1. לפניי תביעה כספית ע"ס 15,341 ₪, בסדר דין מהיר שעילתה נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים שאירעה ביום 28.11.2013, בין כלי רכב, מ"ר 74-600-73 (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 49-178-68 (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

2. בכתב תביעתה טענה התובעת כי האחריות בגין הנזקים שאירעו לרכבה, מוטלת על נהגת רכב הנתבעות, אשר בזמן נסיעה פגעה ברכב התובעת אשר חנה בחנייה מוסדרת בצד הדרך, והסב לו נזקים.

3. הנתבעות הגישו כתב הגנה, לפיה טוענות הנתבעות כי התאונה נגרמה בשל התעלפותה של נהגת רכב הנתבעות בזמן הנהיגה, אשר בשל התעלפותה בעת הנהיגה איבדה שליטה על רכבה ופגעה ברכב התובעת.

לטענת הנתבעות, אין כל רשלנות מצדה של נהגת הנתבעות אשר התעלפה באופן פתאומי ובשל כך לא יכולה הייתה למנוע את התאונה.

4. למעשה, אין מחלוקת לעניין עצם קרות התאונה ולעניין נסיבות התרחשותה אלא שהצדדים חלוקים בשאלת האחריות לקרות התאונה.

5. נערכה לפניי ישיבה מקדמית שבה הוצגו ראיות הצדדים, והעידו הבעלים של רכב התובעת אשר לא היה עד בזמן קרות התאונה ונהגת רכב הנתבעות.

בסוף הישיבה סיכמו ב"כ הצדדים את תמצית טענותיהם בעל פה ועתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

6. לאחר שעיינתי במכלול החומר המונח לפניי ולאחר ששמעתי את העדויות וראיות הצדדים ובחנתי אותן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את התביעה במלואה.

מסקנתי זו מבוססת על סמך הנימוקים הבאים:

6.1. אני מקבל את גרסתן של הנתבעות לעניין התעלפות נהגת רכב הנתבעות בזמן נסיעה ברכב הנתבעות ואת הקשר הסיבתי בינה לבין התאונה. חיזוק לכך אני מוצא מגיליון המיון אליו הובהלה נהגת רכב הנתבעות על ידי אמבולנס מגן דוד אדום. בשל כך, אני משוכנע כי נהגת רכב הנתבעות חוותה מצוקה בעת נסיעתה התעלפה, איבדה את הכרתה ובשל כך איבדה את השליטה ברכב ועל ידי כך נגרמה התאונה.

ככלל אין לדרוש מנהג רכב הנמצא במצוקה את אותו סטנדרט של זהירות המצופה מנהג בנסיבות רגילות.

ראו: בע"פ (ת"א) 3970/98 אשתר נ' מדינת ישראל (28.10.1998); ע"א 315/70 אטיאס נ' פורת, פ"ד כה(1) 365, 371 (26.01.1971).

עם זאת, יש להבחין בין אירוע פתאומי שלא היה בשליטת נהג הרכב לבין אירוע שהיה בידיעתו ושליטתו.

ככל שהיה מדובר באירוע רפואי ראשון שחוותה נהגת רכב הנתבעות הרי שהיה מקום לשקול שלילת אחריות לקרות התאונה. אלא שכאן העידה נהגת רכב הנתבעות כי היא חוותה בעבר כארבע התעלפויות (עמ' 2, שורות 10-9 ועמ' 3, שורה 1 לפרוטוקול). אמנם, נהגת רכב הנתבעות מדגישה כי היא מעולם לא חוותה התעלפות תוך כדי נהיגה ומדובר בפעם הראשונה שהיא התעלפה תוך כדי נהיגה (עמ' 3, שורה 1 לפרוטוקול). ברם, אין בכך כדי לבודד את אירוע ההתעלפות הנדון שחוותה נהגת רכב הנתבעות מיתר אירועי ההתעלפות שחוותה נהגת רכב הנתבעות. אף נהגת רכב הנתבעות העידה בבית המשפט כי התעלפות ואיבוד הכרה קשור למאמץ וכאשר לחץ הדם שלה יורד (עמ' 3, שורות 4-2 לפרוטוקול), ולא בהכרח למקום הימצאותה.

הנתבעות, בתור מי שהעלו את טענת ההגנה, עליהן הנטל להוכיח גורם זר מתערב המנתק את הקשר הסיבתי בין התנהגות נהג רכב הנתבעות לתאונה.

ראו: ת"א (שלום ת"א) 28398/03 דולב חברה למימון רכב בע"מ נ' אדלר (11.07.04).

אלא שהנתבעות לא הביאו כל ראיה כדי להראות כי בזמן נהיגתה של נהגת רכב הנתבעות, לא צפויה התעלפות.

6.2. זאת ועוד, נהגת רכב הנתבעות העידה בבית המשפט כי לפני כל אירוע כזה היא מרגישה שהוא מתקרב (עמ' 3, שורה 2 לפרוטוקול). כן העידה נהגת רכב הנתבעות כי היא מניחה שמשום שהיא הייתה בחדר צפוף היא הרגישה חולשה אך לאחר מכן הרגישה בסדר ונסעה (עמ' 2, שורה 27 לפרוטוקול). אין לפניי אסמכתא רפואית המעידה כי חולשה שחוותה נהגת רכב הנתבעות לא הייתה הסיבה להתעלפותה בזמן הנהיגה. עם זאת, הנתבעות הן אלה שהיו צריכות להביא אסמכתא כזו. משלא הביאו אסמכתא כאמור הרי שההנחה היא כי נהגת רכב הנתבעות חוותה סימנים מוקדמים לאיבוד הכרה, אך בכל זאת בחרה לנהוג ברכב. חיזוק לכך ניתן למצוא בגיליון המיון בו נכתב על ידי הרופא לגבי נהגת רכב הנתבעות "מהבוקר כאבי ראש", סימן לקשר בין כאבי הראש לעילפון.

מכאן שהנתבעות לא הוכיחו ניתוק קשר סיבתי בין התנהגות נהגת רכב הנתבעות לתאונה. ולפיכך, התנהגותה של נהגת רכב הנתבעות (נהיגה ברכב בסמוך לאחר שחוותה סימנים מוקדמים לאיבוד ההכרה) מהווה רשלנות מצדה.

6.3. על יסוד האמור לעיל, ברור הוא כי עובדות פסק הדין שהגיש ב"כ הנתבעות (תא"מ 27172-11-12), שם נקבע כי לא היו סימנים מוקדמים לפרכוס שהביא לאיבוד השליטה ברכב, שונה בתכלית מעובדות מהמקרה שלפניי.

7. לנוכח כל האמור לעיל, הרי שהתביעה מתקבלת במלואה.

8. הנתבעות תשלמנה לתובעת את הסכומים הבאים:

8.1. סכום התביעה בסך של 15,341 ₪, בתוספת אגרת בית המשפט ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

8.2. שכ"ט עו"ד בשיעור 11.8% מהסכום המוצמד שנפסק. .

8.3. שכר העד כפי שנפסק במהלך הדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

9. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, ו' כסלו תשע"ה, 28 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.