1. לרכב המבוטח בפוליסת ביטוח מקיף נגרם נזק בתאונת דרכים. המבוטח וקרוביו מוסרים לחברת הביטוח מידע כוזב באשר לזהות הנהג ברכב בזמן התאונה. רק לאחר סירובה של חברת הביטוח לשלם תגמולי ביטוח מתגלה זהותו האמיתית של הנהג ברכב, ומתברר כי קיים כיסוי ביטוחי מתאים גם לנהיגתו של זה.

הדיון בערעורים על פסק דינה של כב' השופטת א' אלון מבית משפט השלום בחיפה עוסק בשאלה האם ומתי תופטר חברת הביטוח מחובתה לשלם למבוטח תגמולי ביטוח כאשר זה מסר לה מידע כוזב בנסיבות כאמור (ערעור על פסק הדין מיום 4.4.2014 בת.א. 7263-02-12).

רקע

2. מכונית מסוג מאזדה מ.ר. 24-483-71 (להלן: "המכונית") הייתה במועד הרלבנטי רשומה בבעלותו של ליאור בוכריס, בנה של המשיבה (להלן: "ליאור"). המערערת, איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ, ביטחה את השימוש ברכב בפוליסה לביטוח מקיף. הפוליסה הוצאה לבקשתה של המשיבה, אשר נרשמה כבעלת הפוליסה. הפוליסה כללה כיסוי ביטוחי לשימוש על ידי כל נהג מעל גיל 24.

3. ביום 17.11.2011 בשעה 01:30 עת נהג ליאור במכונית סמוך לצומת מעוז חיים, סטתה המכונית לשוליים ופגעה בתמרור. המכונית נעצרה בתעלה שבסמוך לכביש (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה ניזוקה המכונית ושמאי שבדק אותה קבע כי היקף הנזק מצדיק הכרזתה כ"אבדן גמור". ערך הרכב שנקבע על ידו היה 125,400 ₪.

4. אין חולק כי ליאור, המשיבה, בעלה וקרוביהם, מסרו למערערת ונציגיה כי המשיבה היא שנהגה במכונית במועד התאונה וכך נרשם בטופס ההודעה על התאונה (נ/1).

5. המערערת פנתה למשרד חקירות שיחקור את נסיבות התאונה וגם לחוקרים נמסר המידע הכוזב בדבר זהות הנוהג ברכב. המערערת, שחשבה כי המידע בדבר נהיגתה של המשיבה במכונית הינו כוזב, דחתה את דרישתה לתשלום תגמולי ביטוח (מכתב הדחיה מיום 16.1.2012 צורף לכתב התביעה). במכתב הדחיה נרשם, בין היתר, כי "לא שוכנענו בזהות הנהג בעת האירוע כפי שנמסרו על ידך".

6. בעקבות דחיית הדרישה לתגמולי ביטוח הגישה המשיבה את תביעתה לבית משפט קמא. בכתב התביעה נטען לראשונה כי מי שנהג ברכב במועד התאונה היה ליאור. בסעיף 5.3 לכתב התביעה נטען כי אכן ליאור התקשר ממקום התאונה למוקד של המערערת וכי "[...] בשל ההלם והבלבול שחווה הבן כתוצאה מהתאונה הקשה ודיווח [...] כי ברכב נהגה התובעת (המשיבה ר' ס') עצמה, הגם שמידע זה היה שגוי".

7. בכתב הגנתה טענה המערערת כי דין התביעה להידחות על הסף בשל הצגת המידע הכוזב בדבר זהות הנוהג. המערערת טענה כי לאור הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, היא פטורה מתשלום תגמולי ביטוח למשיבה.

ההליך בבית משפט קמא ופסק הדין

8. הדיון בבית משפט קמא התמקד בטענות בדבר תחולת הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. לא הייתה מחלוקת כי קיים כיסוי ביטוחי גם לנהיגתו של ליאור ולמעשה לא הייתה הכחשה כי ליאור הוא שנהג ברכב ביום התאונה.

במהלך הדיונים ולאחר הגשת התצהירים, התברר כי המשיבה ובנה ליאור טוענים כי המניע למסירת המידע הכוזב בדבר זהות הנוהג במכונית היה החשש מפני שלילת רישיון הנהיגה של ליאור. נטען כי נגד ליאור מתנהל הליך בגין נהיגה בשכרות ועל כן חשש שמא בעקבות התאונה יישלל רישיונו.

9. המשיבה הבהירה בתצהירה כי הבן ליאור הגיע בעיניים דומעות והתחנן בפניה כי לא תספר את האמת על זהות הנוהג (תצהירה סעיף 3). המשיבה ובני ביתה לא יכלו לעמוד בפני תחנוניו ועל-כן מסרו מידע כוזב לפיו המשיבה היא שנהגה. עוד הבהירה, כי ידעה שגם נהיגתו של הבן ליאור מכוסה בפוליסה ועל כן סברה כי לחברת הביטוח לא יהיה עניין בשאלת זהות הנהג.

10. גם ליאור הצהיר כי בעת שארעה התאונה חשש שמא חברת הביטוח תודיע למשטרה ורישיונו יישלל ועל-כן מסר מידע כוזב. גם המשיבה וגם הבן הבהירו כי לא ביקשו לקבל תגמולים שלא מגיעים להם, שכן ידעו כי בכל מקרה הינם זכאים לתגמולי ביטוח.

11. חשוב לציין כי בטרם החלה שמיעת הראיות טען בא כוח המערערת כי הטענה ביחס למניע למסירת המידע הכוזב מהוות "הרחבת חזית" אסורה. לטענתו המניע היחיד שפורט בכתב התביעה היה "הלם ובלבול" וכל טענה נוספת וכל הסבר אחר מהווים הרחבת חזית. בית משפט קמא לא החליט בטענה, נמנע מלמחוק את הסעיפים בתצהירים וקבע כי יכריע בטענת הרחבת החזית בגדרו של פסק הדין.

12. בפסק הדין קבע בית משפט קמא כי אין לפטור את המערערת מחובתה לשלם תגמולי ביטוח רק בשל מסירת המידע הכוזב בדבר זהות הנהג. בית המשפט דחה את הטענה כי יש בעדות המשיבה הרחבה או שינוי של חזית המחלוקת. בית המשפט הבהיר כי הגרסה ולפיה המידע הכוזב נמסר בשל חשש מהמשטרה, אינו מהווה שינוי חזית, שכן המערערת טענה לראשונה כי דחתה את הדרישה לתגמולי ביטוח בהסתמך על סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח בכתב ההגנה. לפיכך, מתן ההסבר למסירת המידע בשלב התצהירים מהווה תשובה לטענה. עוד נקבע כי על פי הלכת בית המשפט העליון ברע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (12.4.2011), די בכך שהאמת מתגלה במהלך המשפט.

13. בית משפט קמא שוכנע כי המניע למסירת המידע הכוזב בדבר זהות הנהג היה החשש מפני העברת המידע למשטרה ולא מתוך כוונה לקבל כספים במרמה מחברת הביטוח. בית המשפט ציין כי במהלך החקירות נמסר למשיבה ולבעלה על ידי חוקרי הביטוח, כי גם אם יודו שאכן ליאור הוא שנהג, לא ידוע האם יזכו בתגמולי ביטוח, ובכך הרתיעו אותם מתיקון המידע הכוזב שמסרו בתחילה.

בשים לב לקביעה האמורה ולפיה המידע הכוזב נמסר ממניע שאינו נוגע לקבלת הכספים מחברת הביטוח, קבע בית משפט קמא כי לא התקיימו התנאים לפטור את המערערת מתשלום תגמולי ביטוח. בית המשפט קמא קיבל את הערכת שוויה של המכונית, 125,400 ₪ ואת הטענה כי נגרם למכונית אבדן גמור.

14. בהתאם לאמור, קבע בית משפט קמא כי על המערערת לשלם את מלוא תגמולי הביטוח וחייב את המערערת לשלם למשיבה סך של 137,639 ₪ (סכום הנזק משוערך ליום פסק הדין). עם זאת, ולאור התנהגות המשיבה, החליט בית המשפט קמא שלא לחייב את המערערת בהוצאות.

הערעורים

15. על פסק דין זה הוגשו הערעור והערעור שכנגד שבפניי. המערערת שבה וטוענת כי יש לפטור אותה מתשלום תגמולי ביטוח בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. כן שבה המערערת וטענה כי הצגת המניע בדבר החשש מהמשטרה מהווה הרחבת חזית אסורה. המערערת גם מפנה לפסק הדין בע"א (י-ם) 9625/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מלכה (5.9.2007), המבהיר כיצד יש ליישם את הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. כמו כן טענה כי בית משפט קמא התעלם מההוצאות שנגרמו לה בשל מסירת המידע הכוזב.

16. המשיבה מצידה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא למעט לעניין ההוצאות. לטענתה, משהתקבלה התביעה היה מקום לחייב את המערערת בהוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דינה, ועל כן הגישה המשיבה גם ערעור שכנגד.

הכרעה

17. כפי שאפרט להלן, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות על כל חלקיו. איני סבור שהצגת הראיות בדבר המניע למסירת המידע הכוזב היוותה שינוי או הרחבת חזית. כמו כן, שוכנעתי כי בית משפט קמא פירש כראוי את הלכות בית המשפט ובצדק קבע כי מסירת המידע הכוזב, בנסיבות מקרה זה, אינן פוטרות את המערערת מתשלום תגמולי הביטוח. נפתח בתיאור המסגרת המשפטית.

18. סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח שכותרתו "מרמה בתביעת תגמולים" קובע כדלקמן:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו."

סעיף זה נועד להרתיע מבוטחים מלמסור למבטחת עובדות כוזבות, או להעלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח או לחבות, בכוונת מרמה, באמצעות הסנקציה של פטור מוחלט של המבטחת מחובתה (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (19/5/1998)).

ברע"א 9215/10 (לעיל, בפסקה 12) הוטעם כי התפיסה העומדת בבסיס סעיף זה שונה מזו העומדת ביסוד חוק חוזה הביטוח. בדרך כלל המבטחת נתפסת כצד החזק בעסקת הביטוח ועל כן מרבית ההסדרים בחוק נועדו להגן על המבוטח מפני כוחה העדיף. עם זאת ישנם מצבים בהם נדרשת התערבות לטובת המבטחת דווקא, והמובהק שבהם הינו מקום בו התרחש מקרה הביטוח, אז נהנה המבוטח מיתרון מידע על פני המבטחת.

19. בהתאם להלכה, המונח "בכוונת מרמה" העומד במרכז סעיף 25 כולל שלושה יסודות; הראשון, מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; השני, מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; השלישי, כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (רע"א 230/98 לעיל). הנטל להוכיח את שלושת היסודות מוטל על המבטחת, הטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית ובתוצאה קשה של שלילת תגמולי ביטוח, קבעה ההלכה כי דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986)). עם זאת, מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימות שני היסודות הראשונים, יש לראות בה כמי שהוכיחה לכאורה את קיומה של כוונת המרמה. במקרה כזה נטל הבאת הראיות יעבור אל המבוטח, שיצטרך להציג את המניע לכך שמסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות. "מקום בו גילה המבוטח את העובדות הנכונות, או שאלה התגלו במהלך המשפט – יקבע על פי עובדות אלה אם העובדות הכוזבות נמסרו מתוך כוונה להוציא כספים מחברת הביטוח, או שמא הוצגו מתוך מניע שאין לו קשר לכוונת מרמה כזו" (רע"א 9215/10 לעיל, פסקה 9).

היסוד השלישי של "בכוונת מרמה" שבסעיף 25 זכה לשתי גישות פרשניות; האחת, לפיה די בהוכחת שני היסודות הראשונים כדי לבסס את כוונת המרמה; השניה, המקלה עם המבוטח, ולפיה כוונת המרמה היא יסוד נפשי שיש להוכיחו בנפרד משני היסודות האחרים. במקרה זה יש לברר מה המניע העומד מאחורי הודעותיו הכוזבות של המבוטח, שמא שיקול אחר שאינו הונאת חברת הביטוח עמד ביסודן. על פי גישה זו, מקום בו לולא גרסת השקר היה המבוטח זכאי ליהנות מתגמולים, יהיה זה בלתי צודק לפטור את המבטחת רק עקב כך שמסר מידע כוזב. ברע"א 9215/10 הנ"ל נקבע על ידי כב' השופט ריבלין, כי יש להעדיף את הגישה הפרשנית השניה לעיל.

20. המחלוקת בענייננו נודעת רק להתקיימות היסוד השלישי, דהיינו לשאלה האם המניע למסירת המידע הכוזב היה להוציא כספים שלא כדין מחברת הביטוח. בית המשפט קמא שוכנע כי המידע נמסר בשל חשש מהמשטרה ולא בכוונה לקבלת תגמולי ביטוח שלא כדין. מתברר כי נגד ליאור התנהל באותו מועד הליך בעבירה של נהיגה בשכרות (תצהיר ליאור מיום 12/8/13), כך שלהסבר בדבר החשש מהמשטרה היה עיגון במציאות. עוד התברר כי בני המשפחה נקלעו למצב קשה. ליאור מסר את המידע הכוזב בסמוך לקרות התאונה. במצב זה אם בני המשפחה היו מוסרים כי ליאור הוא שנהג היו מעמידים את ליאור באור שלילי ועל-כן, המשפחה המשיכה ודבקה בגרסה השקרית (ראו עמ' 11-9, 13, 15-18). כמו כן, התברר כי בלב בני המשפחה עלה חשש שאם השקר יתגלה תישלל מהם הזכות לתגמולי ביטוח, הגם שהפוליסה מכסה את נהיגת ליאור.

מתברר כי החוקרים שנשלחו על ידי המערערת גרמו להם להבין כי אם יאמרו את האמת לא יזכו בתגמולי ביטוח (עמ' 17). צריך לזכור כי כך גם אירע בפועל, גם לאחר שהמשיבה ובנה הודו בשקר, סירבה המערערת לשלם תגמולי ביטוח בשל מסירת המידע הכוזב בשלב הראשוני. עמדה זו של המערערת מחזקת את ההסבר של המשיבה ובנה כי בעקבות דברי החוקרים נאלצו לדבוק בשקר.

21. המערערת טענה כי גרסה זו של המשיבה והסבריה למתן המידע הכוזב מהווה שינוי חזית, שכן הגרסה בכתב התביעה הייתה כי המידע הכוזב נמסר עקב הלם ובלבול.

איני סבור כך. בכתב התביעה לא נאמר כי המניע למסירת המידע הכוזב על ידי המשיבה היה הלם ובלבול. כל שנאמר הוא כי במועד התאונה, בשל ההלם והבלבול, מסר ליאור את המידע הכוזב (סעיף 5.3 לכתב התביעה). בשום מקום בכתב התביעה לא נטען כי המבוטחת – המשיבה, מסרה מידע כוזב בשל ההלם והבלבול מצדה.

בסעיף 5.8 לכתב התביעה נאמר מפורשות כי המניע למסירת המידע הכוזב לא היה קבלת תגמולים שלא כדין. להיפך, נטען כי המשיבה ידעה כי בכל מקרה הינה זכאית לתגמולים.

22. בכתב ההגנה טענה המערערת כי המידע הכוזב נמסר בכוונת מרמה וכי נגרמו למערערת הוצאות רבות. משמע, "חזית המחלוקת" שהתגלתה בכתבי הטענות הינה האם המידע הכוזב נמסר בכוונה לקבלת כספים במרמה, אם לאו, ולא בשאלה האם המניע היה "הלם ובלבול" או אחר.

23. יתרה מזו, ההלכה ולפיה אין להתיר לבעל דין לשנות או להרחיב את "חזית המחלוקת" לא נועדה לכך שכתבי הטענות יפרטו כל טענה וטענה. להיפך, הדין מורה כי על בעל דין להגיש כתבי טענות בהם יפורטו העובדות המהותיות בצורה קצרה ותמציתית. אין צורך לפרט בכתב התביעה כל עובדה ועובדה. על כן, ברי כי לאחר הצגת כתבי הטענות, בעת הגשת הראיות, לא כל שכן כאשר מוגשות הראיות בתצהירי עדות ראשית, נפרשת יריעת המחלוקת כולה ומוצגות כל העובדות הרלבנטיות להכרעה באותן מחלוקות שנפרשו בכתבי הטענות.

24. תכלית האיסור על שינוי והרחבת חזית הינה למנוע מבעל הדין יתרון בלתי הוגן. לא כל סטייה קלה מהאמור בכתבי הטענות מהווה שינוי חזית. רק סטייה מהותית, שפוגעת באפשרות הצד השני להתכונן כראוי למשפט ולהביא את גרסתו, תיחשב כשינוי חזית אסור. כך למשך בע"א 189/66 ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3) 477, 479 (1966), נאמר:

"[...] הפרוצידורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול מהותי וממשי, ולא רק אי-נוחות נוהלית לבעל-הדין האחר, ועל בית-המשפט להרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות [...]".

ברע"א 2904/95 מדינת ישראל נ' אל הוזייל, פ"ד מט(2) 40, 42 (1995) נאמר:

"[...] השאלה מה היא "עובדה מהותית", מה היא "ראיה" ומהי שאלה שבדין, עשויה להשתנות ממקרה למקרה, וההבחנה בין שלושה מושגים אלה איננה אלא עניין שבדרגה.

כך, למשל, בתביעה שעילתה הסגת גבול במקרקעין, די בכך שהתובע יטען בכתב התביעה שהינו בעלים של המקרקעין וכי הנתבע פלש אליהם שלא כדין. לצורך תובענה כאמור "הבעלות" במקרקעין היא עובדה, הואיל והמדובר באחד הנתונים, שעל יסודם, ביחד עם נתונים אחרים (עובדת הפלישה), יידרש בית המשפט להסיק את המסקנה שעל הנתבע לסלק את ידו מן המקרקעין. בתביעה מהסוג האמור אין התובע נדרש לפרט בכתב התביעה את האופן שבו הגיעה הבעלות במקרקעין לרשותו, כגון קיומו של חוזה שנערך בין התובע לאחר בעניין זה; שהרי לעניין התביעה האמורה אין פרטים אלה אלא בחינת ראיות שחל על התובע איסור להביאן בכתב-תביעתו. לעומת זאת, בתביעה אחרת שבה עותר התובע לקביעת בעלותו במקרקעין, אין הבעלות נחשבת ל"עובדה מהותית", אלא מדובר במסקנה משפטית, ועל התובע לפרט בכתב התביעה מה הם הנתונים שעל יסודם [...]".

ראו גם רע"א 9123/05 אדמוב פרויקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (25/10/07); רע"א 2874/08 עיריית הרצליה נ' אברהם יצחק בע"מ (15.5.2008).

25. במקרה הנוכחי יריעת המחלוקת הייתה ברורה. הצגת ההסבר למסירת המניע הכוזב לא הייתה עובדה מהותית בכתב הטענות ומכל מקום העובדות הרלוונטיות נמסרו למערערת מיד עם הגשת תצהירי העדות. למערערת ניתנה הזדמנות ראויה להתגונן ולא היה בהצגת הטענות שום פגיעה בהגינות ההליך.

26. לאור האמור, צדק בית משפט קמא כשקבע כי הוכח בפניו כי המניע למסירת המידע הכוזב לא היה נעוץ בכוונה כלשהי לקבלת כספים מחברת הביטוח ובהתאם קבע כי המערערת אינה פטורה מתשלום תגמולי ביטוח, ומכאן שדין הערעור הראשי להידחות.

27. אין גם מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא שלא פסק למשיבה הוצאות. המשיבה ובני משפחתה פעלו שלא כדין, מסרו מידע כוזב, וגרמו למערערת להוצאות רבות. אין גם להתפלא על המערערת שביקשה לנהל את ההליך המשפטי, הליך שנגרם רק בעטיה של המשיבה שמסרה את המידע הכוזב. על כן, אין גם מקום לקבל את הערעור שכנגד.

סוף דבר

28. בשים לב לכל האמור, אני דוחה את הערעור והערעור שכנגד.

מאחר ושני הערעורים נדחו אין צו להוצאות.

המזכירות תשיב לכל צד את העירבון שהופקד על ידו. ההשבה באמצעות באי כוח הצדדים.

ניתן היום, י' חשוון תשע"ה, 03 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.