לפני:

כב' הנשיאה ורד שפר

נציגת ציבור (עובדים) גב' יפה קריספיל

נציג ציבור (מעסיקים) מר נחום דוד

-

החלטה

1. בפנינו שני ערעורים על החלטות של כב' הרשמת תלחמי סוידאן, שהדיון בהן אוחד לבקשת המערערת.

הערעור בתיק 22507-0414 נסב על החלטת כב' הרשמת מיום 02/04/14, אשר במסגרתה התירה למשיבים לתקן את כתב תביעתם, אולם נמנעה מלהשית עליהם הוצאות משפט, תוך שהיא קובעת שאלה תפסקנה במסגרת פסק הדין שינתן בסיום הדיון בתביעה.

הערעור נסב אך ורק על ההחלטה שלא לחייב בהוצאות משפט בגין התיקון כבר בשלב זה של הדיון.

הערעור בתיק 45765-05-14, נסב על החלטת כב' הרשמת מיום 19/05/14, אשר דחתה בקשה של המשיבים לאשר להם תחליף המצאה למי שנטענת להיות מעורבת בהעסקתם של המשיבים, חברת ע.ע. מן הטבע.

2. להלן תמצית טענות המערערת בע"ר 2205-04-14 -

א. מדובר בבקשה שנייה לתיקון התביעה, ובכתבי טענות שמתוקנים זו הפעם השנייה, הגם שבפעם הראשונה התיקון היה בטרם הוגש כתב הגנה.

התובעים "מזגזגים" בין סוגי הליכים ובין סכומים של התביעות.

ב. תיקון התביעה הפעם מחייב הגשת כתב הגנה מתוקן, פעולה שמסבה לנתבעת הוצאות, ועל כן לא ברור מדוע יש להכריע בשאלת החיוב בהוצאות רק בסיומו של ההליך.

ג. גם החלטת הרשמת למחוק את תביעותיהם של שלושה תובעים אחרים שעניינם אוחד בתחילה עם עניינם של התובעים "מעוררת תהיות", כאשר הדבר נעשה ללא חיוב בהוצאות משפט.

3. המשיבים הגיבו לערעור וטענו את הטענות העיקריות הבאות -

א. הכלל הוא שערכאת ערעור לא תתערב בהחלטות של הערכאה הדיונית בנושאים שבסדרי דין בכלל והוצאות בפרט, ואין מקום לחרוג מכלל זה בנסיבות העניין.

ב. החלטת כב' הרשמת מאוזנת סבירה ומידתית.

ג. המערערת נוקטת בכל דרך אפשרית כדי לעכב את השלמת הדיון, וחלוף הזמן הינו בעוכריהם של המשיבים שבתוקף מעמדם עלולים להידרש לעזוב את הארץ בכל עת.

הדיונים שנקבעו בתביעה נדחו מספר פעמים לבקשת המערערת בנימוק של מצב רפואי של בא כוחה, וכאשר נדחתה בקשת הדחייה האחרונה, שוגרה לדיון נציגה של המערערת שלא היה בידיה לקדם את הדיון והיא ביקשה לקבוע את התיק להוכחות.

רקע זה נלקח בחשבון לעניין ההחלטה שלא לחייב בהוצאות.

ד. לגופו של עניין, אין בתיקונים שנעשו בתביעות כדי "להתחיל את ההליכים מהתחלה", ומדובר בתיקון סכומים בלבד.

תצהירי המשיבים הוגשו והם לא ישונו, כך שכל שנותר הוא הגשת תצהירי הנתבעת.

הלכה למעשה, שינוי הסכומים גם אין בו כדי להשפיע על כתבי ההגנה של המערערת, אשר בכתב הגנתה טענה רק שאיננה מעבידתם של המשיבים אלא רק המשתמש בעבודתם, וזאת מבלי להכנס לרזולוציה של סכומים ממילא.

4. המערערת השיבה לטיעוני המשיבים, ברשות בית הדין, וטענה כך -

א. החלטת הרשמת שלא לחייב בהוצאות לא היתה מנומקת, ובתור שכזו תפחת הנטייה של ערכאת הערעור שלא להתערב בה.

ב. יש טעם לפגם בטענת המשיבים לפיהם כל מטרתה של המערערת היא משיכת זמן, נוכח העובדה שהעיכוב העיקרי בבירור התביעה הוא מהלכים שננקטו על ידיהם בין היתר בתיקון התביעה.

ג. ב"כ המשיבים עצמו טען כי החלטת כב' הרשמת שלא לחייב בהוצאות את התובעים שתביעותיהם נמחקו הגיונית מאחר וממילא עזבו את הארץ ולא ישובו אליה.

זו הסיבה שבגינה הוגש הערעור, ועל כן עומדת המערערת על כך תיקון התביעה יותנה בתשלום הוצאות.

5. יש לומר כי המשיבה מס' 4, שהינה הנתבעת מס' 2 בתביעה העיקרית, הגישה תשובה לערעור שהוגש בתיק 22507-4-14, ובו למעשה הצטרפה לטענות המערערת.

6. המערערת הגישה גם ערעור בכל הנוגע להחלטת כב' הרשמת מיום 19/05/14, במסגרתה החליטה לדחות את הבקשה לתחליף המצאה אולם קבעה כי גם בעניין זה הוצאות המשפט תילקחנה בחשבון בסופו של ההליך.

בהודעת הערעור הלינה המערערת שוב על כך שכב' הרשמת נמנעה מלהשית הוצאות בגין בקשת סרק שלא היה מקום להגישה ושאף נדחתה, וטענה כי נוהג זה שלא להשית הוצאות מעודד את המשיבים להגיש בקשות נטולות בסיס מבלי שידרשו לשאת בתוצאות.

יוער כי לערעור זה לא הוגשה תשובה מצד מי מבין המשיבים, ובדיקה בתיק מראה שלמעשה אין אסמכתא לכך שהומצא עותק ממנו למי מבין המשיבים, וגם הודעות הנוגעות לערעור השני תויקו בתיק זה ולהיפך.

מכל מקום, וחרף העדר התגובות, מוצאים אנו לנכון להכריע בשני הערעורים לאור החומר שבתיקים, החלטותיה של כב' הרשמת, והדין החל.

7. נקדים את המאוחר ונאמר כי לאחר ששקלנו את החלטותיה של כב' הרשמת, טיעוני הצדדים, ומכלול החומר שבתיק, באנו לידי המסקנה שדין הערעורים להידחות, וזאת מהנימוקים המצטברים שדלקמן -

א. זה מכבר נפסק, כי "בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגיית ההוצאות שהשיתה הערכאה הדיונית". זאת, מ"שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב, ואף רחב מאד, בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו... העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות" [ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", [פורסם בנבו], ניתן ביום 16.6.2005).

גם בתי הדין לעבודה, בעומדם על הוראת תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 ומכוחה על ההלכה לפיה "פסיקת הוצאות בהליך הינה בשיקול הדעת של בית הדין האזורי. ככלל, לא יתערב בית דין שלערעור בשיקול דעתו של בית הדין האזורי, כערכאה הדיונית, בקביעת שיעור הוצאות המשפט, אלא במקרים נדירים בהם נתגלתה טעות משפטית או כאשר נמצא כי נפל פגם בשיקול הדעת של בית הדין האזורי וכי שיעור ההוצאות שפסק, חורג במידה ניכרת מהסביר ומהמקובל"

ׁ(ראו, למשל, עע 164/06 חברת יהודה ובני שירותי ביובית בע"מ – אליעזר שפר, [פורסם בנבו], ניתן ביום 30.10.06; וכן: דב"ע נא/9-6 חברת מייסון בע"מ - קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות, אגודה שיתופית בע"מ, פד"ע כג 430, 432; דב"ע נד/ 34-3 ארגוב - "סחף" חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ).

עוד הדגישו בתי הדין, כי קביעת תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה לפיה פסיקת הוצאות המשפט מסורה לשיקול הדעת של הערכאה הדיונית, אינה מגבילה את בתי הדין לפסוק הוצאות בהתאם לתוצאות ההליך, קרי לטובת צד שזכה דווקא, ויכול בית הדין לקחת בחשבון התנהלות דיונית של בעל דין שלמשל האריך את הדיון שלא לצורך, ולחייבו בהוצאות גם אם זכה בדין.

ב. לגופו של עניין, הדגישו בתי הדין כי "אין לראות בהגשת תביעה לתשלום זכויות בעד כל תקופת העבודה, מעבר לתקופת ההתיישנות, התנהלות בלתי לגיטימית של תובע המצדיקה חיוב בהוצאות. טענת ההתיישנות היא טענת הגנה, ומקום בו לא תועלה במועד המתאים על ידי הנתבע, יוכל התובע לזכות בתביעה חרף חלוף תקופת ההתיישנות.

היה על בית הדין להביא בחשבון שיקולים אלה: במשך תקופת עבודתו של המערער, הפרה המשיבה באופן שיטתי את זכויותיו ולא שילמה למערער זכויות שהגיעו לו על פי צו ההרחבה בענף השמירה וחוקי המגן; המערער היה צריך לנקוט הליכים משפטיים על מנת לממש את זכויותיו; למעשה, המשיבה חייבת לשלם למערער סכומים העולים על הסכומים שחויבה לשלם למערער, והיא "נהנתה" מחלוף תקופת ההתיישנות בנוגע לחלק מהתביעות; המערער הוא עובד בענף השמירה ונמנה עם קבוצת עובדים החלשים במשק ועל בית הדין להימנע מפסיקת הוצאות בשיעור שירתיע עובדים חלשים להגיש תביעות לבית הדין לאכיפת זכויותיהם על פי משפט העבודה המגן." (ראו, למשל, עע (ארצי) 203/07 בועז קוסובסקי -קבוצת א. א. ארזי שמירה בע"מ (פורסם בנבו, 28.05.2007).

ג. זאת ועוד, בתי הדין ייחסו, בפסיקתם, משקל לשוני בין הוראות תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין ) התשנ"ב 1991, להוראות הסעיפים המקבילים בתקנות סדר הדין האזרחי, במובן זה זה שהתקנות בבית הדין אף אינן "מנחות" את מרחב שיקול הדעת של בית

הדין בכל הנוגע לשכ"ט עו"ד כפי שנעשה בתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת בשל "האופי המיוחד של התדיינות בבית הדין לעבודה והביטחון הסוציאלי – אופי שמצריך אמות מידה שונות מאלה של התעריף המינימלי. הכלל הוא שבתי הדין צריכים להיות נאמנים למדיניות בתי המשפט בפסיקת הוצאות "תוך קיום המגמה שבתי דין לעבודה חייבים לפעול למניעת ייקור ההליכים למימוש זכויות", וכי התעריף המינימלי מנחה את בית הדין אך לא מחייב אותו" (ראו, עע (ארצי) 573/09 דב זיידמן - אי סי איי טלקום בע"מ (פורסם בנבו, 16.12.2010).

ד. לגופו של עניינו, יש לזכור כי כב' הרשמת לא החליטה שלא להשית הוצאות על התובעים-המשיבים, בין בגין תיקון התביעה ובין בגין הבקשה לתחליף המצאה, אלא רק קבעה שהוצאות הליכים אלה יילקחו בחשבון כחלק ממכלול של התנהלות, במסגרת פסק הדין.

החלטה שכזו ניתנת לעיתים מזומנות הן ע"י בתי המשפט והן ע"י בתי הדין, ובדרך כלל טעם רב בצידה, כאשר נראה שההוצאות ייפסקו בצורה הולמת ומאוזנת יותר כאשר מכלול התמונה העובדתית המשפטית והדיונית תהא בפני הערכאה שדנה בהליך.

ודאי שאין לראות בהחלטות שכאלה כחריגות וכיוצאות דופן המצדיקו התערבות של ערכאת הערעור.

ה. זאת ועוד – בהינתן העובדה שעסקינן בעובדים שנמנים על אחת מהקבוצות החלשות ביותר באוכלוסיה, ובהינתן לכאורה מערכת יחסים מורכבת בה מעורבת מסכת של חברות שספק העסיקו אותם ספק השתמשו בעבודתם והם באים לתבוע זכויות יסוד שעל פי טענתם לא הוענקו להם, הרי שיש לקבל ביתר הבנה את החלטת כב' הרשמת שבאה לקראתם, גם מקום בו נדמה שהתנהלותם בדיון מסבה טרחה נוספת למי שנטענת להיות מעסיקתן.

דברים אלה יפים ביתר תוקף בהינתן העובדה שגם המערערת עצמה עוררה את מורת רוחה של כב' הרשמת, משבחרה לשגר לדיון שהבקשה לדחותו לא התקבלה, נציגה שלא היה בידיה לסייע לקידום ויעול הדיון.

ההחלטה מושא הערעור, אם כן, לא היתה מנותקת ממכלול ההליך שהתקיים בבית הדין.

8. סיכומו של דבר, ונוכח האמור לעיל, הערעורים נדחים בזאת.

בשולי הדברים, נאמר כי אינו יכולים שלא להביע מורת רוחנו מהאופן שבו בחר ב"כ המערערת להתבטא בביקורתו על החלטותיה של כב' הרשמת, בלשון בוטה שאיננה הולמת, וטוב היה אם היה בוחר להימנע מלהעיר הערות דוגמת זו שבסעיף 9 להודעת הערעור מחודש אפריל 2014, ובסעיף 7 לזו שמחודש מאי 2014, התנהלות שכזו, למשל, מצדיקה בהחלט, לדעתנו, חיוב בהוצאות, אפילו לאוצר המדינה, אולם הפעם נימנע מכך, ולצורך האיזון נקבע גם כי חרף דחיית הערעורים – נימנע מלחייב את המערערת לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, וגם אלה יילקחו בחשבון בסופו של הדיון בתיקים העיקריים.

ניתנה היום, ‏יא' אב תשע"ד, ‏07 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.