1. התובעת נפגעה בתאונת דרכים, שהוכרה כתאונת עבודה, ונכותה הרפואית נקבעה על ידי ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי, בשיעור של 28%. הצדדים חלוקים בסוגית הפיצוי המגיע לתובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה.

הרקע העובדתי

2. ביום 14.08.12 נפגעה התובעת בתאונת דרכים כהולכת רגל, ופונתה לבית החולים "קפלן". בבדיקתה של התובעת בבית החולים אובחן שבר בקרסול רגלה השמאלית, פגיעה בברך שמאל ופגיעה בזרועה השמאלית. התובעת אושפזה בבית החולים למשך חמישה ימים, כאשר במהלך האשפוז עברה ניתוח קיבוע השבר בקרסול ותפירת הפצע בזרועה.

התובעת, ילידת 27.04.48, עבדה לפני התאונה כמורה לאנגלית, הן עצמאית והן שכירה, ובעת התאונה היתה בדרכה לעבודה. המוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה, אישר תקופת אי כושר למשך 91 ימים בגינם שולמו לתובעת דמי פגיעה, וקבע את נכותה בעקבות הפגיעה. בין היתר, נקבעו לתובעת נכויות זמניות בשיעורים שבין 50% ל- 30% עד לסוף שנת 2013, ואת נכותה הצמיתה מיום 01.01.14 בשיעור של 28%, כפי שיפורט להלן.

הצדדים חלוקים על גובה הפיצוי המגיע לתובעת, בגין פציעתה.

הנכות הרפואית

3. נכותה של התובעת כפי שנקבעה על ידי ועדה רפואית של המל"ל, מורכבת מאלה:

(א) נכות פלסטית בשיעור 10% בגין צלקות. בבדיקתה של התובעת על ידי כירורג, נקבע כי הצלקת בזרוע שמאל באורך 8 ס"מ "בולטת ורגישה", ואף הצלקת בקרסול שארכה כ- 4 ס"מ, "רגישה ובולטת."

(ב) נכות פסיכיאטרית בשיעור 10%, בשל תסמונת דחק פוסט טראומטית. המומחית בתחום הפסיכיאטריה אשר בדקה את התובעת ציינה כי מצאה "אפקט דיספורי ירוד... התנהגות הימנעותית".

(ג) נכות אורתופדית בשיעור של 10% בגין הגבלה בתנועות הקרסול. המומחה אשר בדק את התובעת ציין כי מדובר ב"מצב לאחר קיבוע... בעמדה טובה... לאחר שבר בקרסול שמאל".

ב"כ הנתבעים טענה בסיכומיה (טענה שהועלתה כבר בשלב תחשיב הנזק), בנוגע לנכות האורתופדית, כי "הנכות אשר נקבעה למעשה אינה תואמת את מצבה של התובעת". מאחר מדובר בקביעת נכות על פי דין, ולא הוגשה בתיק זה בקשה מטעם הנתבעים, לסתור את הקביעה האמורה, אין בידי לקבל טענה זו. על כן, ומכח הוריית סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, מדובר בקביעה המחייבת בהליך זה. על כן נכותה הרפואית של התובעת נקבעה בשיעור של 28%.

הנכות התפקודית

4. התרשמתי מקשיי הליכה של התובעת. נכנסה לאולם כשהיא נעזרת במקל הליכה, התעייפה בקלות בזמן עמידה לצורך העדות, ביקשה לשבת תוך התנצלות, קמה שוב כאשר הרגישה לא נעים, ושוב התנצלה שהיא צריכה לשבת. בכל קימה - ואף בכניסתה לאולם וביציאתה - ניכר היה הקושי של התובעת, וידה הנשענת על המקל רעדה מהמאמץ.

5. שוכנעתי כי נכותה האורתופדית גורמת להפרעה תפקודית משמעותית. הנכות נקבעה בהתאם לסעיף 48(3)א', המוגדרת כ"הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול". אני דוחה את טענת הנתבעים כי הנכות האורתופדית שנקבעה אינה תואמת את מצבה של התובעת. מדובר בקביעת נכות על פי דין, והנתבעת לא הגישה בקשה להבאת ראיות לסתור קביעה זו. על כן, הקביעה מחייבת את הצדדים בהליך זה.

הנכות הפסיכיאטרית היא בעלת משמעות תיפקודית ישירה. נכות זו נקבעה על פי סעיף 34(ב)(ד), שהגדרתה כך: "...הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה". מכאן ניתן ללמוד, כי הנכות נקבעה בגין ההפרעה תוך התייחסות ישירה וברורה להגבלה בתפקוד הנפשי או החברתי ולהגבלה בכושר העבודה. על כן, חזקה כי מדובר בפגיעה תפקודית, לכל הפחות בשיעור הנכות הרפואית התואמת למצבה.

בסיכומיה טענה ב"כ הנתבעים כי "קיימת פסיקת עליון נרחבת וחד משמעית לפיה לצלקת אין משמעות תפקודית", והפנתה לפסה"ד בע"א 8639/04, דולב חב' לביטוח בע"מ נ' גבוע סולימאן [18.05.2006]. באותו פסק דין, כפי שאף ציינה ב"כ הנתבעים בהמשך סיכומיה, קבע בית המשפט העליון כי לנכות רפואית בשל הפרעה בתחושה או בשל צלקות "אין נפקות תפקודית, או למצער, נפקותם התפקודית פחותה משיעור הנכות הרפואית". באמירה זו קבע למעשה בית המשפט העליון כי אין מניעה שתיקבע נכות תפקודית בגין צלקות, אולם במקרה כזה, משמעותן התפקודית תהיה פחותה משיעור הנכות הרפואית שנקבעה בגינן.

בע"א 9873/06, כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מיכל פפו [22.03.2009], נפסק כי "בית המשפט המחוזי סבר כי הצלקות אינן נטולות כל השפעה תפקודית, שכן הן משפיעות על דימויה העצמי של המשיבה ולעניין זה קיים משקל תפקודי. על-כן, חרף העובדה שלכאורה היה מקום להפחית משעור הפגיעה התפקודית הכוללת בשל אופיה של הנכות הרפואית – לא שוכנעתי כי זה המקרה להתערבות בפסק-הדין." מדברים אלה עולה כי אין מניעה לקביעה כי ישנה משמעות תפקודית לנכות רפואית שנקבעה בשל צלקות, וכי יש לבחון את הפגיעה התפקודית לגופה.

בענייננו, הגעתי למסקנה כי יש לצלקות השלכה על שיעור הפגיעה התפקודית שנגרמה לתובעת, שכן מדובר בצלקות רגישה, משמע, הגורמת לכאבים. עם זאת, הנפקדות התפקודית שנקבעת בגין הצלקת, פחותה משמעותית מהנכות הרפואית שנקבעה בעטיה.

6. התובעת תפקדה בביתה באופן עצמאי לפני התאונה. על פי מכלול העדויות, שלא נסתרו. אני מעמידה את הנכות התפקודית הכוללת של התובעת בשיעור של 22%.

הפגיעה בכושר ההשתכרות

7. מדובר במורה שנדרשת – למצער מידי פעם לצורך כתיבה על הלוח - לעובדה המתבצעת בחלקה בעמידה. התובעת מתניידת לעבודה בתחבורה ציבורית, מאז ומתמיד, והקשיים להגיע למקומות עבודה רחוקים משפיעה בהכרח על כושר עבודתה. התובעת העידה (עמ' 9, שורות 20-21) שלפני התאונה עבדה בערים רבות, חלקן מרוחקות, חרף העובדה כי נהגה להגיע למקום עבודתה ולחזור ממנו בתחבורה ציבורית.

לאחר התאונה, בשל קשיי התובעת בהליכה, בחרה את מקומות עבודתה בהתאם לנגישות שלהם לתחבורה ציבורית ולמיקום תחנת האוטובוס הקרובה (שם, שורות 14-16). כאמור לעיל, במהלך ישיבת ההוכחות התרשמתי במישרין מקשיי התובעת בהליכה ואף בעמידה ממושכת.

בשל אלה, אני קובעת כי הפגיעה בכושר ההשתכרות של התובעת, בין היתר בשים לב לגילה, לאופי עבודתה ולמכלול הנתונים הרלבנטיים, בדומה לנכות התפקודית, היא בשיעור של 22%.

הפסדי שכר

בסיס השכר

8. ביטוח לאומי קבע את בסיס השכר של התובעת בסכום של 5,860 ₪ כשכירה ברבע השנה שקדמה לתאונה, ובסכום של 9,780 ₪ כעצמאית (נספח 25 לתצהיר עדות התובעת). מדובר בשכר כולל של 15,640 ₪ לרבעון, דהיינו, 5,213 ₪ לחודש.

הכנסותיה בשנת 2012, כעצמאית ושכירה (הגם שלא כולם נכללו כולם בדו"ח השומה, הרי שהם הוכחו בתיעוד מתאים שצורף לתצהיר התובעת), הסתכמו בכ-6,600 ₪ לחודש בממוצע. לעניין זה אציין כי הכנסותיה של התובעת כעצמאית באותה שנה, הופקו במהלך התקופה שלפני התאונה, משך כ- 7.5 חודשים).

אני מעמידה את בסיס השכר של התובעת, על מיצוע שני נתונים אלה, ובערכים להיום, בסכום של 6,000 ₪ בממוצע לחודש (במעוגל).

הפסד שכר בעבר

9. התובעת אינה רואה עצמה כחלשה (עמ' 9, שורה 30) והתרשמתי כי עשתה מאמץ להשתקם, לחזור לעבודה, להרחיב את מסגרת עבודה ואף להתהלך ללא מקל (כאשר ניסיון אחרון זה, נכשל). השתכרותה של התובעת לפני התאונה היתה ברובה בעבודתה כעצמאית, והיא חזרה בהדרגה לעבודה זו בחלוף 4 חודשים מהתאונה, ובהמשך גם חזרה לעבוד כשכירה, אם כי באופן חלקי בהשוואה להיקף עבודתה לפני התאונה.

מצאתי כי ניסיונותיה של התובעת לחזור לעבודה הם ניסיונות כנים וממשיים לשיקום כללי, תפקודי ותעסוקתי. לא נראה כי התובעת צמצמה את עבודתה לאחר התאונה רק כדי לזכות בפיצוי גבוה יותר. נכותה הרפואית והתפקודית מעידים על קושי פיסי ואובייקטיבי לשוב לעבודתה כפי שעבדה לפני התאונה. בנסיבות אלו, גם בהעדר עדויות של מעבידים קודמים או מעבידים פוטנציאליים, ניתן לקבוע כי נגרם לתובעת הפסק ממשי בגין צמצום כושר ההשתכרות.

בתקופה שלאחר התאונה יש צמצום ניכר בהכנסות התובעת מעבודתה. בסיכומיה טענה ב"כ התובעת העידה נגרמו לה הפסדי שכר בעבר בסכום כולל של 147,418 ₪, וזאת על בסיס ההפסד בפועל, בסכום ההפרש בין שכרה לפני התאונה (על בסיס הכנסותיה בשנת 2011), לבין שכרה לאחריה.

לעניין זה אפנה לטענת הנתבעים, שיש בה טעם, לפיה לא ניתן לתת משקל מלא לנתונים שהובאו, בהעדר עדות רואה החשבון (שעל חקירתו עמדה ב"כ הנתבעים). כמו כן, לא צורפו כל האסמכתאות המאמתות את הנתונים המוצהרים, כדוגמת חשבוניות או קבלות. אני מקבלת גם את הערת ב"כ הנתבעים, כי העדר עדות של מי מהמעבידים של התובעת, מקשה על הקביעה אם התובעת התבקשה והוזמנה לביצוע עבודות נוספות, ולא עשתה כן בשל נכותה. בנסיבות אלו, אני מוכנה להניח כי קיים ספק אם התובעת – במודע או שלא במודע – צמצמה את היקף עבודתה בפועל שלא בשל ההגבלות הנובעות מהתאונה: אם בשל הגבלות רפואיות ובריאותיות קודמות/מאוחרות שאינן קשורות לתאונה, אם בשל העדר הצעות לעבודה נוספת, אם בשל גילה ואם מכל סיבה אחרת.

עם זאת, לתובעת נקבעו נכויות זמניות בשיעורים ממשיים על ידי וועדות רפואיות של המל"ל. על כן, אפילו אם אין בנכויות אלה כדי לחייב את בית המשפט, מדובר בנתונים המחזקים את עדות התובעת, לפיה נדרש זמן ומאמץ לשיקומה וכי היתה מסוגלת לחזור לעבודה חלקית בלבד, וגם לכך רק באופן הדרגתי.

10. אני קובעת כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסד שכר מלא למשך תקופת אי הכושר שנקבעה בשיעור של שלושה חודשים, בסכום כולל של 18,000 ₪.

11. החל מיום 14.11.12 ועד היום, אני סבורה שראוי לקבוע את הפסד השכר באופן גלובלי וממוצע בסכום של 1,320 ₪ לחודש, הנתון המתקבל בחישוב אריתמטי של מכפלת הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות בבסיס השכר שנקבע.

מדובר בתקופה של 60.5 חודשים, ועל כן נקבע הפיצוי בסך של 79,860 ₪. לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה, והפיצוי שנפסק לתובעת בגין הפסד שכר חלקי לעבר נקבע, בערכים להיום, בסכום של 82,000 ₪ (במעוגל).

הפסדי שכר לעתיד

12. החישוב המקובל לשכירים נעשה עד גיל 67, ולעצמאיים עד גיל 70. עם זאת, בית המשפט יכול לסטות מבסיס זה, על פי התרשמותו והראיות המובאות בפניו.

כך נפסק בע"א 7942/99,עיזבון המנוח צבי אבני ז"ל נ' ביטוח ישיר א' די' אי' לבטוח בע"מ, פ"ד נה(2) 511 [2001] (פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט אור):

"...הניסיון מלמד שמרבית העובדים שואפים למצוא לעצמם עבודה לפרנסתם גם לאחר הגיעם לגיל 65... אך טבעי הדבר שגם לאחר גיל 65 יעשה העובד להמשך עבודתו והשתכרותו, ובדרך-כלל כך הוא... ועובד אשר הינו בבריאות טובה ובכוחותיו ישתדל לדחות את מועד יציאתו לפנסיה...

לכך יש להוסיף שמקצועות רבים בימינו אינם דורשים מאמץ אשר בן 65 שנים אינו יכול לעמוד בו..."

כך פסק כב' השופט עמית בע"א 8602/11, הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' שלמה דן גדרון [03.04.2012] (פסקה 5 לפסק דינו):

"העמדת גיל הפרישה על 75 אכן חורגת מהמקובל והנהוג לגבי עצמאיים. עם זאת, בהתחשב בגילו של המערער ובעיסוקו כבעלים של משרד עורכי דין, איני רואה להתערב בקביעה זו של בית משפט קמא, באשר רשאית הערכאה המבררת לסטות מהחזקות בעניין גיל הפרישה על פי התרשמותה והראיות שמובאות בפניה... אציין כי אך לאחרונה אישר בית משפט זה גיל פרישה של 75 שנה לרואה חשבון שנהרג בתאונת דרכים (ע"א 8181/06 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל בפסקה 11 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (21.1.2010))."

(ר' לעניין זה גם ע"א 515/70, משה עמיעז נ' עזבון המנוח דוד מוזס, כה (2)17 [1971], וכן ע"א 8181/06, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח אטיאס דוד ז"ל [21.01.2010]).

13. בענייננו, התובעת המשיכה לעבוד לאחר הגיעה לגיל פרישה. ניתן היה לצפות כי בשל גילה ומצבה הרפואי תצומצם תוחלת חיי עבודתה, אולם העובדה שהיא ממשיכה חרף נכותה וקשייה לעבוד במקביל, כשכירה וכעצמית, כאשר גילה נושק לגיל 70, מעידה על תוחלת חיי עבודה ארוכה מהמקובל, כמו גם על תמריץ כלכלי להמשיך ולעבוד כל עוד היא מסוגלת לכך. התרשמתי כי התובעת חיה בצניעות, אינה נעזרת בסיוע בשכר בעבודות הבית, אינה נוהגת לנסוע במוניות מיוחדות חרף נכותה, וממשיכה לעבוד כדי לשפר את רמת חייה בגיל השלישי. יש לשים לב, לעניין זה, כי מדובר בעבודת הוראה שאינה אינטנסיבית, ולא דורשת עמידה רצופה והליכה רבה (אלא לעתים, לשם הגעה למקום העבודה), לא כל שכן אינה דורשת מאמצים פיזיים אחרים.

התובעת מבקשת לפסוק לטובתה פיצוי בגין הפסדי שכר בעבר לתקופה נוספת של 10 שנים. לא הונחה תשתית עובדתית על פיה אוכל לקבוע כי בתחום עיסוקה של התובעת, נהוג לעבוד עד גיל 80. לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים, אני מעמידה את התקופה לגביה זכאית התובעת לפיצוי בגין הפסדי שכר לעתיד, על תקופה שלא תפחת מ-3 שנים נוספות מהיום.

אני מעמידה את הפיצוי המגיע לתובעת בין הפסדי השכר לעתיד באופן גלובאלי, ואלה נקבעים בסכום של 40,000 ₪.

עזרת הזולת

14. בתקופה הראשונה נעזרה בכיסא גלגלים, בהמשך נזקקה להליכון, ובמשך שנה לא יכלה לעלות לישון בחדר השינה בקומה השנייה. אין לי ספק שהתובעת נזקקה בתקופות אלה לסיוע מוגבר מצד בני המשפחה, הן בטיפול האישי והן בטיפול במטלות משק הבית. לאחר שנת השיקום הראשונה לעיל, נותרו לתובעת מגבלות תפקודיות כפי שהובהר לעיל. מדובר באשה שאינה יכולה לבצע בעצמה מטלות שונות אותן נהגה לעשות לפני התאונה, לרבות בתחום משק הבית והסיוע לבני משפחה.

מצאתי כי התובעת נזקקת לעזרה מוגברת, שאינה זניחה, ותיוותר גם בעתיד, למשך תוחלת חייה. הסיוע לתובעת והטיפול בה מחייב השקעת זמן ומשאבים נפשיים מבני המשפחה, כאשר מדובר בטרחה ועזרה החורגים מהמקובל, ושונים מאלה שהיו ניתנים לתובעת אלמלא פציעתה בתאונה נושא הליך זה.

אני פוסקת לתובעת פיצוי בגין הצורך בעזרה, בסכום גלובאלי כולל, בסך של 30,000 ₪.

הוצאות רפואיות /נעליים

15. התובעת טענה כי יש לה הוצאות גבוהות לרכישת התרופה להרגעה שאינה בסל התרופות. הוברר שלא היתה פניה למל"ל, ולא הונחה תשתית לקביעה שלא קיימת תרופה מתאימה, הנכללת בסל התרופות, שאינה ממכרת.

באשר לטענה כי יש לפצות את התובעת בגין רכישת נעליים: אין אינדיקציה כי נעלי ספורט אורתופדיים יקרים יותר מנעליים אחרות, אותן היתה התובעת רוכשת אלמלא התאונה.

הפיצוי הנפסק בגין ראש נזק זה יהיה בסכום גלובאלי ומצומצם, בסך 2,000 ₪.

הוצאות ניידות

16. לפני התאונה היתה ניידותה העיקרית של התובעת לצורך עבודתה, באמצעות תחבורה ציבורית. לפי עדותה, היא נמנעת מלעבוד במקומות מרוחקים מתחנת אוטובוס, ולכן בפועל, לא נגרמות לה הוצאות ניידות עודפות, ואף לא הוצגו אסמכתאות להוצאות כאלה.

שוכנעתי כי התובעת נעזרת בבעלה ככל שמתאפשר, והיא מתקשה להלך גם למרחקים קצרים. אין ספק כי קשיי הניידות היו ברמה מוגברת בשנה הראשונה לאחר התאונה.

בשל כך, ולנוכח אופי הנכות האורתופדית, אני קובעת את הפיצוי לתובעת בגין הוצאות מוגברות לניידות, בסכום גלובאלי וכולל (לעבר ולעתיד) בסך 20,000 ₪.

כאב וסבל

17. על פי החישוב הקבוע בדין, וכמוסכם על שני הצדדים, הפיצוי המגיע לתובעת בגין נזק בלתי ממוני נקבע בסך של 34,000 ₪.

ריכוז סכומי הפיצויים

18. סך הפיצוי המגיע לתובעת :

הניכוי

18. מסכום זה יש להפחית את תגמולי המל"ל ששולמו לתובעת בעקבות התאונה, בסכום של 52,000 ₪ (ר' סיכומי הנתבעת, עמ' 20 שורה 36). לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה, ועל כן יופחת סך של 54,000 ₪ (מעוגל) מהפיצוי שנפסק.

סוף דבר

19. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 172,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 26,161 ₪ ואגרת בית משפט ששולמה (בשערוך להיום) בסך 735 ₪.

20. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים, ולאחר מועד זה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ז כסלו תשע"ח, 05 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.