19 אוגוסט 2016

1. בפנינו תביעתו של מר אביתר אלדר (להלן- התובע) במסגרתה עתר לסעד הצהרתי על פיו זכאי הוא לקצבת נכות החל מחודש מאי 2003 ועד לחודש אוגוסט 2013. לחלופין התבקש סעד הצהרתי כי חוב התובע למוסד לביטוח לאומי (להלן- הנתבע) בסך של 93,993 ₪ בטל . לחלופי חילופין התבקש בית הדין לקבוע כי הנתבע אינו זכאי לנכות מהתובע כל סכום חודשי החל מחודש 4/12.

רקע כללי:

2. לאור החלטת הנתבע על פיה התובע אינו תושב ישראל החל מיום 20.4.1997 ומשנשללה זכאותו לקצבת נכות כללית אשר שולמה לו החל מיום 20.4.1997 ועד ליום 31.1.2002 , נוצר לתובע חוב בסך של 93,993 ₪ אשר יסודו בתקופה בה שולמה לו קצבת נכות כללית אולם התובע לא היה תושב מדינת ישראל.

3. ביום 3.4.2013 הגיש התובע תביעה לקבלת גמלת נכות כללית אשר אושרה

ביום 3.4.2012 בהתאם לסעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי[נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן- החוק). ביום 23.12.14 הגיש התובע בקשה לביטול חוב אשר נדחתה בהתאם להוראת תקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח- 1998.

תמצית טענות התובע:

4. התובע הינו חולה סכרת וסכיזופרן אשר משנת 1985 נקבע נכותו על 50% לצמיתות וכן נקבע אי כושר מוחלט. בחודש יולי 2013 לאחר שנים בהם הנתבע חדל לשלם לתובע קצבת נכות, החליט הנתבע באופן חד צדדי וללא כל שימוע לקזז כספים מקצבאות התובע להן היה זכאי מיום 3.4.2012 ,בטענה כי לתובע קיים חוב בסך של 93,993 ₪ בהתייחס לחוב אשר יסודו בתקופה מיום 20.4.1997 ועד ליום 31.1.2002. כמו כן מאוחר יותר עודכן חוב התובע והועמד על סך של 46,770 ₪ ללא כל הסבר לדבר.

5. לטענת הנתבע אשר נטענה בעלמא ללא כל מסמך התומך ומבסס הטענה, תיקו של התובע בוער בשריפה ואין בידו להציג מכתב ששלח לתובע , מה נדרש ממנו כיצד חושב הסכום וכו'. כשמונה שנים לאחר חזרת התובע ארצה בשנת 2013 החל הנתבע בגביית חוב התובע לכאורה, אשר תחילתו בשנת 2002.

6. אין כל מקום להתייחס לטענת ההתיישנות אשר מעלה הנתבע שעה שהתובע לא ידע על החוב הנטען אלא רק לאחר התכנסות הוועדה מחודש יולי 2013 ואילך.

7. שלילת תושבות התובע נעשתה באופן חד צדדי ושרירותי מבלי שניתנה לתובע זכות שימוע, זכות ערעור או הסבר לגבי משמעות ההחלטה בדבר שלילת תושבות. במשך השנים בקר התובע בארץ כשש פעמים ולא ברור מדוע לא היה זכאי להמשך קצבאותיו בשנים אלו על כן, יש לקבוע כי שלילת התושבות נעשתה שלא כדין.

8. העדה מטעם הנתבע, גב' לימור גרואר, מנהלת מחלקת נכות , ייחסה לתובע חוב בסך של 93,993 ₪ ולאחר מכן הבהירה כי נכון לשנת 2015 החוב עומד על סך של 46,770 ₪ ללא כל הסבר או פירוט לעניין הסכומים אשר נגבו והבסיס לחישוב החוב בכללותו ויתרתו בפרט.

9. עדת הנתבע, הגב' גרואר טענה כי ממשק למשרד הפנים קיים כשנתיים שלוש בעוד על פי נתונים מתיק אחר עולה כי הממשק קיים מזה עשור ויותר וכולל מידע בעניין השוהים בארץ או בחו"ל. על כן עדות הגב' גרואר אשר העידה כי אינה יודעת אם הגיע המידע למחלקת הגבייה איינה רצינית וספק רב דבק בה.

10. הנטל להוכחת שלילת תושבות התובע וחובו לנתבע רובץ על הנתבע. לאור הראיות ומסמכי התיק עולה כי שלילת תושבות התובע אשר הינו חולה סכיזופרניה וחסוי, נעשתה שלא כדין ובניגוד לחוק. לתובע לא הוסבר דבר עת נשללה תושבתו, לא ניתנה לו זכות ערעור או השגה וברור כי לא הבין את משמעות שלילת קצבאותיו הכספיות. כמו כן הנתבע לא הציג כל אסמכתא לחוב, לא לחישובו או לדרך בה נוצר.

11. מדובר בשיהוי בדרישת החוב העולה כדי מניעות מאחר והתובע הסתמך על כך ושינה מצבו לרעה הן מבחינה בריאותית והן מבחינת יכולתו לעבוד שעה שכלל אינו כשיר לעבוד.

תמצית טענות הנתבע:

12. דין התביעה להידחות משהוגשה למעלה מעשור ממועד מכתב יצירת החוב בשנת 2002 או שנתיים ממועד פניית ב"כ התובע ותשובת הנתבע. חוב התובע לנתבע הובא לידיעת התובע אולם משבוער תיקו אין בידי הנתבע יכולת להציג מסמך זה.

13. ביום 1.12.13 פנה ב"כ התובע לבירור הקיזוז מקצבת התובע והנתבע הבהיר את גובה החוב ומקורו עוד בשנת 2002. התובע לא ספק כל הסבר מדוע השתהה עד להגשת התביעה בחודש 5/14 בפרט שעה שידע כי החל משנת 2002 הופסק תשלום גמלת הנכות הכללית, אולם לא עשה דבר.

14. בניגוד לטענת ב"כ התובע, ביום 26.2.14 מונה לתובע אפוטרופוס לרכוש ולא לגוף, על כן אין כל רלוונטיות בין מינוי אפוטרופוס ובין התקופה הנדונה בתיק. התובע היה מודע לכך שאינו מקבל גמלה עוד משנת 2002 אולם לא עשה דבר וגם כאשר ידע על החוב משנת 2002 לפחות משנת 2013, לא עשה דבר. מאחר ולבית הדין אין סמכות להאריך מועד הנקוב בחוק עם חלוף תקופת ההתיישנות, אינו יכול לסייע לתובע.

15. חוב התובע נוצר עת בוטלה תושבתו ונוכח שהותו מחוץ לגבולות המדינה על כן בדין נותר החוב והתובע אף טוען זאת בתצהירו. מעדות התובע עולה כי לא שהה בארץ והגיע רק לזמן קצר לביקורים לפיכך, בדין נוצר החוב עקב קבלת גמלת נכות כללית ביתר בין השמנים 1997-2002.

16. אשר לזכאות התובע לקצבה החל משנת 2003 ועד לחודש אפריל 2013-התובע הגיש תביעה חוזרת לנכות כללית רק ביום 3.4.13 מבלי שניתן כל הסבר לשיהוי הרב. מעבר לאמור ממילא החוק הוא שמכתיב את מערכת הזכויות והחובות במערך הביטחון הסוציאלי ובהתאם לסעיף 296 לחוק, אושרה תביעת התובע.

17. פניית התובע לוועדה לביטול חובות נדחתה שעה שלא השלים את ההליך ולא המציא את המסמכים אשר התבקש להמציא לוועדה. התובע הודה במהלך הדיון כי לא התכוון להמשיך בהליך בפני הוועדה לביטול חובות. מעדות עובדת הציבור לעניין הוועדה לביטול חובות עולה כי התובע לא המציא את שנדרש ללא כל הסבר.

העדים:

18. מטעם התובע העיד התובע בעצמו.

מטעם הנתבע העידה הגבר לימור גרואר, מנהלת מחלקת נכות , סניף תל אביב.

דיון והכרעה:

19. טענה מקדימה בה נדרשים אנו לדון עוסקת בשאלת ההתיישנות אשר העלה הנתבע. לטענת הנתבע התביעה הוגשה באיחור רב שכן החוב היה ידוע לתובע עוד בשנת 2002 ולחלופין בשנת 2013 עת נשלח מכתב המסביר את הבסיס ליצירת החוב. מנגד טען התובע כי אין כל מכתב או אסמכתא המלמד כי בשנת 2002 נודע לתובע על החוב שעה שלא נשלח אליו כל מכתב. רק ביום 1.12.13 כעולה ממכתב ב"כ התובע , הובהר כי קיים חוב והבסיס לקיומו.

20. הוראות החוק קובעות מעבר לתנאים הדרושים להגשת טופס התביעה, את המועד להגשת התביעה. סעיף 296(א) לחוק קובע כי "כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה".

המועדים שנקבעו בתקנות בדבר הגשת תובענות וערעורים כפופים להוראות חוק ההתיישנות הקובע עילות להארכת התיישנות או להפסקת מרוצה, או מציב מחסום נגד עצם טענת ההתיישנות (ראו-דב"ע לו/11-0 חיים בר אילן - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע ז' 340 ; בג"צ 156/70 שלמה אלקיים נ' בית הדין לערעורים לביטוח לאומי, פ"ד כד (2) 87). יפים לעניינינו הדברים אשר נקבעו בפסק הדין בעניין אבו סנינה עאטף וכך נפסק- "אין מקום לקבל טענת המערערת כי המשיב מושתק מלטעון להתיישנות. כפי שפסקתי בפרשת כלאף - גם בנסיבות ערעור עקרוני מן הראוי כי הערעור יוגש במועד הקבוע בדין. התעלמות מטענת ההתיישנות מסכלת את תכלית החוק, המיועד לבחינה מהירה ועניינית של זכאות המערער לגמלת הקיום השוטף של הבטחת הכנסה". (ע"ע 614/09 אבו סנינה עאטף נ' מד"י משרד התמ"ת(פורסם במאגרים האלקטרוניים) [פורסם בנבו] מיום 26.1.12 ).

21. בעניין עב"ל 229/07 חנה טושינסקי- המוסד לביטוח לאומי ([פורסם בנבו] (מיום 2.3.08) חזרה כב' השופטת וירט ליבנה על ההלכה תוך שציינה כי - "המערערת לא הציגה בפנינו טעם המפסיק את הפסקת מרוץ ההתיישנות על פי הפסיקה... כן ראוי לציין את דבריו של השופט פליטמן בעב"ל 27/03 המוסד לביטוח לאומי נ. אליאס חזן [פורסם בנבו] : "מיצוי זכויות המבוטחים חייב להעשות בדרכי המנהל שנקבעו בדין, ובהם נקצבו, כדבר שבלעדיו אי אפשר לקיים מינהל, מועדים. התעלמות מהמועדים הקצובים תגרום לשיבוש דרכי המינהל ותביא בסיכומו של דבר לפגיעה דווקא באפשרות מיצוי הזכויות שבדין. תביעתה של המערערת התיישנה, לאחר שמכתב הדחיה הומצא לה כדין..."

22. הנה כי כן, בהתאם לדין וההלכה הפסוקה בית הדין אינו מוסמך להאריך את המועד מקום בו נמסר למבוטח מכתב דחייה המפרט את הסיבה לדחיית התביעה , אולם המבוטח לא הגיש תביעתו במועד הקבוע בדין. בעניינו , יש לבחון את המועד בו נמסר לתובע מכתב מפורט המבהיר כיצד נוצר החוב .

23. לטענת הנתבע תיקו של התובע בוער על כן אין באפשרותו להציג מסמך כי עוד בשנת 2002 נשלח לתובע מכתב בו הודע על קיום החוב. אין בידינו לקבל טענה זו שעה שנטענה היא בעלמא ללא כל תצהיר התומך בטענה. נוסף על כך, מאחר והתובע שהה מחוץ לגבולות המדינה ואין בידי הנתבע ולו ראשית ראיה כי דבר החוב הובא לידיעתו , התוצאה היא כי לא ניתן לטעון כי התובע היה מודע לחוב עוד בשנת 2002 אולם לא עשה דבר לביטולו.

24. שונים הם פני הדברים ביחס לשנת 2013 עת פנה התובע בתביעה לקבלת גמלת נכות . ממוצג נ/2 מכתב ב"כ התובע אל הנתבע עולה כי ב"כ התובע ידע על קיום החוב והעלה שאלות לעניין הסכום המקוזז בגין החוב. במוצג נ/3 אשר נשלח לאחר יום 1.12.13 הבהיר הנתבע את הבסיס ליצירת החוב וגובה החוב. נציין כי במכתב זה ובכלל במסמכי התיק אין כל הסבר כי התובע רשאי לפנות בתביעה לבית הדין בשל יצירת החוב אשר יסודו בשלילת תושבות בין השנים 1997-2002.

25. מהאמור לעיל עולה כי תביעת התובע הוגשה במועד שכן ממועד מכתב ב"כ התובע(נ/2) מיום 1.12.13 ועד להגשת התביעה חלפו ששה חודשים בלבד . משלא הוצג מסמך המבהיר את הבסיס ליצירת החוב וזכאות התובע להמשיך בהליכים משפטיים טרם ליום 1.12.13 התוצאה היא כי החוב הובהר לראשונה רק לאחר מכתב ב"כ התובע( נ/2 ) מיום 1.12.13 , בעוד התביעה הוגשה בחודש מאי 2014, על כן דין טענת ההתיישנות אשר העלה הנתבע, להידחות.

26. משקבענו כי דין טענת ההתיישנות אשר העלה הנתבע להידחות, יש לבחון את טענתו הנגדית של התובע על פיה התיישן החוב אשר בגבייתו החל הנתבע לאחר כ-11 שנים.

27. בעניין עב"ל (ארצי) 1844-09-10 המוסד לביטוח לאומי – לבנה חג'ג', [פורסם בנבו] ) נפסק, כי חרף אי החלת חוק ההתיישנות על דמי ביטוח, עשויה לעמוד למבוטח טענת שיהוי מנהלי, המבוססת על חובת הרשות לפעול במהירות הראויה . טענה זו תיבחן בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה ולאור עקרונות החוק. וכך נקבע:

"39. יודגש, כי אין באמור לעיל כדי לקבוע כי בכל מקרה נקיטת הליכי גבייה או קיזוז על ידי המוסד לביטוח לאומי לאחר חלוף תקופת ההתיישנות היא התנהלות בלתי סבירה. השאלה אם מדובר בשיהוי החורג מגדר הסביר צריכה להיבחן בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, וכפי שנפסק בבג"צ אמיתי: "אין למצוא תשובה גזורה או חד-משמעית לשאלה זו, והכול תלוי בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה" [בג"צ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"דמב (4) 89 (1988)]. יש לבחון, בין היתר, באיזה מועד היה למוסד לביטוח לאומי המידע הדרוש לנקיטת הליכי הגבייה ופרק הזמן שחלף מאותו מועד עד לנקיטת הליכי גבייה או קיזוז; המשאבים שעמדו לרשות המוסד בתקופה הרלוונטית שהשפיעו על יכולתו של המוסד לעשות שימוש במידע שהיה בידיו לצורך נקיטת הליכי גבייה או קיזוז; הפעולות שנקט המוסד מהמועד בו המידע הגיע לידיעתו עד למועד בו נקט פעולות לגביית החוב, דהיינו האם שלח הודעות למבוטח, פנה למבוטח בהצעה להסדיר את חובו וכיו"ב; תרומתו של המבוטח ליצירת החוב, לרבות אי מסירת מידע ו/או אי דיווח בזמן אמת למוסד לביטוח לאומי; הנזק הראייתי שנגרם למבוטח בשל חלוף הזמן; שיעור החוב; אחריותו ו/או תרומתו של המוסד ליצירת החוב, ועוד. בנוסף, יש לשקול את האינטרס הציבורי, הנזק הנגרם לציבור כתוצאה מביטול הליכי הגבייה או הקיזוז, בהתחשב בחשיבות גביית דמי ביטוח להגשמת תכליתו של חוק הביטוח הלאומי ובקשר ההדוק שבין דמי הביטוח שחייב המבוטח לשלם לבין זכויותיו."

28. לעניין המועד בו היה בידי הנתבע המידע הדרוש לנקיטת הליכי הגבייה ופרק הזמן שחלף מאותו מועד עד לנקיטת הליכי הגבייה –טענת הנתבע כי התיק בוער על כן אין באפשרותה להציג פניה כלשהי אל התובע , אינה יכולה לעמוד כטענת הגנה שעה שלא הובאה כל ראיה לתמיכה בגרסת הנתבע בעניין זה.

29. מעבר לאמור , מכלול העדויות והראיות מלמד כי בסמוך למועד היווצרות החוב המקורי הנטען, בין השניים 1997-2002 היה בידי הנתבע המידע הנדרש בעניין תשלום גמלת נכות עת נשללה תושבות התובע, באופן שהיה בידי הנתבע לנקוט בהליכי גבייה כנגד התובע אולם לא נקט הוא בפעולת גבייה כלשהי אלא לאחר שהוועדה הרפואית אשרה שנית זכאות התובע לגמלת נכות. למעשה הדרישה הראשונית לתשלום החוב, כעולה מהמסמכים אשר הוצגו בפנינו הינה בשנת 2013 בעקבות התכתבות ב"כ התובע עם נציגי הנתבע. לא הוצג בפנינו כל הסבר המניח את הדעת לסיבה בעטיה בחר הנתבע שלא לנקוט בהליכים לגביית החוב, והחל בגבייתו כ- 11 שנים לאחר יצירת החוב.

30. בהתייחס למשאבים אשר היו בידי הנתבע לגביית החוב בתקופה הרלוונטית ויכולתו לנקוט בהליכי גבייה – לא הוצגו בפנינו טענות בעניין זה למעט טענת הנתבע השזורה כחוט השני לאורך כל ההליך על פיה תיקו של התובע בוער. טענה זו גם אם הייתה מתקבלת אין בה כדי להבהיר את התנהלות הנתבע ואינה מספקת הסבר מדוע נמנע במשך למעלה מעשור לאחר מועד היווצרות החוב , לפנות לתובע וליידעו בזמן אמת אודות החוב הנטען ,לשלוח הודעה בדבר החוב ולפתוח בהליכי גבייה.

31. אין בפנינו כל ראיה כי הנתבע הביא לידיעת התובע , סמוך ליצירת החוב בשנת 2002 , כי חייב הוא בהשבת כספים אשר קבל שלא כדין עת נקבע כי אינו תושב המדינה. התובע נשאל לעניין זה והעיד כי לא היה מודע לביטול התושבות ובאשר לחוב לא ידע עליו עם חזרתו ארצה אלא מאוחר יותר( עמ' 7 לפר' ש' 25, 28-27).מעדות התובע עולה כי ידע על קיום החוב תקופה לאחר היווצרותו ולא בסמוך למועד יצירת החוב. עם זאת לא ברור מדוע הנתבע לא פנה בדרך כלשהי ולו באמצעות דואר רשום, בכדי ליידע את התובע על חובו ולתן לו אפשרות להתגונן בפני שלילת התושבות או הסדרת החוב. כאמור אין בפנינו כל מסמך אשר נשלח אל התובע משנת 2002 ועד שנת 2013 ועניינו בחוב התובע לנתבע.

32. לאור כל המפורט לעיל, אנו סבורים כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה אשר בפנינו , עת פעל הנתבע בשיהוי ניכר ולמעשה לא בצע כל פעולה לגביית החוב למעלה מ-11 שנים, ללא כל הסבר, ונוכח המחלוקת בדבר הבסיס ליצירת החוב (שלילת תושבות התובע) שעה שהשיהוי הניכר מקשה מאוד על בירור השאלות העובדתיות משתיקו של התובע בוער ,ראוי כי התובע ייהנה מהספק המתעורר בנוגע לעצם קיום החוב המיוחס לו.

33. נוכח התוצאה אליה הגענו איננו נדרשים ליתר הטענות אשר העלה התובע. עם זאת נציין כי לא נעלמה מעינינו עדות התובע על פיה אכן נעדר ממושכות בשנים שבין 2002-1997 (עמ' 5-6 לפר') המלמדת על הבסיס הלכאורי ליצירת החוב. אולם עדות התובע בלבד מבלי שהוצג מסמך כלשהו בעניין זה ונוכח השיהוי הרב ולאור עדות עובדת הציבור אשר לא הבהירה את סכום החוב כיצד נוצר , כיצד חושב ואלו פעולות גבייה ניסה הנתבע לנקוט וכיצד נותרה היתרה הנטענת, דין התביעה להתקבל בחלקה.

סוף דבר-

34. התביעה מתקבלת ואנו קובעים כי הנתבע אינו רשאי לפעול בכל דרך לגביית או קיזוז החוב המיוחס לתובע בגין שנים 1997-2002, על כל רכיביו.

35. בנסיבות העניין, משלא הכרענו פוזיטיבית כי לא קיים לתובע חוב אולם התביעה התקבלה בחלקה, יישא הנתבע בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום אחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ט"ו אב תשע"ו, (19 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.