1. המשיבה, נציגות בית משותף באשקלון ובו 138 דירות, תובעת את המבקש בבית משפט השלום באשדוד לצו מניעה קבוע האוסר עליו "להשתלט על בריכת השחייה, הג'קוזי, הסאונה וחדר הכושר" שבבניין, ולסילוק ידו משטחים שונים ברכוש המשותף.

כן תובעת היא סעד הצהרתי לפיו הנתבע (המבקש) "חייב בתשלום דמי ניהול בגין כל אחת (מתשע) הדירות" אשר בבעלותו. בנוסף נתבעים כנגדו צווי מניעה וצווי עשה נוספים.

במקביל, ביקשה המשיבה את בית המשפט ליתן צו מניעה זמני האוסר על המבקש למנוע מדיירי הבניין את הגישה לבריכה, לג'קוזי ולסאונה וצו עשה זמני לסילוק ידו משטחי הרכוש המשותף בבניין בהם מצויים קפיטריה, משרדים ובית הכנסת.

1. לאחר דיון מיום 24/4/14 במעמד הצדדים בבקשת הצווים הזמניים, החליט בית המשפט קמא (כב' השופטת א. סנדלר – איתן) להותיר על כנו את צו המניעה הזמני האוסר על המבקש " למנוע מהדיירים להמשיך לעשות שימוש סביר בבריכת השחייה ובמתקנים הנלווים לה או למנוע מחברת הניהול להיכנס לחדר הגנרטורים וחדר החשמל על מנת לבצע את המטלות הנדרשות לה לצורך ניהול הבניין ותחזוקתו".

בד בבד, ביטל בית המשפט קמא בהחלטתו הנ"ל את הצו הארעי שניתן בהיעדר המבקש לסילוק ידו משטחי הקפיטריה, משרדי הקבלה ובית הכנסת הממוקמים בבניין.

1. בפני בקשת המבקש (הנתבע) לרשות לערער על צווי המניעה הזמניים האמורים לעניין בריכת השחייה והנלווה לה.

לטענתו, עיון בחוזי הרכישה שבהם רכשו התובעים את דירותיהם מעלה כי השטחים – נשוא הצו הזמני – הוחרגו מה"רכוש המשותף", כי הוא רכש מהחברה שבנתה את הבניין תשע דירות, ובהמשך דירות נוספות, וכי השטחים נשוא הצו הזמני הוצמדו כדין לדירותיו ואינם נכללים ברכוש המשותף.

הוא איננו חולק כי משך תקופה של שנים רבות מאוד עמדו הבריכה – ושאר שטחי הצו הזמני – לשימושם של כלל דיירי הבניין ולשימושם החופשי.

ברם, לטענתו, הזכויות הקנייניות באותם שטחים הן שלו – לאחר שרכש את דירותיו להן הוצמדו שטחים אלה, לאחר שהשקיע מכספו בשיפוץ הבריכה ונלוויה ולאחר שהדיירים, התובעים, סירבו לשלם לו את דמי השימוש ו/או דמי השכירות שנדרשו על ידו עבור השימוש בבריכה.

המשיבים טוענים כנגדו, כי המדובר בשטחים המהווים חלק מהרכוש המשותף, כי סעיפי הסכמי הרכישה עליהם נסמך המשיב אינם תקפים ומכל מקום אינם עומדים בדרישות הקוגנטיות הקבועות בחוק לצורך הוצאת חלקים מ"רכוש משותף של דיירי בניין", כי בפועל עשו התובעים כולם – שנים ארוכות – שימוש חופשי בבריכה, וכי ניסיונות המבקש להשתלט על חלקים אלו של הבניין כמותם כנישולם מקניינם וזכויותיהם.

1. לאחר עיון בבקשה על שלל סעיפיה ונספחיה ובתגובת המשיבה – לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

כלל הוא כי ערכאת הערעור תמעט עד למאוד מלהתערב בצווי ביניים שניתנו על ידי הערכאה הדיונית לאחר שזו ביררה העניין במעמד הצדדים, שמעה חקירות נגדיות של המצהירים, עיינה במסמכים השונים וקבעה את ממצאיה.

כך הם הדברים במיוחד שעה שהמדובר בצו ביניים מסוג צו מניעה זמני המבטא במקרים רבים את שימור ה"סטאטוס קוו" שהתמיד בין הצדדים הנצים משך שנים ארוכות בטרם ביקש אחד מהם לשנות את מצב הדברים מקצה לקצה.

לא מצאתי בנימוקי הבקשה המרובים נימוק בר משקל שיצדיק חריגה מהכלל הפסיקתי האמור.

זאת ועוד. טענתו של המבקש – בכתבי בית הדין – הינה כי בהיותו, על פי טענתו, בעל הזכות הקניינית בבריכה, זכאי הוא להתנות שימוש הדיירים בבריכה בתשלום דמי שכירות או דמי שימוש – והוא נכון לאפשר שימוש שכזה בכפוף לתשלום.

עולה אפוא, כי אם בסופו של יום, ולאחר בירור ההליך העיקרי לגופו, יצדק המבקש בדינו ובריבו – ניתן יהיה להיטיב את נזקו באותם תשלומים הנדרשים על ידו כתנאי להתרת השימוש בבריכה לדיירים.

התובעים, כאמור לעיל, כופרים בזכות הקניינית הנטענת של המבקש בבריכה ולטענתם היא מהווה חלק מהרכוש המשותף.

1. בהינתן כל אלה מוצא אני כי בדין החליט בית המשפט קמא על צו המניעה הזמני, בהיקף הדברים שנקבע על ידו, וכי לא קמה עילה המצדיקה התערבות ערעורית בצו ביניים זה כפי שניתן על ידי כב' השופטת א. סנדלר – איתן.
2. טענותיו המרובות והנכבדות של המשיב בדבר טיבן ומהותן של הזכויות הקנייניות בבריכה שבבניין, האם אכן הוחרגו מלכתחילה מהרכוש המשותף והוצמדו כדין לדירותיו שלו – כל אלה תתבררנה אל נכון במהלך בירור התביעה לגופה.

לעת הזו, צו המניעה הזמני בהיקף בו נגדר וניתן על ידי בית המשפט קמא, נמצא סביר וראוי בעיני ולא מצאתי מקום להתערבות ערעורית בו.

1. אשר על כן – אני דוחה את הבקשה.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסכום של 5,000 ₪. סכום זה יועבר למשיבה (ע"י באת כוחה) מתוך הערובה שהופקדה על ידי המבקש בהליך זה.

המזכירות תשלח עותק החלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ב תמוז תשע"ד, 10 יולי 2014, בהעדר הצדדים.