בדרך של עריכת שימוע, יכולה ללבוש צורות שונות:

"דרכי השמיעה רבות הן ומגוונות ומשתנות על פי הנסיבות. יש שהשמיעה היא בכתב ויש שהשמיעה היא בעל פה. כאשר השמיעה היא בעל פה יש שהיא נעשית בצוותא חדא ובנוכחות כל הנוגעים בדבר, ויש שהיא נעשית בשלבים, כאשר כל צד בתורו" [בג"ץ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 793, 796 (1984)].

התשאול שנערך, במסגרתו ענה העותר על השאלות הרלוונטיות ולבסוף ניתנת לו הזדמנות להגיד דבריו, עונה על הדרישה של השמעת טענות בטרם שלילית זכויות. סדרת השאלות האמורה, ותשובות העותר, די בהן לקביעת ממצאים בסוגיית הקריטריונים אשר נקבעו למתן הוראת התייצבות במתקן השהייה עפ"י סעיף 32 ד שבתיקון 4 לחוק.

1. מעבר לכך, ההזמנה להתייצבות במרכז השהייה אינה מיידית. הזמנה זו נמסרה לעותר ביום 18.02.14, כאשר המועד להתייצבות נקבע ליום 27.03.14. המתנה זו נועדה, בין היתר, לאפשר לעותר לטעון טענותיו במידת הצורך. ואכן, ביום 19.03.14, פנה ב"כ העותר למשיב במכתב מפורט ומנומק, בו שטח טענותיו העובדתיות והמשפטיות. מכתב זה נענה ע"י המשיב ביום 01.04.14 ומקיים נדבך נוסף לדרכי שמיעת העותר.
2. עוד אציין כי בדיון שנערך בפני ביום 01.06.14, ציין ב"כ המשיב כי עם התייצבותו של העותר במתקן השהייה, הוא יעבור ראיון קליטה נוסף, גם בו, יוכל לשטוח טענותיו לרבות בחינה מחודשת של הקריטריונים להשמה במתקן. נתון זה במצורף לתשאולים הקודמים, מהווים שימוע כנדרש.

אין מדובר כאן בהחלטה שרירותית או מפלה, ללא שימוע, ללא בחינה או בניגוד למצוות המחוקק. המשיבה דקדקה בזכויות העותר ובנסיבותיו ועמדה בהן כפי שהן לעת הזו.

1. באשר לטענה בדבר אכיפה בררנית, במציאות בה בישראל שוהים אלפי אנשים במצבו של העותר, הרי שהאכיפה באופן טבעי תהה מדורגת וחלקית, מדובר במציאות טבעית ואין לראות בה מדיניות בררנית מפלה.
2. באשר לטענת העותר כי בקשתו למקלט תלויה ועומדת ומשכך אין הצדקה להשמתו במשמורת. מעבר לעובדה כי הבקשה למקלט הוגשה רק לאחר הוצאת הוראת השהיה, ולא במהלך שש השנים האחרונות בהן שוהה העותר בארץ, הרי שגם בבדיון בפני ביה"ד לביקורת משמורת של שוהים בלתי חוקיים, ציין לאחר כניסתו ארצה, כי הגיע לישראל ממניעים כלכליים, ללא ציון סכנה לחייו או בריאותו. בנסיבות אלה, וככלל, הבקשה למקלט תיבחן בעיתה ואין בה כדי ביטול ההחלטה המורה על השמת העותר במתקן השהייה.
3. עוד אציין, כי בחינת העתירה באמות מידה רגילות של עתירה מנהלית, הייתה גוזרת כאן דחיית העתירה על הסף, בשל שיהוי ניכר, העדר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי, אלא שכאן, ראיתי לבחון הטענות ולתן החלטה לגופה.
4. סוף דבר, דין העתירה לדחייה.
5. באשר להוצאות, בנסיבות כאן, ובפרט נוכח אי התייצבות העותר במתקן השהייה כנדרש ועשיית הדין לעצמו, העותר יישא בהוצאות המשיב כדי סך 5,000 ₪ (כולל).

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ד, 18 יוני 2014, בהעדר הצדדים.