בפניי תביעתה של התובעת לתשלום סך של 63,070 ש”ח בגין השבת הסכום ששילמה לנתבע על חשבון העבודה שהיה עליו לבצע כמוסכם בין הצדדים ובגין שאר הנזקים שנגרמו לה לטענתה כפי שפורט בכתב התביעה.

מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעויות הסופר הבאות שנפלו בפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בתיק זה:

בעמ' 1, שורה 23 במקום "ההגנה" יש לרשום "התביעה".

בעמ' 12, שורה 2 במקום "שמערך" יש לרשום "שערך".

בעמ' 12, שורה 29 במקום "התביעה" יש לרשום "המכתב".

בעמ' 14, שורה 25 במקום "משכלל" יש לרשום "משקלל".

בעמ' 15, שורה 3 במקום "מולו" יש לרשום "מולי".

בעמ' 19, שורה 9 במקום "הראויה" יש לרשום "הראיה".

בעמ' 19, שורה 11 במקום "חול" יש לרשום "חוק".

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בראיות ובסיכומים שהוגשו, ולאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעדים מטעמם החלטתי לקבל את התובענה בחלקה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה

1. ראשית, התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין.
2. התובעת הינה מי שעוסקת, לטענתה, בעבודות קבלנות בניין ושיפוץ.
3. הנתבע הינו מי שעוסק, לטענתו, בתחום המסגרות והמתכות מזה 15 שנים מתוכם כעשור כעוסק עצמאי בשם “אוסקר ניהול וביצוע פרויקטים” (ס’ 4 לכתב ההגנה).
4. בכתב התביעה טענה התובעת כי התקשרה בהסכם מול רשת מסעדות BBB (להלן: “המזמין”) לצורך ביצוע עבודות שיפוץ במתחם בבאר שבע. התובעת טענה כי התחייבה ללוח זמנים מסוים וכי אי עמידה מצדה בלוח הזמנים גוררת עמה חיובים כספיים לטובת המזמין.
5. עוד טענה התובעת כי בין כלל העבודות שנמסרו לה כלולות גם עבודות מסגרות וכי על פי המלצת מכר משותף נוצר קשר עם הנתבע ונוהל עמו מו”מ לבחינת האפשרות של ביצוע עבודת המסגרות ע”י הנתבע “בהתאם לנדרש ובטיב ובאיכות על פי תוכנית הביצוע והתקן הרלבנטי”.
6. התובעת טענה כי ביום 22.08.2013, על יסוד מצגי הנתבע, סוכמו עם הנתבע התנאים הבאים: א. ביצוע עבודת גלריה מקונסטרוקציית מתכת בשטח של כ- 80 מ”ר (להלן: “העבודה”).

ב. העבודה תבוצע בתוך שבעה ימי עבודה “ממועד מתן צו התחלת עבודה”.

ג. התמורה הכוללת הינה בסך של 58,000 ש”ח בצירוף מע"מ כדין.

ד. הנתבע יקבל מקדמה בסך כולל של 10,000 ש”ח “לצורך התארגנת ורכישת חומרים”.

ה. יתרת הסכום המוסכם תשולם במסירת העבודה ע”י הנתבע לתובעת.

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע קיבל לידיו, ביום 22.08.2013, שיק ע”ס 10,000 ש”ח שזמן פירעונו 22.08.2013 וכי שיק זה נפרע על ידו.
2. התובעת טענה כי ביום 10.09.2013 נערכה באתר הפרויקט פגישת עבודה בה נכח גם הנתבע ובמהלך הפגישה סוכם כי הנתבע יתחיל בביצוע העבודה ביום 12.09.2013. לטענת התובעת הנתבע לא הופיע במועד שנקבע לתחילת העבודה אלא בשעה 12:00 בלבד וטען כי לא הצליח להכניס את חומרי הגלם לאתר הבטיח להתחיל בעבודה ביום 15.09.2013.
3. התובעת טענה עוד כי גם ביום 15.09.2013 לא התחיל הנתבע בביצוע העבודה אלא התייצב ולקח את המסור, אליו אתייחס בהמשך, ואמר כי “יחזור מאוחר יותר לעבוד על עבודת המסגרות”.
4. התובעת טענה כי לא הצליחה ליצור קשר טלפוני עם הנתבע ושלחה את נציגיה לחפשו במקום עסקו ושם התקיימה פגישה במהלכה התברר לה כי בניגוד למצגי השווא של הנתבע ולהבטחותיו הוא אינו ערוך לביצוע העבודה.

באותה פגישה הוסכם, לטענת התובעת, כי ההסכם מבוטל וכי הנתבע ישיב לתובעת את המקדמה שקיבל בסך של 10,000 ש”ח בניכוי סך של 3,540 ש”ח (כולל מע”מ) בגין ששת הימים בהם עשתה התובעת שימוש במסור ששכרה מהנתבע וכי התובעת שומרת על זכותה לתבוע מהנתבע את נזקיה.

1. עוד טענה התובעת כי ביום 17.09.2013 התקבל מכתב התראה ממנהל הפרויקט בקשר עם אי התחלת העבודה במועד שנקבע בין התובעת לבין המזמין והתובעת נאלצה להתקשר עם קבלן משנה אחר לשם ביצוע עבודות המסגרות תוך שבשל האיחור בביצוע העבודה והתחייבויותיה מול המזמין נפגעה באופן משמעותי יכולתה למצות את המו”מ מול קבלני משנה אחרים.

בסיכומו של דבר, התקשרה התובעת עם מסגריית הדרור (להלן: “הקבלן החלופי”) ושילמה לו בגין אותה עבודה שהתחייב הנתבע לבצע סך של 75,000 ש”ח בצירוף מע”מ, סכום שהוא לא רק גבוה מהסכום שסוכם עם הנתבע אלא גם גבוה ממחיר השוק של עבודה כאמור, לטענתה.

1. התובעת טענה עוד כי בגין העיכוב בלוח הזמנים נאלצה לשלם למזמין פיצוי ובגין מרכיב זה תבעה סך של 24,780 ש”ח שהוא הסכום של שבעה ימי פיגור במכפלה של 3,000 ש”ח ליום כפי שנקבע בהסכם הקבלנות הראשי או שלחלופין משקף סכום זה את הנזקים שנגרמו בפועל לתובעת “בשל העיכוב בלוח הזמנים ובביצוע העבודות לרבות עלויות תקורה/ניהול ואבדן הכנסה” (ס’ 23 ב’ 3 לכתב התביעה).
2. עוד תבעה התובעת סך של 10,000 ש”ח “כפיצוי עונשי ו/או כפיצוי בגין הפגיעה בשם ובמוניטין של התובעת” וכן סך של 1,770 ש”ח בגין שכר הטרחה ששולם לבא כוחה בקשר עם מכתב ההתראה.
3. באשר למסור טענה התובעת כי בפגישות שהתקיימו באתר לאחר ה- 22.08.2013 לצורך תאום והכנה לביצוע עבודות המסגרות הציע הנתבע לתובעת לשכור ממנו מסור לצורך עבודות אחרות שביצעה התובעת באתר.

התובעת טענה כי אכן הייתה זקוקה למסור כזה בנוסף למסור שכבר עבד באתר ועל כן, וגם על מנת לקדם את שיתוף הפעולה בין הצדדים, הסכימה “להצעת הנתבע להשכרת המסור לפי מחיר של 500 ש”ח ליום עבודה בפועל (לא כולל שישי שבתות וחגים)”.

התובעת טענה כי עשתה שימוש במסור ששה ימים בלבד בתקופה שמיום 25.08.2013 ועד ליום 01.09.2013.

עוד טענה התובעת כי בפגישה שהתקיימה באתר ביום 02.09.2013 הודיעה לנתבע כי סיימה את השימוש במסור והוא התבקש לקחתו והשיב כי ישלח מאוחר יותר עובד שלו על מנת לקחת את המסור.

עוד טענה התובעת כי גם בפגישה שהתקיימה באתר ביום 10.09.2013 ביקשה מהנתבע לקחת את המסור תוך שהיא מבהירה לו כי אינה יכולה להיות אחראית למסור וגם במעמד זה אמר הנתבע כי ידאג שהמסור יילקח בהמשך ואמר כי הוא אחראי למסור.

בסופו של יום, לקח הנתבע את המסור ביום 15.09.2013.

עוד טענה התובעת כי עלותו של מסור חדש אינה עולה על סך של 10,325 ש”ח ואין כל היגיון כי הייתה מסכימה לשכור כלי “כאשר חשבון השכירות עולה על עלות הכלי החדש”.

1. הנתבע הגיש כתב הגנה וטען כי עובד של התובעת בשם אורי מזרחי (להלן: “מר מזרחי”) ביקש ממנו עזרה בביצוע עבודה בפרויקט וכי “בשל הכרות קרובה בין אורי לבין משפחת הנתבע (מצד אשתו) הסכים הנתבע “לפתוח דלתות” ולסייע ככל הניתן לאורי”. הנתבע טען כי מר מזרחי הציג את העבודה הנדרשת בעל פה מבלי שהוצגו תכניות וביקש מהנתבע הצעת מחיר.
2. הנתבע טען כי הבין כי מדובר בעבודה שאינה גדולה ודי בסיסית ופשוטה וביקש מאורי לדעת האם יש לתובעת יכולת לשלם במזומן על מנת שיוכל לתת “הצעת מחיר זולה בצורה משמעותית” אשר נובעת “אך ורק מניסיון לסייע לאורי…וכן כדי לפתוח דלתות וקשרים עם גורמים עסקיים פוטנציאליים כדוגמת התובעת…”.
3. הנתבע טען כי לאחר שמר מזרחי אישר כי יש לתובעת יכולת תשלום במזומן הוא הציע לתובעת כי יבצע את העבודה בתמורה לסך של 58,000 ש”ח בצירוף מע”מ וזאת במקום מחיר שוק של 80,000-100,000 ש”ח “הכל בכפוף לתשלום הכסף במזומן ומראש”. הנתבע ציין כי לא נכרת הסכם בכתב וכי הדברים סוכמו בע”פ בשיחת טלפון בינו לבין מר מזרחי.
4. הנתבע טען בכתב ההגנה כי הודעת הדוא”ל מיום 18.08.2013 שנשלחה מהתובעת אליו (ואשר צורפה כנספח א2 לתצהירו של מר מזרחי) אינה מוכרת לו “וגם לא הוצגה כל תשובה בגינו ועל כן מוכחשים הדברים בשלב זה מחוסר ידיעה ורלוונטיות”.
5. הנתבע טען כי לא סוכם על מועד ביצוע התחלת העבודה שכן הכל היה כפוף לתשלום הסכום המוסכם במלואו. הנתבע טען כי לאחר שקיבל את האישור העקרוני כי התובעת יכולה לעמוד בתשלום מזומן התקיימה פגישה בפתח תקווה שנועדה “כדי להעביר תשלום כסף מזומן לנתבע”.

הנתבע טען כי בניגוד לסיכום בינו לבין מר מזרחי לא הגיע מר מזרחי לפגישה האמורה עם כסף מזומן אלא עם שיק ע”ס 10,000 ש”ח בלבד.

הנתבע טען כי בתחילה סירב לקחת את ההמחאה וכן סירב להמשיך ולשוחח על עבודות המסגרות אולם לאחר שמר מזרחי “ביקש לא לשבור כלים” ואמר לו כי ממש בקרוב תשולם לו היתרה הסכים הנתבע לקחת את ההמחאה תוך שהא מבהיר למר מזרחי כי “תחילת העבודה מותנית בתשלום הכסף מראש אחרת הוא לא מסכים לקחת את העבודה ואין עסקה כלל ועיקר”.

עוד טען הנתבע כי הסביר למר מזרחי כי אם הסכום לא ישולם במלואו מראש יהא על הצדדים לקיים מו”מ על עבודה בעלות רגילה שנעה בטווח של 80,000-100,000 ש”ח “וגם אז…לא בטוח שיסכים לקבל את העבודה…”. הנתבע טען כי מר מזרחי השיב כי בימים הקרובים ישולם מלוא הסכום לפני תחילת העבודה.

1. הנתבע שב והדגיש כי בין הצדדים הוסכם והיה ברור כי “אם אין תשלום של כל הכסף מראש ובמזומן אין כל הסכם ואין כל עבודה ואין כל התקשרות בין הצדדים”.
2. הנתבע טען כי לאחר שיתרת הסכום לא שולמה לו פנה למר מזרחי אך נדחה בלך ושוב.

בהמשך טען הנתבע כי מר מזרחי הבטיח לו שהיתרה תשולם לו באתר ועל כן, מאחר והיה בטוח שהכסף יועבר אליו בזמן הקרוב, הגיע לאתר “לפחות 3 פעמים בשבוע ועל מנת לקבל את הכסף…לבחון את מצב הדברים במקום, צילם תכניות עבודה בעלות כספית על חשבונו והכין צוות לכניסה מיידית וביצוע עבודה ונותר ממתין לקבלת יתרת הכספים וכפי שסוכם בין הצדדים”.

1. בכתב ההגנה טען הנתבע כי בנסיבות שבהן היתרה לא שולמה “כמובן שלא נכרת כל הסכם/נכנס לתוקף ולא בוצעה העבודה”.
2. באשר למסור טען הנתבע כי מר מזרחי ביקש את סיועו גם בעניין זה שכן “התובעת הגיעה לעבודה באתר לא מאורגנת כלל, ללא כלים מתאימים לביצוע העבודה, ומנגד הנתבע ידוע באזור הדרום וכן בעל חשבון פתוח במס’ נותני שירותים/סחורות”.

הנתבע טען כי הסכים להסתפק בסך של 500 ש”ח בצירוף מע”מ ליום השכרה וזאת כטובה אישית וכעזרה (ס’ 70 לכתב ההגנה) וגם אותם הסכים לקזז במידה ובין הצדדים יירקמו יחסים בפרויקטים נוספים.

הנתבע טען כי התובעת משכה בעצמה את המסור מבית עסק בשם קמחי וכי מדובר במסור חדש. הנתבע טען כי התובעת החזיקה במסור 22 יום ועוד טען כי גרמה למסור נזקים בסכום של 1,500 ש”ח.

1. הנתבע טען כי בגין דמי השכירות של המסור ובגין הנזק האמור הוא זכאי לסך של 14,750 ש”ח אולם מאחר ולא “רצה לפתוח מלחמה מיותרת, העדיף להסתפק בסכום של 10,000 ש”ח ששולם כתשלום בגין העבודה מסגרות…שלא יצאו לפועל בסופו של יום”.
2. הנתבע טען בכתב ההגנה כי לא הציג ולא נדרש להציג כל דבר בעניין יכולותיו המקצועיות וכי הלכה למעשה מדובר בפרויקט די פשוט מכל הבחינות וההיבטים.
3. באשר לטענת התובעת בנגע לסיום השימוש במסור אישר הנתבע בכתב ההגנה כי אכן במהלך פגישה ביום 02.09.2013 “הודיעה התובעת כי סיימה להשתמש במסור וביקשה שהנתבע ייקח אותו חזרה” אך טען כי הבהיר לתובעת כי אין זה מתפקידו לקחת את המסור וכי על התובעת להשיבו ע”י הובלה או בעצמה וכי כל עוד לא מושב המסור נספרים ימי השכירות.
4. הנתבע טען כי ביום 15.09.2013 לקח את המסור בלית ברירה והדגיש כי בביקוריו באתר, 3 פעמים בשבוע, ראה כי המסור המשיך לעבוד בשירות התובעת.
5. באשר לפגישה באתר ביום 10.09.2013 טען הנתבע כי לא מדובר בפגישת עבודה אלא בפגישה בה הגיע לקחת כסף ולא קיבל. הנתבע טען כי אינו מכיר את מסמך סיכום הפגישה מאותו יום וטען כי לא נכח “בשום פגישה עם עוד נציגים שאינו מכיר”.
6. הנתבע טען כי “לא שמע על מועד תחילת עבודה ביום 12.09.2013” אולם מדגיש כי אם הייתה התובעת “מתעשתת על עצמה ומשלמת עד ליום 12.09.2013, לא הייתה כל בעיה צד הנתבע להכניס מיידית את צוות העובדים שהוכן מראש לביצוע העבודה”.
7. באשר לטענה כי ביום 12.09.2013 הגיע לאתר ומסר לתובעת על בעיות לוגיסטיות כאמור בס’ 15 לכתב התביעה אישר הנתבע כי הגיע לאתר באותו יום וטען כי “יכול מאוד להיות שהנתבע השיב ודיבר על “קשיים לוגיסטיים” בהכנסת ציוד ו/או סחורה ו/או אמצעי הגנה אך המדובר בטענות שנטענו ליד אנשים וספקים אחרים…ואין מקום לבייש את התובעת או מי מנציגיה השונים למול קבלנים אחרים וכו’”.
8. באשר לטענת התובעת כאמור בס’ 22 ד’ לכתב התביעה טען הנתבע כי אין רלוונטיות בין עלות המסור כולו לבין עלות השכרתו.
9. ביום 10.09.2014 ניתן כנגד הנתבע פסק דין בהיעדר הגנה. הנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין. נקבע דיון בבקשה אך מאוחר יותר הדיו בוטל בשל נסיבות אישיות הקשורות בהוריו של הנתבע והתובעת התבקשה להודיע על עמדתה ביחס להמשך ההליך.

התובעת הודיעה על הסכמתה לביטול פסק הדין תוך השארת נושא הוצאות המשפט להכרעה בגדר פסק הדין הסופי.

1. פסק הדין בוטל אפוא ונקבעה ישיבה מקדמית. בישיבה שהתקיימה ציין ב”כ הנתבע כי “לא מצאנו הקלטות” ביחס לשיחות שנזכרו בכתב ההגנה. הנתבע טען כי תיקן את המסור וכי יש לו חשבונית וביקש להגיש הצעת מחיר ביחס לתיקון המסור. התובעת התנגדה וטענה כי אין בכתב ההגנה טענה לתיקונו של המסור בפועל.

עוד ביקשה התובעת לשקול אם לצרף ראיות ביחס לסכום הנתבע בס’ 23 ב’ 3 לכתב התביעה כפיצוי בגין העיכוב בביצוע העבודה. נעתרתי לבקשות הצדדים והתרתי לנתבע לצרף ראיות ביחס לתיקון המסור בפועל וכן הצעת מחיר ביחס לתיקון המסור תוך שנקבע כי ביחד עם הצעת המחיר יוגש תצהיר של מי שנתן את הצעת המחיר.

כמו כן התרתי לתובעת לצרף ראיות ביחס לסכום הנתבע בס’ 23 ב’ 3 לכתב התביעה. בקשר עם המסמכים כאמור ניתנה לכל צד הזדמנות להגיש תצהירים משלימים והתיק נקבע לשמיעת הראיות.

1. הצדדים אכן הגישו תצהירים משלימים וצירפו אליהם מסמכים שונים.
2. בתום הדיון בו נשמעו הראיות סיכם ב”כ התובעת את טענותיו בכתב ואילו ב”כ הנתבע הגיש סיכומים מודפסים שהכין מבעוד מועד והוסיף עליהם בע”פ.
3. מטעם התובעת העידו מנהלה, מר איתן סלטון, וה”ה אורי מזרחי ומוחמד רפעת אגבריה ואילו מטעם הנתבע העיד הוא בעצמו.
4. המחלוקות בין הצדדים נוגעות אפוא לכל אחד מרכיבי התובענה, ובכלל זה התנאים שהוסכמו בקשר עם העבודה שהוזמנה, התנאים שהוסכמו בקשר עם שכירות המסור והנזקים שנגרמו לתובעת לטענתה, הן בשל העיכוב בביצוע העבודה, הן בשל הפרש המחיר ששילמה לטענתה לקבלן החלופי והן בשל הפגיעה הנטענת במוניטין.
5. נדון אפוא במחלוקת בין הצדדים כסדרן.

דיון והכרעה

עבודת המסגרות

היעדרו של הסכם בכתב

1. הצדדים בתיק זה הם בעלי מקצוע וככאלו טוב היה אם היו מקפידים, שניהם, על קיום אורחות מסחר תקינות ובכלל זה חתימה על הסכם בכתב שיסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים, הן ביחס לעבודת המסגרות והן ביחס להשכרת המסור.
2. בכל עסקה יש, כדבר מובנה, אי וודאות ביחס למרכיבים שונים: מהות השירות, מועד ביצוע העבודה, התמורה המוסכמת, מועדי התשלום וכדומה. דווקא משום כך חייבים אנשים לפעול כל העת לצמצום אי הוודאות. תנאי בסיסי לצמצום אי הוודאות הוא עריכת הסכם בכתב ובו מעלים הצדדים על הכתב את פרטי ההתקשרות ביניהם, ולו בצמצום.

אין חובה כי כל הסכם לביצוע עבודה ו/או להשכרת ציוד ינוסח ע"י עורכי דין או ע"י בעלי מקצוע אחרים אולם הוא חייב לכלול את הפרטים הבסיסיים הרלוונטיים, ובענייננו: תיאור העבודה עליה הוסכם, התמורה המוסכמת, מועדי התשלום, תקופת ההשכרה של המסור והמחיר ליום השכרה.

כמובן שאין מניעה לכלול פרטים נוספים אולם דומני כי די היה בפרטים אלו כדי לצמצם, עד למאוד, את אי הוודאות בהתקשרות בין הצדדים כפי שהיא באה לידי ביטוי בענייננו.

1. ונזכור: אף כי השאיפה היא תמיד להגעה לממצא עובדתי, ברור וחד משמעי הרי שקיימים מקרים, וענייננו הינו אחד מהם, בהם קיים קושי של ממש בהגעה לממצאים חד משמעיים. במקרים מעין אלו המחלוקת בין הצדדים מוכרעת על פי מאזן ההסתברויות, קרי האם ניתן להעדיף את גרסתו של אחד הצדדים על פני גרסתו של רעהו כאשר לעניין זה יש להביא בחשבון את הראיות התומכות שהציג כל אחד מהצדדים ביחס לגרסתו והן את המהימנות שיש לייחס לכל אחד מהעדים המעידים בפני בית המשפט.
2. מנהל התובעת נשאל בחקירתו מדוע לא נערכה הזמנת עבודה והוא השיב “המשרד היה סגור באותה תקופה שנוהל משא ומתן. המזכירה שהיא רעייתי ואני היינו בחופשה שנתית”. מנהל התובעת נשאל מדוע כאשר שב לאחר שלושה שבועות מאותה חופשה לא נערכה הזמנת עבודה והוא השיב “בלחץ של האירועים ושל הדברים שהתווספו במשך ה - 3 שבועות ובהתחשב שהמסגר צריך להיכנס בעוד יומיים לא התבצע הזמנה גם לאחר מכן". עדותו של מנהל התובעת הותירה עליי רושם מהימן ביותר ומכל מקום היא לא נסתרה.
3. באשר לנתבע הרי שגם הוא לא עמד על קיומו של הסכם בכתב. הנתבע טען כי ההסכם נכרת בע”פ בשיחת טלפון (ס’ 15 לכתב ההגנה. במכתבו של הנתבע לתובעת מיום 14.10.2013 (נספח ח’ לכתב התביעה) הוא מציין כי “לצורך בקרה ושיפור השירות…כל שיחות הטלפון והניידים מוקלטות ונשמרות במאגר מידע. במידה ויש מחלוקת כל שהיא ניתן להוציא את תוכנן”.

הנתבע לא הציג את השיחה הנטענת בה סוכמו פרטי ההתקשרות ועניין זה פועל לחובתו.

בס’ 39 לכתב ההגנה התייחס הנתבע לשיחת טלפון אחרת שגם אותה לא הציג וטען כי חלף זמן רב מאז התקיימה השיחה.

אכן חלף זמן רב אלא מאי? המחלוקת בין הצדדים כבר הייתה ידועה לצדדים בזמן אמת. בנסיבות בהן הנתבע ביקש בשעתו את התשלום המלא עבור ההשכרה ועבור תיקון המסור ולא קיבל את מבוקשו סביר כי אם אכן הוקלטה שיחה, או שיחות, בין הצדדים הוא היה טורח לשומרן ולהציגם במהלך ההליך המשפטי.

ההימנעות מהצגת, או ליתר דיוק משמירת הראיות, פועלת לחובתו של הנתבע ביחס להוכחת פרטי ההסכמות הנוגעות לביצוע העבודה.

תנאי התשלום

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי תמורת העבודה, לו הייתה זו מבוצעת, היה על התובעת לשלם לנתבע סך של 58,000 ש”ח בצירוף מע”מ כדין.
2. המחלוקת בין הצדדים הינה האם הוסכם כי תשלום הסכום במלואו לפני ביצוע העבודה הוא תנאי לביצוע העבודה, אם לאו. בעדותו נשאל מר מזרחי כיצד נקבע סכום המקדמה והוא השיב כי “איתן אמר לתת לו סכום 10,000 ש”ח מקדמה ואת השאר ניתן לו לאחר השלמת העבודה”.

מר מזרחי העיד עוד כי “נהוג לתת סכום מקדמה ואפילו לא חצי מסך העבודה בכללותה לפני תחילתה. בשום מקום שעבדתי לא נהוג לשלם את כל סך העבודה לפני גמר העבודה או תחילת העבודה. אף פעם לא נותנים 100%”.

בחקירתו העיד מנהל התובעת כי המקדמה שולמה “על סמך שאורי והנתבע חתמו חוזה ביניהם והוא קיבל מקדמה על דמי רצינות”. הנתבע לעומת זאת טען בכתב ההגנה כי ההסכמה בין הצדדים הייתה לתשלום מלוא התמורה במזומן ומראש לפני תחילת ביצוע העבודה כך שהעבודה תבוצע רק לאחר ביצוע התשלום ואם התשלום לא יבוצע לא תבוצע העבודה.

הנתבע טען עוד כי התנאי האמור משקף הנחה משמעותית ביחס למחיר השוק של העבודה שהינו 80,000-100,000 ש”ח (ס’ 14 לכתב ההגנה).

טענה זו ביחס למחיר השוק של העבודה לא הוכחה כלל ועיקר ע"י הנתבע. הנתבע לא תמך את טענתו זו בכל עדות אחרת או בהצעת מחיר אחרת.

עדותו של הנתבע בעניין זה הינה עדות יחידה של בעל דין שאין לה כל חיזוק בחומר הראיות ולא מצאתי כל סיבה להסתמך עליה.

יתירה מזו, לאחר שבחנתי את מהימנותם של העדים אני מעדיף בבירור את גרסתה של התובעת בעניין זה על פני גרסתו של הנתבע.

1. אין זה סביר בעיניי, והרי הצדדים בכך שוויתרו על עריכת הסכם בכתב הביאו לכך כי אמת המידה לבחינת ההסכמות ביניהם היא גם מהימנותם וגם מבחן האדם הסביר, כי התובעת אשר הקשר בינה לבין הנתבע נוצר באמצעות מכר משותף הייתה מסכימה לשלם סכום של 58,000 ש”ח בצירוף מע”מ לאדם שאותו היא אינה מכירה בפועל כלל ועיקר.

ברי כי לא די בהמלצה בלבד של אותו מכר ונדגיש כי אותו מכר לא הובא לעדות ולא ניתן לדעת מהי מידת היכרותו עם עבודתו המקצועית של הנתבע.

הגרסה המסתברת יותר הינה כי התובעת אכן הסכימה לשלם מקדמה, בין אם היה זה כדמי רצינות כפי שטען מנהל התובעת ובין אם היה זה “לצורך התארגנות ורכישת חומרים” כאמור בס’ 7 לתצהירו של מר מזרחי אשר לא נסתר.

1. בעניין זה של מטרת תשלום המקדמה הרי שכאמור מר מזרחי טען בתצהירו כי תשלום המקדמה ניתן לנתבע לצורך רכישת חומרים והתארגנות. בחקירתו הוצגה למר מזרחי תיזה לפיה “רק החומר עולה 30,000 ש”ח”. תיזה זו לא הוכחה כלל ועיקר ולא נמצא לה כל תימוכין בחומר הראיות וגם הנתבע עצמו לא טען אותה בכתב ההגנה.

מר מזרחי השיב כי “הנתבע אמר לי שהוא צריך להזמין רק דברים קטנים הרוב יש לו במפעל שלו, סמכתי עליו, נהוג לתת סכום מקדמה…”. עדותו של מר מזרחי מהימנה בעיניי ויש בה גם היגיון.

הנתבע נשאל בחקירתו לגבי עלות החומר והוא השיב באופן מתחמק ולא ניתן ליתן לעדותו בעניין זה כל משקל, מעבר להיותה עדות יחידה של בעל דין.

הנתבע העיד כי מר מזרחי אמר “80 מטר וזה נותן 5 טון”. הנתבע נשאל מה המחיר לטון והוא השיב כי הסכום של ה- 58,000 ש”ח בצירוף מע”מ “זה היה לפי תחשיב שעשיתי לעצמי בראש, אפשר לחלק אני עושה את זה עכשיו”. הנתבע השיב כי אינו זוכר מה היה בשנת 2013 המחיר לטון ברזל והשיב גם כי אינו זוכר איזו הנחת מזומן היה אמור לקבל מספק הברזל שלו לו היה משלם לו במזומן.

הנתבע נשאל שוב בעניין זה והשיב “אני לא רוצה לענות כרגע אני לא זוכר”. ב"כ התובעת הקשה על הנתבע ושאל האם נכון שמתוך כלל התמחור עלות הומר היא כמחצית (שהרי זו טענתו של הנתבע) והנתבע השיב כי “אני לא נכנס לעלויות. בפרויקט הזה החומר מגיע בסביבות 30,000 ש”ח פלוס מינוס…ביחס לחומר אני כרגע לא יכול להעריך כי אין לי את חומר מולי בשעתו בדקתי את זה”.

נתעלם לענייננו מעניין הזיכרון עצמו.

לו רצה הנתבע להראות כי טענת התובעת לפיה הסכום של 10,000 ש”ח ששולם כמקדמה לצורך התארגנות אינה נכונה ואינה סבירה בנסיבות בהן החומר לבדו עולה כ- 30,000 ש”ח היה עליו להציג תחשיב בעניין זה. תחשיב. לא זיכרון.

סביר כי אדם לא יזכור נתונים שלוש שנים קודם לכן. לזכור אין חובה אך להציג נתונים יש חובה. הנתבע לא הציג כל נתונים שהם ולא העיד כי פנה למי שהיה ספק הברזל שלו בשנת 2013 להמציא נתונים ביחס לעלות הברזל הנדרשת לעבודה נושא התובענה.

ועוד, יש להניח כי הנתבע מחזיק חשבוניות מאותה תקופה ומהן ניתן ללמוד על עלות הברזל שרכש עבור פרויקטים אחרים. טענתו של הנתבע ולפיה עלות החומר הינה כ- 30,000 ש”ח לא הוכחה כל והיא אינה מהימנה בעיניי.

בנסיבות אלו גרסת התובעת לפיה התשלום בסך של 10,000 ש”ח היה בגדר מקדמה הוכחה די צרכה, היא מסתברת יותר והיא גם מהימנה יותר מגרסתו של הנתבע.

1. סיכומו של דבר, לאחר ששמעתי את העדים שהעידו בפניי והתרשמתי ממהימנותם שוכנעתי די הצורך כי ההסכמה בין הצדדים הייתה כי מתוך הסך הכולל של 58,000 ש”ח בצירוף מע”מ שהוסכם בין הצדדים סך של 10,000 ש”ח ישולם כמקדמה ואילו היתרה תשולם לנתבע בתום העבודה.

השלב שקדם להתקשרות בין הצדדים

1. בכתב התביעה טוענת התובעת כי בין הצדדים התקיים משא ומתן שבמהלכו הציג הנתבע מצגים ביחס ליכולותיו המקצועיות והתאמות לביצוע עבודת המסגרות.
2. בכתב ההגנה טען הנתבע כי מר מזרחי הציג את העבודות הנדרשות בעל פה בשיחה טלפונית "מבלי להציג כל תכניות ו/או דבר אחר".

הנתבע טען כי הבין שמדובר בעבודה "שאינה גדולה ודי בסיסית ופשוטה" והציע הצעת מחיר לביצוע העבודה בסכום כולל של 58,000 ₪ בצירוף מע"מ.

1. בכתב ההגנה התייחס הנתבע להודעת דואר אלקטרוני שנשלחה לטענתו כביכול לרעייתו ביום 18.08.2013 והוא ציין כי הודעה זו אינה מוכרת לו וגם לא הוצגה כל תשובה בגינה "ועל כן מוכחשים הדברים בשלב זה מחוסר ידיעה ורלבנטיות".
2. עסקינן בהודעת דואר אלקטרוני מיום 18.08.2013. העובדה כי הצדדים לא הציגו את התשובה לאותה הודעה, אם הייתה תשובה כזו, אינה מעלה ואינה מורידה ובוודאי שאין לה כל רלבנטיות לשאלה האם אכן נשלחה ההודעה במועד האמור. מר מזרחי נשאל בחקירתו מדוע ההודעה לא צורפה לכתב התביעה העיקרי והוא השיב , ובצדק , שבעניין זה יש לשאול את ב"כ התובעת. מר מזרחי לא הוא שמנהל את התובענה ותשובתו אינה מעוררת כל קושי.
3. מר מזרחי נשאל האם יש לו תשובה להודעה והוא השיב בשלילה. מר מזרחי הוסיף כי הוא יודע שרעייתו של הנתבע קיבלה את ההודעה וציין "הם קיבלו את זה ועל פי הם העבירו הצעת מחיר" והוסיף כי הצעת המחיר נעשתה בשטח מול הנתבע. מר מזרחי הוסיף כי הוא עצמו שוחח עם רעיית הנתבע שאמרה לו שתעביר את התוכניות לנתבע. עדותו של מר מזרחי בעניין זה מהימנה בעיניי ולא נסתרה.
4. הנתבע לא טרח להביא ראיות לסתור כי ההודעה מיום 18.08.2013 אכן נתקבלה בכתובת המייל אליה נשלחה שהיא בדיוק אותה כתובת מייל הנזכרת במכתבו של הנתבע לתובעת מיום 14.10.2013 כפי שצורפה לכתבי הטענות.

ההימנעות מהעדתה של רעייתו של הנתבע פועלת לחובת הנתבע והטענה כי מר מזרחי שוחח עם רעיית הנתבע וטענתו כי הוא יודע שההודעה התקבלה בפועל, מהימנה בעיניי ולא נסתרה.

מר מזרחי סיפק פרטים ביחס לעבודתה של רעיית הנתבע באותה עת ופרטים אלו שלא נסתרו תומכים בטענה כי אכן התקיימה שיחה לאחר משלוח ההודעה.

1. מעבר לכך אין זה סביר כלל ועיקר כי הנתבע היה נותן הצעת מחיר על סמך שיחה טלפונית מבלי שיש לו כל מפרט שהוא ביחס לביצוע העבודה הנדרשת.
2. הנתבע העיד בחקירתו כי "שאלתי כמה שאלות בשיחת הטלפון , שאלתי כמה טון נשקל החומר שנכנס בפרויקט וזה הבסיס לחישוב. הוא אמר 80 מטר וזה נותן 5 טון".

לא זו בלבד שמדובר לטעמי בגרסה שהיא אינה סבירה לחלוטין אלא גם שלא הוכח כי דברים אלו אכן נאמרו על ידי מר מזרחי.

זאת ועוד, הנתבע נשאל בחקירתו מהו המחיר לטון והוא השיב "זה היה לפי תחשיב שעשיתי לעצמי בראש, אפשר לחלק את עושה את זה עכשיו....אני לא זוכר מה היה בשנת 2013....אני לא זוכר זה היה בשנת 2013 זה כל הזמן משתנה". גם אם אניח שאין כל פסול בהעדר זיכרון הרי שלא ניתן להתייחס לאותה סלחנות לעובדה כי הנתבע לא טרח להציג תחשיב שלפיו נתן את אותה הצעת המחיר ואין זה סביר כי הצעת המחיר שעל סכומה אין מחלוקת ניתנה לאחר "כמה שאלות בשיחת הטלפון" כפי שטען הנתבע. הנתבע ציין באופן מפורש בעדותו כי "אני לוקח הרבה דברים בחשבון" וציין כי כאשר הוא מקבל תשלום מראש הוא גם מקבל הנחת מזומן, אולם כאשר נשאל מהי הנחת המזומן השיב הנתבע "אני לא רוצה לענות כרגע אני לא זוכר" וכאשר נשאל ביחס לעלות החומר מכלל התמחור השיב "אני לא נכנס לעלויות. בפרויקט הזה החומר מגיע בסביבות 30,000 ₪ פלוס מינוס". הנתבע השיב כי אין לו מולו את החומר ובשעתו בדק את העניין. טענה זו ביחס לעלות החומר לא הוכחה כלל ועיקר ואיני נותן בגרסה זו כל אמון.

1. שוכנעתי די הצורך כי הצעת המחיר ניתנה על יסוד הודעת המייל שקיבל הנתבע ביום 18.08.2013. שוכנעתי גם די הצורך כי הנתבע אכן הציג בפני התובעת מצג לפיו הוא בעל יכולת וכישורים לבצע את העבודה עליה הוסכם בין הצדדים. לא שוכנעתי כלל כי אותה היכרות באמצעות מכר משותף היא שהספיקה על מנת לקשור עסקה בין שני צדדים בנסיבות בהן מדובר בעסקה בסך של 58,000 ₪ בצירוף מע"מ.

המועד עליו הוסכם ביחס לביצוע העבודה

1. בכתב התביעה טענה התובעת כי הוסכם עם הנתבע כי זמן ביצוע עבודה יהא 7 ימי עבודה ממועד מתן צו התחלת עבודה. בכתב ההגנה הכחיש הנתבע טענה זו וטען, בנוסף לטענה כי סוכם על תשלום מראש קודם לביצוע העבודה, כי "סוכם שרק לאחר התשלום ידברו על מועדי עבודה וכו'.
2. גרסה זו של הנתבע אינה סבירה ולאחר שהתרשמתי ממהימנות הצדדים אני מעדיף באופן ברור את גרסת התובעת לפיה הוסכם כי העבודה עליה הוסכם בין הצדדים תבוצע בתוך 7 ימים ממועד שייקבע על ידי התובעת לתחילת ביצוע העבודה.

אין זה סביר בעיניי כי הצדדים יגיעו להסכמה על העבודה עצמה ועל התמורה בגינה מבלי שיסכמו מראש תנאי בסיסי כגון מועד ביצוע העבודה.

אין זה סביר גם כי התובעת תשלם סכום כלשהוא בקשר עם ביצוע העבודה מבלי שעניין זה של מועד ביצוע העבודה יסוכם מראש.

גרסת הנתבע ולפיה מועד ביצוע העבודה ומשך ביצוע העבודה יסוכמו רק לאחר ביצוע התשלום כאמור בסעיף 65 לכתב ההגנה היא גרסה בלתי סבירה לחלוטין ואני דוחה אותה מכל וכל.

1. מר מזרחי התייחס בעדותו ללוחות הזמנים והשיב כי הנתבע אמור לעמוד מול לוחות הזמנים של התובעת ועדות זו מהימנה בעיניי. מנהל התובעת התייחס בחקירתו ללוח הזמנים של ביצוע העבודה הכללי והגיש עותק קריא של נספח א' לכתב התביעה וזה סומן כמוצג ת/1.
2. מנהל התובעת העיד כי הנתבע קיבל פרק זמן לתחילת ביצוע וסיום ביצוע של העבודות שלו וטען כי "אנו משלבים אותו בתוך מערך העבודות הכללית" גרסה זו לא נסתרה והיא מהימנה בעיניי.
3. הנתבע העיד בחקירתו כי אם היעה מקבל את מלוא התשלום "היינו עושים הזמנת עבודה מסודרת והייתי מבצע את העבודה. קודם כל צריך להכרת הסכם". טענה זו אינה מתיישבת עם הטענה לפיה נכרת בין הצדדים הסכם בעל פה בשיחה טלפון כפי שצוין בסעיף 15 לכתב ההגנה. האפשרות כי לאחר תשלום מלוא התמורה תבוצע הזמנת עבודה מסודרת כפי שמגדיר זאת הנתבע היא אפשרות לא סבירה בעיניי.
4. הנתבע נשאל בחקירתו ביחס לעבודה והוא אישר כי הוא יכול לבצע ב-7 ימי עבודה וציין כי הציוד שלו מתאים לביצוע העבודה. אין מחלוקת ביחס לעבודה בפועל שהרי זו לא בוצעה בסופו של יום אולם תשובת הנתבע תומכת בטענת התובעת לפיה הוסכם מראש כי העבודה עליה הוסכם הייתה צריכה להתבצע על ידי הנתבע ב- 7 ימי עבודה.

הפגישה מיום 10.09.2013

1. בכתב התביעה טענה התובעת כי ביום 10.09.2013 נערכה באתר פגישת עבודה בה נכחו נציגה, מנהל הפרויקט, מזמין העבודה, האדריכל הנתבע וגורמים נוספים. התובעת טענה כי בפגישה זו סוכם כי הנתבע יתחיל את עבודתו ביום 12.09.2013.

בכתב ההגנה הכחיש הנתבע את קיום הפגישה וציין כי "מדובר בעוד אחד מהפעמים שהנתבע הגיע לאתר העבודה כדי לקבל כסף מזומן לפני תחילת העבודה ולא קיבל".

הנתבע הכחיש את מסמך סיכום הפגישה מיום 10.09.2013 אשר צורף לכתב התביעה. הנתבע ציין עוד כי תחת הקטגוריה של אחראי מצוין ביחס לגלריה "איתן/מסגר" ואילו הנתבע בשמו לא מופיע ודבר זה מוכיח לשיטתו כי התובעת ידעה שהאחראי לביצוע העבודה בשלב זה שבו טרם שולמה לו מלוא התמורה הינו מנהלה של התובעת או מסגר כללי שזהותו לא ידועה (סעיף 77 לכתב ההגנה) הנתבע הכחיש כי שמע שמועד תחילת העבודה יהא ביום 12.09.2013.

1. בחקירתו העיד מנהל התובעת ביחס לפגישה וציין כי הנתבע היה חלק מהפגישה וכי הנתבע טען באותו מעמד "שהוא מוכן עם כל החומר והכלים". מנהל התובעת העיד עוד כי הוא עצמו תיאם מול הנתבע את תחילת הביצוע של העבודה ואת סיומה. עיון במסמך סיכום הפגישה מעיד כי תאריך הביצוע של העבודה הינו לפי לוח הזמנים שצורף כמוצג ת/1.

מנהל התובעת העיד כי הציון באותו מסמך ביחס למסגר מתייחס לנתבע. מנהל התובעת נשאל ביחס לזהותם של בעלי מקצוע אחרים והוא השיב באופן עקבי וברור וכאשר נשאל מדוע כל שאר בעלי המקצוע מופיע בשמם והנתבע מופיע תחת ההגדרה מסגר הוא השיב שהדבר נובע שמי שערך את המסמך מכיר את שאר האנשים באופן יותר עמוק.

תשובה זו סבירה בעיניי והיא לא נסתרה.

יתירה מזו, כפי שהעיד מנהל התובעת הרי שהשם עודד שהוא שמו הפרטי של הנתבע מופיע ברשימת הנוכחים באותו מסמך. איני סבור שיש קושי בכך שפעם אחת מופיע במסמך השם הפרטי ובמקום אחר מופיע רק הציון מסגר. מנהל התובעת הסביר שהמסמך אינו חתום מאחר ונשלח בדואר אלקטרוני והסבר זה לא נסתר.

1. עדותו של מנהל התובעת ביחס לנוכחות הנתבע בפגישה וביחס למועד תחילת ביצוע העבודה מהימנה בעיניי ולא נסתרה והיא נתמכת גם בשאר הראיות שצרפה התובעת ובכלל זה מוצג ת/1 שהוא לוח הזמנים וכן במכתב מנהל הפרויקט מיום 17.09.2013 אשר מעיד, מבלי שהוכח קיומו של אינטרס כלשהוא של מנהל הפרויקט כנגד הנתבע, כי מועד תחילת העבודה אכן היה 12.09.2013.
2. זאת ועוד, בחקירתו נשאל מר מזרחי לגבי נוכחותו של הנתבע בפגישה והוא אישר כי הנתבע נכח בפגישה שהתקיימה ביום 10.09.2013. עדות זו מהימנה בעיניי והיא לא נסתרה והיא מחזקת את עדותו של מנהל התובעת.

המפגש באתר ביום 12.09.2013

1. בכתב התביעה טענה התובעת כי ביום שנועד לתחילת העבודה, קרי ביום 12.09.2013, לא הופיע הנתבע לתחילת ביצוע העבודות אלא הגיע בשעה 12:00 בלבד וטען כי בשל בעיות לוגיסטיות לא הצליח להכניס את חומרי הגלם והבטיח להתחיל ביום 15.09.2013. בכתב ההגנה טען הנתבע כי לא שמע על מועד תחילת עבודה ביום 12.09.2013 הנתבע ציין כי אכן הגיע בשעות הצהריים וכאשר נשאל מדוע לא החל לעבוד השיב כי לא יתחיל לעבוד לפני שיקבל את כל הכסף במזומן.

הנתבע לא שלל את האפשרות שאכן דיבר על קשיים לוגיסטיים בהכנסת ציוד אך טען בכתב ההגנה כי מדובר בטענות שנטענו ליד אנשים וספקים אחרים ולא היה מקום לבייש את התובעת או מי מנציגה למול קבלנים אחרים.

בחקירתו נשאל מנהל התובעת מה אמר לו הנתבע כאשר הצדדים שוחחו טלפונית ומנהל התובעת השיב "הוא אמר שנתקל בבעיות לוגיסטיות, קושי בהכנסת אלמנטים, וביום ראשון הוא יבוא וסיים את העבודה בזמן". עדות זו של מנהל התובעת מהימנה ולא נסתרה.

ההסבר שנתן הנתבע בכתב ההגנה אודות רצונו שלא לבייש את התובעת אל מול ספקים וקבלנים אחרים הוא כמובן יכול להיות אפשרי אולם הוא אינו סביר בעיניי ואם אכן היו הצדדים מסכמים על תשלום מלא התמורה במזומן לפני תחילת העבודה ואת זאת היה אומר הנתבע במעמד אותה פגישה מיום 12.09.2013 לא היה בכך כדי לבייש את התובעת גם אם היו נוכחים באותו מעמד קבלנים אחרים וממילא גם שלא הייתה כל מניעה כי הנתבע ישוחח עם נציגי התובעת שלא ליד קבלנים אחרים.

העובדה כי הנתבע עצמו אישר שיכול מאד להיות שדיבר על קשיים לוגיסטיים מחזקת את גרסת התובעת בעניין זה.

השכרת המסור, תנאי ההשכרה ותקופת השכירות

1. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע הציע לה לשכור ממנו מסור לצורך ביצוע עבודות שביצעה התובעת באתר. התובעת טענה כי אכן הייתה זקוקה למסור נוסף על זה שכבר עשתה בו שימוש באתר והוסכם כי תשכור מהנתבע מסור "לפי מחיר של 500 ₪ ליום עבודה בפועל (לא כולל שישי שבתות וחגים)".
2. בכתב ההגנה אישר הנתבע את הסכום האמור. הנתבע התייחס להצעות שקיבלה התובעת מספקים אחרים אולם עניין זה אינו נדרש להכרעה. אין חולק אפוא כי בין הצדדים הוסכם על עלות של 500 ₪ בצירוף מע"מ בגין כל יום עבודה בפועל.
3. בכתב התביעה טענה התובעת כי עשתה שימוש במסור מיום 25.08.2013 (יום ראשון בשבוע) ועד ליום 01.09.2013 (שגם הוא יום ראשון בשבוע), קרי ששה ימי עבודה בפועל. הנתבע, לעומת זאת, טען כי התובעת החזיקה במסור במשך 22 ימים ועל כן עליה לשאת בתשלום של 11,000 ₪ בצירוף מע"מ.
4. אין מחלוקת כי בפועל לקח הנתבע את המסור לידיו ביום 15.09.2013. התובעת טענה כי כבר ביום 02.09.2013, במהלך פגישה שהתקיימה באתר "לצורך תאום והכנה לביצוע העבודות המסגרות" הודיעה לנתבע כי סיימה את השימוש במסור וכי הוא מתבקש לקחתו. התובעת טענה כי הנתבע אמר שישלח עובד שלו לקחת את המסור מאוחר יותר. עוד טענה התובעת בכתב התביעה כי גם ביום 10.09.2013, במהלך הפגישה שהתקיימה באתר כאמור, "נדרש הנתבע על ידי נציג הנתבעת לסלק את המסור מאתר הפרויקט, תוך שמובהר לו כי התובעת אינה יכולה להיות אחראית למסור שנזנח על ידו". איני משוכנע כי היה מקום לטענה כי המסור נזנח אולם לגופו של עניין טענה התובעת כי הנתבע השיב כי "הוא אחראי למסור שיילקח על ידו בהמשך".
5. בכתב ההגנה אישר הנתבע כי כבר ביום 02.09.2013 הודיעה לו התובעת על סיום השימוש במסור וביקשה שייקח את המסור. הנתבע טען כי "הובהר לה מפורשות, כי אין זה תפקידו של הנתבע לקחת את המסור אלא של התובעת להשיבו (ע"י הובלה או בעצמה), עפ"י הנוהג בעסקות מסוג זה של השכרת כלי עבודה...".

הודעה זו של התובעת שאין עליה חולק מהווה, לטעמי, הודעה בהתאם לס' 19 (א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971.

1. האם עלה בידי הנתבע להוכיח קיומו של נוהג כאמור? סבורני כי התשובה לכך שלילית. בחקירתו אישר אמנם מנהל התובעת כי את המסור הנוסף שהתובעת עשתה בו שימוש היא עצמה השיבה למשכיר, סבן יעקב (עמ' 13 לפרוטוקול) אולם אין די בעדות זו בלבד, המתייחסת לעניין נקודתי בודד, כדי להוכיח את קיומו של הנוהג לו טען הנתבע ועדותו בעניין זה הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין שלא נמצא לה כל חיזוק בחומר הראיות ובעדויות.
2. כפי שציינו לעיל הרי ש"בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה" (ס' 39 לחוק החוזים). חובה זו רלוונטית גם לענייננו ולו מההיבט המעשי.
3. אמנם תשובתו של מנהל התובעת לפיה "לא היה לאן להחזיר את המסור" נדמית בעיניי כלא סבירה אולם בפועל בנסיבות שבהן מדובר במסור שאין כל קושי לקחתו ובנסיבות שבהן הנתבע עצמו אינו חולק כי התובעת הודיעה לו ביום 02.09.2013 כי סיימה את השימוש במסור היה על הנתבע לטעמי ליטול חזרה את המסור לידיו ולא היה כל צורך בהבהרתו לתובעת כי עליה להשיב את המסור בעצמה.

הנתבע נכח במקום, מדובר בציוד שניתן היה לקחתו כבר אז ולא הייתה כל מניעה כי הנתבע ייקח את המסור אליו חזרה ובכך יביא לוודאות ביחס לתקופת ההשכרה. לכל היותר יכול היה הנתבע, אם אכן קיים נוהג כפי שהוא טען לו בכתב ההגנה, נוהג שלא הוכח כלל, לחייב את התובעת בעלות ההובלה של המסור על ידו ובכך היה פועל גם על פי חובתו להקטין את הנזק.

1. בנסיבות שבהן הנתבע ידע באופן ברור כי התובעת סיימה את השימוש במסור לא היה כל היגיון ולא הייתה כל הצדקה, ונניח לצורך העניין כי הנתבע פעל בתום לב, להשאיר את המסור באתר ולהמשיך לחייב את התובעת בעלות שכירות המסור.

את אותו מסור שלקח הנתבע ביום 15.09.2013 לא הייתה כל מניעה לקחת כבר ביום 02.09.2013. לא היה כל צורך בעיכוב בנטילת המסור. את העניין היה צריך לסיים בזמן אמת לטובת הצדדים כולם.

1. יודגש עוד כי זולת הכחשה כללית בכתב ההגנה ביחס לאמור בס' 14 לכתב התביעה לא הכחיש הנתבע באופן מפורש כי גם ביום 10.09.2013 התבקש לקחת את המסור אליו בחזרה והוא לא עשה כן. היעדר התייחסות מפורשת לטענה ספציפית זו של התובעת פועלת לחובתו של הנתבע.
2. בכתב התביעה טענה התובעת כי עלותו של מסור חדש אינה עולה על סך של 10,325 ₪ כולל מע"מ ובנסיבות אלו ברור שלא יעלה על הדעת כי הייתה מסכימה לשכור כלי כאשר חשבון השכירות עולה על עלות של כלי חדש. התובעת צרפה הצעת מחיר ביחס לעלותו של כלי חדש כאמור. בכתב ההגנה טען הנתבע כי אין כל רלבנטיות בין עלות המסור לבין עלות השכרתו.

אף כי מחלוקת זו הינה שולית סבורני כי אין ממש בטענתו של הנתבע לפיה אין כל רלבנטיות בין עלות המסור כולו לבין עלות השכרתו. כל אדם סביר משקלל במסגרת כלל שיקוליו את עלות המוצר שהוא שוכר כאשר הוא מחליט ביחס לפרק הזמן של תקופת השכירות.

לגופו של עניין, אמנם אין זה בלתי אפשרי כי אדם יעדיף לשכור נכס מאשר לרכוש אותו והדבר בא לידי ביטוי גם בשוק השכירות למגורים או בשוק הרכבים (כפי שהטעים בסיכומיו ב"כ הנתבע).

עם זאת, העובדה כי הדבר אינו בלתי אפשרי אינה שוללת את הצורך לבדוק האם הדבר סביר שהרי הטעמנו קודם לכן כי סבירות הינה אמת המידה העיקרית לבחון את פעולותיו של אדם.

יש להבחין כמובן בין המקרים השונים ויכולים להיות מצבים בהם נכס שעלותו ניכרת אכן יישכר לתקופה שעלותה הכוללת עולה על שווי הנכס אולם כאשר מדובר בנכס ששוויו כ-10,000 ₪ ובתובעת שעוסקת בתחום שיכול וכלי כזה נדרש לה לשימוש השוטף סביר שלו היה עליה לשקול בין תשלום שכירות של 11,000 ₪ לבין רכישת כלי חדש בעלות של 10,000 ₪ היא הייתה בוחרת לרכוש כלי חדש.

בחקירתו נשאל הנתבע ביחס לעלותו של מסור חדש ובתחילה השיב "לא יודע" ולאחר מכן השיב שהוא יודע כמה הוא עצמו שילם על המסור שרכש וציין "אני לא צריך לספר" ובהמשך חקירתו כאשר התבקש הנתבע להתייחס לטענה כי מסור חדש עולה 10,000 ₪ הוא השיב "אם אתה עומר דבר כזה אני לא יחלוק לחלוק לא לימין ולא שמאל". תשובות הנתבע נראות בעיניי כמתחמקות והדבר מקשה על מתן אמון בגרסתו.

בעניין זה יש להביא בחשבון את העלות הכוללת של הרכישה אל מול עלות ההשכרה. נכון לומר כי כאשר אדם מתלבט בין רכישת נכס מקרקעין שעלותו, למשל מיליון ₪ לבין שכירת אותו נכס בעלות חודשית של 5,000 ₪ הרי שבמידה ואין בידו אפשרות למימון ראשוני של רכישת אותו נכס הפעולה של שכירות הנכס הינה סבירה. יש להביא בחשבון בעניין זה גם את עלות המימון של רכישת הנכס אל מול השכרתו שכן בתנאים של מימון ברי כי העלות הכוללת של אותו נכס כפי שצוין לעיל עולה על הסכום הראשוני של מיליון ₪. עולה אפוא כי בנסיבות מסוימות פעולה של שכירות במקום רכישה יכולה להיחשב לא רק אפשרית אלא גם סבירה.

1. עם זאת, כאשר עסקינן ברכישה של נכס שעלותו הכוללת הינה כ- 10,000 ₪ ₪ מבחן הסבירות הופך מורכב יותר. לא ראיתי כיצד אדם סביר יעדיף, או לכל הפחות יהיה אדיש לאפשרות, לשלם סך של 11,000 ₪ בצירוף מע"מ עבור שכירות במקום לרכוש נכס בסך כולל של כ- 10,000 ₪. איני רואה כיצד תובעת סבירה כפי ענייננו לא תוכל לממן, ולו באמצעות הלוואה, רכישה של מוצר חדש במקום לשלם סכום גבוה יותר של שכירות.
2. על פניו מדובר בפעולה בלתי סבירה לחלוטין. היא כמובן אפשרית אולם היא אינה סבירה. מצב דברים זה תומך בטענת התובעת כי תקופת השכירות הגיעה לסיומה בפועל לאחר ששה ימי שימוש.
3. זאת ועוד, וזאת עיקר, מכוח אותה חובת תום הלב החלה על הצדדים וחלה כל על בני אדם ומטעמים של מדיניות שיפוטית ראויה סבורני כי בנסיבות בהן לא קיים הסכם חתום בין הצדדים נכון היה כי הנתבע יוודא מול התובעת את שברצונה לעשות ביחס למסור בנקודת הזמן בה דמי השכירות עד לאותה עת מגיעים כדי רכישת סחורה חדשה.
4. ודוקו, אם היה הסכם חתום בין הצדדים שהיה קובע תקופת שכירות מדויקת לא הייתה הצדקה להטיל על הנתבע את החובה האמורה שכן ההנחה היא כי התובעת, השוכרת, ידעה מראש מהי העלות הכוללת של השכירות ואם העדיפה לשלם עבור שכירות סכום גבוה יותר מאשר הייתה משלם על רכישה חזקה עליה כי פעלה בהתאם לאינטרסים שלה. לא זה המצב בענייננו.
5. בכתב ההגנה טען הנתבע כי התובעת "עבדה עם המסור בצורה רשלנית אשר גרמה נזקים למסור בסכום של 1,500 ₪". בדיון הראשון שהתקיים ביקש הנתבע להגיש הצעת מחיר בעניין תיקון המסור ובהמשך דבריו באותו דיון ציין כי הוא תיקן את המסור ויש לו חשבונית והודיע כי ימציא את החשבונית. חרף התנגדותה של התובעת התרתי לנתבע להגיש הצעת מחיר וחשבונית תיקון בגין המסור.

כמו כן הגיש הנתבע תצהיר משלים שבו טען כי המסור ניזוק בידי התובעת בזמן שימוש בשל הפעלה או שימוש לא נכון ולא על פי הוראות היצרן וכי המסור נלקח לתיקון ותוקן אצל חברת "ארנגנטולס בע"מ" (להלן: "ארגנטולס"). הנתבע צרף מסמך שכותרתו הצעה לשירות של ארגנטולס שבו מצוין כי הלקוח הינה חברת קמחי כלי עבודה בע"מ (להלן: "קמחי") ואשר מציין כי מדובר במסור ששייך לנתבע ולפי המסמך הוחלף מזלג בתאריך 11.11.2013 בעלות כוללת של 1,038 ₪.

כמו כן צרף הנתבע חשבונית מס מרכזת של קמחי המעידה לשיטתו כי קמחי חייבה אותו בעלות התיקון. בתצהירו המשלים הדגיש הנתבע כי קמחי חייבה אותו הן על המזלג והן על המסור והוא צרף הצעת מחיר של חברת א.נ. הכל בו לתעשיה בע"מ (להלן: "א.נ.") לפיה עלות הלהב של המסור הינה סך כולל של 1,444 ₪. מסמכים אלו שצרף הנתבע מעוררים מספר קשיים .

1. ראשית, מי שערך את הצעת המחיר של א.נ. לא התייצב למתן עדות. בתצהירו המשלים ציין הנתבע כי הוא מצהיר במקום נציג א.נ. מצב דברים זה אינו אפשרי שכן כל אדם יכול להצהיר על הדברים שהוא יודע באופן אישי אך אינו יכול להצהיר במקומו של אדם אחר.

יתרה מזו, וגם אם ניתן להקל עם הנתבע בעניין זה, הרי שלגופו של עניין מדובר בהצעת מחיר משנת 2016 בנסיבות בהן התיקון הנטען בוצע בחודש 11/2013 וספק אם יש רלבנטיות לאותה הצעת מחיר בנסיבות בהן לא מצוין בה באופן מפורש או בכלל כי היא רלבנטית גם לשנת 2013.

1. גם חשבונית המס של קמחי מעוררת קושי ולא ניתן כל הסבר כיצד יתכן שחשבונית מס הנושאת תאריך של שנת 2016 תתייחס לעבודה שבוצעה בשנת 2013. הנתבע נשאל היכן חשבונית המס שהפיקה קמחי בשנת 2013 והוא השיב "לא יודע" וציין כי "עבר הרבה זמן קיבלתי עותק מהחשבונית". חשבונית המס שהוציאה קמחי מציינת את המועד הנדרש לתשלום ואין כל הוכחה כי הנתבע שילם בפועל עבור החשבונית. הנתבע נשאל אם יש לו אסמכתא ששילם עבור החשבונית והוא השיב "אני יכול להוציא מקמחי". העובדה היא כי הנתבע לא הציג כל ראיה ביחס לתשלום בפועל והטענה כי בפועל שילם הנתבע עבור התיקון לא הוכחה.
2. בחקירתו טען הנתבע כי כאשר ערך את החשבונית שמספרה 00238 המופנית לתובעת ידע על טווח העלויות וציין "לא לקחתי את טווח היקר של הנזק...הלכתי על הרף הנמוך למען ההגינות". גם אם דברים אלו נכונים הרי שבנסיבות בהן המסור תוקן בפועל לטענתו של הנתבע אין עוד טעם לבחון את טווח המחירים אלא יש לבחון האם שולם בפועל עבור התיקון ובגין מה שולם ומי אחראי לנזקים שנגרמו.
3. לגופו של עניין, בחקירתו נשאל מר מזרחי ביחס לנזקים והוא השיב "זה כלי שהיה בו בלאי וזה לא נעשה במכוון, זה כלי עם אחריות". העד הנוסף מטעם התובעת אגברייה העיד כי המסור היה חדש וכי הוא עבד בסדר גמור וציין "באתי להרים אותו פתאום הידית יצאה . זו לא תקלה עקב ביצוע העבודה....הלהב היה תקין ושימושי. עדותו של מר אגברייה מהימנה בעיניי והיא לא נסתרה.

פער הזמנים שבין המועד שבו נטל הנתבע את המסור, ביום 15.09.2013, ועד למועד התיקון שצוין במסמך של ארגנטולס, שגם הוא הודפס ביום 19.01.2016 אך אתייחס אליו כמהימן, קרי 11.11.2013, מעמיד בספק את הקשר הסיבתי האפשרי שבין השימוש שעשתה התובעת במסור לבין התקלות שתוקנו ביום 11.11.2013. הנתבע לא הוכיח כי התובעת היא שאחראית לנזקים שנגרמו ולא ניתן לשלול את האפשרות כי נזקים אלו נגרמו לאחר שהמסור נלקח חזרה על ידי הנתבע.

1. במכתבו מיום 14.10.10213 אמנם ציין הנתבע נזקים וציין את עלותם המשוערת אולם גם מכתב זה הוא מאוחר בצורה משמעותית ביחס למועד שבו לקח הנתבע את המסור ביום 15.09.2013.
2. הנתבע אישר בחקירתו כי הביא את המסור לתיקון רק בחודש 11/2013, והשיב "היה חגים באמצע". אכן מדובר בתקופה של חגים אולם ספק אם חגי תשרי נמשכים חודשיים שלמים שבהן לא ניתן למסור את המסור לתיקון בשלב מוקדם יותר.
3. לנוכח כל האמור לעיל סבורני כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי התובעת אחראית לנזקים שנגרמו.
4. הנתבע לא הוכיח קשר סיבתי בין תקופת האחזקה של התובעת במסור לבין הנזקים הנטענים. לא נשללה אפשרות כי הנזקים הנטענים אירעו במועד שהוא מאוחר לנטילת המסור על ידי הנתבע חזרה.
5. הנתבע גם לא הוכיח את התשלום בפועל בגין התיקון ודי בכך כדי לדחות את דרישתו לתשלום בגין התיקון.

הפיצוי בגין העיכוב בביצוע העבודה

1. בכתב התביעה טענה התובעת כי שילמה למזמין פיצוי בסך של 3,000 ₪ ליום לפי שבעה ימי עיכוב וכי סכום זה משקף, לחלופין, את "הנזקים שנגרמו בפועל לתובעת בשל העיכוב בלוח הזמנים ובביצוע העבודות לרבות עלויות תקורה/ניהול ואבדן הכנסה".
2. בחקירתו העיד מנהל התובעת כי "הייתי זכאי לכספים נוספים שלא קיבלתי אולם בשל הפיגור בלוח הזמנים. את שכר החוזה קיבלתי. הייתי זכאי לכספים נוספים בגין עבודות נוספות ומהסכום הזה קוזז הפיצוי בגין העיכוב".
3. הקיזוז האמור לא הוכח כלל. לא הוצג ההסכם שבין התובעת לבין המזמין שיעיד על גובה הפיצוי המוסכם בגין כל יום עיכוב ולא הוכח גם כי בפועל בוצע הקיזוז ואין צורך להעמיק עוד בעניין זה.
4. גם מר מזרחי העיד בחקירתו כי עניין זה "זה כבר לא ידוע לי" דבר שמותיר את עדותו של מנהל התובעת בעניין זה כעדות יחידה של בעל דין שלא נמצא לה חיזוק בחומר הראיות.

הסכומים ששילמה התובעת לקבלן החלופי

1. דין התביעה בעניין זה להידחות.
2. בכתב התביעה טענה התובעת כי מאחר והנתבע לא עמד בהתחייבותו להתחיל בביצוע העבודה ביום 12.09.2013 ואף לא התחיל ביום 15.09.2013 כפי שהתחייב לטענתה ומאחר ומנהל הפרויקט התריע כי אי התחלת העבודות מהווה הפרה של התחייבויותיה של התובעת כלפי המזמין נאלצה התובעת להתקשר בהסכם עם הקבלן החלופי ושילמה לו סכום של 75,000 ₪ בצירוף מע"מ, סכום שלטענתה הינו "גבוה משמעותית ממחיר השוק לעבודה שכזו וממילא גבוה מהמחיר שסוכם עם הנתבע". התובעת צירפה אסמכתא ביחס לתשלום לקבלן החלופי.
3. בחקירתו העיד מר מזרחי כי לא הוא זה שביצע את העסקה מול הקבלן החלופי אלא היה זה מנהל התובעת. הן מר מזרחי והן מנהל התובעת נשאלו ביחס לתשלום מקדמה לקבלן החלופי אולם עניין זה אינו נדרש להכרעה כמו כן מועדי התשלום לקבלן החלופי.
4. טענתה של התובעת כי הסכום ששולם לקבלן החלופי גבוה ממחיר השוק לא הוכחה. לא די בכך כי בין התובעת לבין הנתבע הוסכם על סך של 58,000 ₪ בצירוף מע"מ כדי להוכיח ברמה הנדרש במשפט האזרחי כי זהו מחיר השוק לעבודה מעין זו וממילא שהמחיר נגזר גם ממקצועיותו של המבצע ומתנאים נוספים שלא פורטו די הצורך. מנהל התובעת העיד בחקירתו כי "קיבלתי הצעות מחיר בזמן שערכתי את המכרז ועל פיהם התבססתי" אולם התובעת לא טרחה לצרף את אותן הצעות מחיר ועניין זה פועל לחובתה. התובעת גם לא הוכיחה כי אכן פנתה לקבלנים אחרים כפי שטען מנהלה בחקירתו.
5. מנהל התובעת העיד בחקירתו כי התמורה שקיבל מהמזמין בגין עבודות המסגרות נמוכה מהסכום ששילם לקבלן החלופי אולם לא צירף ראיות לעניין זה והדבר לא הוכח כלל למרות שניתן היה להוכיחו.

לו היה הדבר מוכח יכול והיה מקום להגיע למסקנה כי בהכרח המחיר ששולם לקבלן החלופי גבוה ממחיר השוק שהרי אין זה סביר כי התובעת תתחייב, במצב דברים רגיל, לשלם עבור ביצוע עבודה יותר ממה שהיא מקבל מהמזמין. אין כל סיבה הגיונית שהתובעת תפסיד על ביצוע העבודה. אלא מאי? עניין זה, שניתן היה להוכיחו, לא הוכח.

1. גם הטענה שדי בכך כי הסכום ששולם לקבלן החלופי גבוה מהסכום עליו הוסכם עם הנתבע אין בה די כדי לזכות בפיצוי כלשהוא. לא ניתן לשלול כי המחיר שסוכם עם הנתבע והמחיר שסוכם עם הקבלן החלופי הושפעו ממרכיבים נוספים מלבד המועד של ביצוע העבודה. לא ניתן לשלול כי נעשה שימוש בחומרים אחרים או בכלים אחרים וגם עניין זה יכול להשפיע על המחיר.
2. סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה כי היא זכאית לפיצוי בגין מרכיב זה והתביעה בעניין זה נדחית.

הפגיעה במוניטין והפיצוי העונשי

1. דין התביעה בעניין זה להידחות. התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי העיכוב שחל בביצוע העבודה בפרויקט גרמה לפגיעה במוניטין. גם אם אניח כי המוניטין של התובעת הינו חיובי וכי עיכוב כפי שאירע, שאינו עיכוב משמעותי, יכול לגרום לפגיעה במוניטין הרי שברי שלא די בעניין זה בעדותו של מנהל התובעת והיה על התובעת להעיד את מי שבעיניו נפגע המוניטין של התובעת.
2. התובעת לא הביאה עדים לעניין זה ולא הוכיחה את המרכיב האמור. הפגיעה במוניטין אינה יכולה להישמע רק מפיו של מנהל התובעת. לא די בעדותו של מנהל התובעת, שהיא ממילא עדות יחידה של בעל דין, לפיה "כשנתקלתי בעבודה שלא התבצעה בזמן וגרמה לי קטסטרופה בביצוע העבודה אין דרך אחרת לתאר את זה. בסופו של תהליך השם של החברה ושמי נפגעו כתוצאה מאי עמידה בלוחות זמנים".
3. אין חולק כי מרכיב זה של מוניטין הינו מטבעו קשה להוכחה אולם יש לפחות לפעול ולנסות להוכיחו. לא שוכנעתי כי התובעת עשתה ניסיון של ממש להוכיח את המרכיב האמור. ספק גם אם אותה "קטסטרופה בביצוע העבודה" כפי שהגדיר זאת מנהל התובעת קשורה במישרין לפגיעה הנטענת במוניטין.

הסכום הנתבע בגין מכתב ההתראה

1. מרכיב זה של התביעה אינו מהווה מרכיב עצמאי בתובענה אלא חלק מההוצאות שהוציאה התובעת בקשר עם המחלוקת בין הצדדים ודינו למצוא ביטוי בפסיקת ההוצאות.

זניחת טענות התובעת

1. בסיכומיו טען הנתבע כי הגשת התביעה 8 חודשים לאחר הפסקת ההתקשרות "מעידה על זניחת הטענות". אין בטענה זו ממש ודינה להידחות. איני סבור כי הגשת התובענה במועד בה הוגשה מעידה, בסבירות כלשהיא, כי התובעת זנחה את טענותיה.

סיכומו של דבר

1. לנוכח כל האמור לעיל דין התובענה להתקבל בחלקה.
2. העסקה עליה הסכימו הצדדים לא יצאה לפועל והלכה למעשה בוטלה. ס' 9 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 קובע חובת השבה הדדית. הנתבע קיבל בקשר עם העסקה סך של 10,000 ₪ ועליו להשיבם לתובעת. גם בהיבט של עשיית עושר ולא במשפט אין כמובן שום הצדקה כי הנתבע יחזיק בידיו תמורה ששולמה לו בקשר עם עבודה כאשר העבודה לא בוצעה.
3. מהסכום האמור זכאי הנתבע לקזז סך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין, קרי סך הכל 3,540 ₪, בגין שכירת המסור למשך ששה ימי עבודה בפועל.
4. יתר מרכיבי התביעה של התובעת נדחים. יתר טענות ההגנה של הנתבע נדחות גם הן.
5. לנוכח כל האמור לעיל אני מחייב את הנתבע להשיב לתובעת סך של 6,460 ₪ וזאת לאחר קיזוז ימי ההשכרה של המסור.
6. הסכום ישולם עד ליום 01.05.2017 לידי ב"כ התובעת.
7. הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 15.09.2013 שהוא המועד שבו לקח הנתבע לידיו את המסור והיה ברור מעל לכל ספק כי ההתקשרות בין הצדדים לא תצא אל הפועל ועד לתשלום המלא בפועל.
8. באשר להוצאות המשפט: העיקרון המנחה בפסיקת בתי המשפט לעניין הוצאות הינו כי "בהעדר נסיבות מיוחדות, אין צידוק לכך שבעל דין שזכה במשפט ייצא בחסרון כיס" (ע"א 9466/05, שווקי נ' מדינת ישראל וראו גם את שנאמר בע"א 10242/09, עו"ד משה בלטר ואח' נ' אילנה מוזר ואח'.
9. תקנה 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובעת כי: ""בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון".
10. זאת ועוד, פסיקת שכר טרחה צריכה להיעשות בסבירות ובאופן מידתי ביחס להיקף המחלוקת בתובענה. ראו לעניין זה את שנאמר בבג"צ 5098/08, דר' היידי (הדס) פלביאן נ' מדינת ישראל – משרד החינוך שם נקבע כי שיעור ההוצאות "ככל שהוכח בדין – כפוף למגבלות של הכרחיות, סבירות ומידתיות".
11. במכלול השקולים הבאתי בחשבון גם את העובדה כי כנגד הנתבע ניתן פסק דין בהיעדר הגנה וכי התובעת הסכימה לביטול פסק הדין ובכך פעלה ביעילות ובהגינות וכן את העובדה כי מאז שניתן פסק הדין בהיעדר הגנה ועד לביטולו חלפה למעלה משנה, דבר שהאריך את ההליך, וכן הבאתי בחשבון את העובדה כי התובענה התקבלה רק בחלקה.
12. לאחר שבחנתי את כל שהובא בפניי אני מחליט לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 1,000 ש”ח כחלק מאגרות המשפט ששולמו וכן סך כולל של 3,000 ש”ח בגין שכר טרחת ב”כ התובעת.

הסכומים ישולמו גם הם לידי ב”כ התובעת עד ליום 01.05.2017 והם יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא פועל.

ניתן היום, א' ניסן תשע"ז, 28 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.