תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת עבודה נטענת מיום 28.10.2007.

כללי:

1. התובע יליד 1967 שימש במועדים הרלוונטים לתביעה עבד כפועל בניין בחברת ש.ח.א בניה ויזום בע"מ (להלן: "הנתבעת").

2. ביום 28.10.2007 נפגע התובע במסגרת עבודתו, בכף יד ימין כתוצאה מפגיעת דיסק מסתובב שהשתחרר ממכונת חיתוך חשמלית (להלן: "התאונה" ו- "המכונה" בהתאמה).

רקע וטענות הצדדים:

עיקר טענות התובע:

3. התאונה אירעה עקב התנתקות דיסק ממכונת חיתוך חשמלית עליה עבד במועד התאונה. לטענתו, התנתקות הדיסק התאפשרה שעה שהמכונה עליה עבד הייתה בלתי מוגנת כמתחייב על-פי חוק.

4. לטענתו, בכך שאפשרו לו לעבוד על מכונה חשמלית בלתי מוגנת הפרו הנתבעים את חובתם כלפיו כפי הקבוע בסימן א' לפרק ג' לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל - 1070 (להלן: "הפקודה")

5. עוד טוען התובע, כי גם הנתבעים 2-3 בעלי הנתבעת ומנהלי עבודה של התובע הפרו כלפיו גם הם את חובתם בהתאם לתקנות (2) ו - 5(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה) תשמ"ח – (להלן: "התקנות") 1988 לפיהן חייבים הקבלן הראשי ומנהל עבודה לדאוג שכל עובד ימלא אחר התקנות הנוגעות לעבודתו.

6. התובע פונה לבית החולים קפלן ברחובות שם נותח בהרדמה מקומית ובוצעה תפירה של הגידים המיישריםEDC לאצבעות 2-3 וגם תפירה של גיד EIP לאצבע 2 בכף יד ימין. לאחר הניתוח ידו גובסה.

7. לטענתו, לאחר שהוסר הגבס סבל מהגבלה ניכרת בתנועות ונפיחות ועל כן אושפז שוב ביום 18.11.07 טופל בפיזיוטרפיה ושוחרר ביום 29.11.07.

8. לטענת התובע, מאז התאונה לא שב לעבוד בבניין וזאת לנוכח ההגבלות בכף יד ימין מהן הוא סובל. למעשה לטענתו, בעקבות התאונה הוא איבד את כושר השתכרותו ונגרמו לו נזקים גופניים וממוניים.

עיקר טענות הנתבעים:

9. הנתבעים סוברים כי דין התביעה להידחות בין השאר מהנימוקים באים:

א. דין התביעה כנגד הנתבעים 2-3 להידחות ו/או להימחק על הסף וזאת בשל העובדה שהתובע עצמו העיד כי עבד אצל הנתבעת – חברה בע"מ ולא התקיימו התנאים ל"הרמת מסך" ועל כן לא ניתן לתבוע את מנהלי הנתבעת - הנתבעים 2-3 - באופן אישי.

ב. בכל מקרה התביעה הוגשה בשיהוי ניכר והתובע כלל לא הרים את הנטל ולא הוכיח גרסתו באשר לעצם קרות התאונה . לשון אחר - התובע כשל מלהוכיח כי אכן נפגע בתאונה בכלל ובמקום עבודתו אצל הנתבעים בפרט.

ג. לא הובאו עדים לתמיכה בגרסת התובע - כך למשל לא הובא לעדות מי שלטענת התובע פינה אותו לבית החולים. לפיכך טוענים הנתבעים, כי יש לראות את עדותו כעדות בעל דין יחידה על כל המשתמע מכך.

ד. בנוסף - לא הוכח כי המכונה הייתה לא תקינה. בכל מקרה נטען כי התובע פעל בניגוד להנחיות שקיבל בכל הקשור לעבודה בטוחה על המכונה, ויש להטיל עליו אשם תורם מלא.

ה. טענת התובע בדבר אי יכולתו לעבוד או להשתכר מאז התאונה אינה נכונה. תמיכה לכך ניתן למצוא בחוות דעת מומחה בית המשפט שקבע, כי מדובר בהגבלה קלה. ובכל מקרה מדובר בנכות רפואית גרידא.

ו. טענות התובע בדבר הוצאות שנגרמו לו נטענו בעלמא מבלי שצורפו אסמכתאות.

עד כאן טענות הצדדים.

הנכות:

10. הן התובע והן הנתבעים הגישו חוות דעת רפואיות ביחס לנכותו של התובע כתוצאה מהתאונה. לנוכח הפערים בין חוות הדעת [מומחה התובע קבע כי נותרו לו 12% בגין קישיון לא נוח והגבלות בתנועה של אצבע ll של כף יד ימין ואילו מומחה מטעם הנתבעים קבע כי נותרה נכות מזערית בשיעור 5% בגין הגבלה קלה בסוף כיפוף אצבע ll ] מונה מומחה מטעם בית משפט, ד"ר מרדכי ויגלר (להלן: "המומחה") אשר בדק את התובע וקבע (בחוות דעתו מיום 20.12.16) כי נותרו לו נכויות כדלקמן:

א. נכויות זמניות:

- 100% לשלושה חודשים ממועד החבלה;

- 30% לשלושה חודשים נוספים;

ב. נכות צמיתה:

7% בהתאם לתקנה 44(3) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות המל"ל") עקב קישיון נוח של אצבע 2.

11. המומחה נחקר על חוות דעתו, ואולם כעולה מסיכומי הצדדים נדמה, כי בעוד שביחס לנכות הרפואית אין כל מחלוקת בין הצדדים, לא כך הוא המצב באשר לנכות התפקודית - על כך בהמשך.

הראיות:

12. מטעם התובע:

התובע העיד בעצמו ואף נחקר על תצהירו -ת/1.

כמו כן ובנוסף הוגשו מטעמו המסמכים הבאים:

א. שאלון שנשלח לנתבעים - ת/2;

ב. תצהיר תשובות לשאלון מטעם הנתבעים-ת/3;

מטעם הנתבעים:

העיד הנתבע 3 ואף נחקר על תצהירו - נ/1;

כמו כן ובנוסף הוגשו מטעמם המסמכים הבאים:

א. שאלון שנשלח לתובע - נ/2;

ב. תצהיר תשובות לשאלון מטעם התובע - 3/3;

המחלוקות:

13. הצדדים חלוקים הן מבחינה עובדתית (נסיבות התרחשות התאונה) והן מבחינה משפטית (אחריות, נכויות ונזקים). ככל שיוכרעו נסיבות התאונה יהא עלי לקבוע האם הן מקימות חובה כלפי התובע, וככל שהתשובה תהא חיובית, כי אז אדון בשאלת נכותו ונזקיו.

אך תחילה עלי להכריע בשאלה מקדמית באשר לזהות הנתבעים. לשון אחר - האם בהיות הנתבעת חברה בע"מ ניתן לתבוע את מנהליה ובעליה הם הנתבעים 2-3 כטענת התובע או שמא, כטענת הנתבעים דין התביעה כנגד הנתבעים 2-3 להידחות.

התביעה כנגד הנתבעים 2-3- הרמת מסך בחברה או אחריות אישית של מנהלי החברה?

המסגרת המשפטית:

14. לטענת התובע, יש להשית על נתבעים 2-3 אחריות אישית לנזקיו מעצם היותם מנהלי הנתבעת 1, ועל כן חבים בנזקיו וזאת בנוסף לחובתה של הנתבעת.

15. לטענת הנתבעים, לא נתקיימו התנאים להרמת מסך במקרה דנן, ולפיכך התביעה האישית נגד מנהליה של נתבעת דינה להידחות.

16. מאחר שהנתבעים מעלים בסיכומיהם הן טענה בדבר הרמת מסך והן טענה בדבר אחריות אישית בכפיפה אחת, ראוי שנבהיר תחילה את המתווה המשפטי שבו עסקינן ואת ההבחנה בין שני המונחים, כי לא חד הם.

17. בעוד דוקטרינת הרמת מסך מפרה את העיקרון הבסיסי הגלום בתורת האורגנים ובכלל זה את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הרי שהטלת אחריות על נושא משרה אינו בא ליצור סדק בעקרון זה אלא אך מרחיב את מעגל היריבויות בקבעו כי יש להטיל אחריות לנזק על נושא המשרה בה וזאת בנוסף לאחריות החברה. לשון אחר, זה האחרון מוסיף 'כיס נוסף' ממנו ניתן להיתבע בגין הנזק שנגרם.

18. יפים לעניין זה הדברים אשר נאמרו במסגרת ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פד"י נט(3) 66, פס"ד אשר אוזכר בסיומי התובע וכדלקמן:

"בעוד שאחריות אישית מקיימת את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הרמת מסך מהותה התעלמות מעיקרון זה. יתרונה של האחריות האישית הינו הרחבת מעגל היריבויות בלי לפגוע בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת (ראו: ע"א 9916/02 בן מעש נ' שולדר חב' לבניה בע"מ [3]; א' חביב-סגל דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (כרך א) [27], בעמ' 275). תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה."

19. מכל האמור עולה, כי ענייננו בשאלת האחריות האישית של נושא משרה בתאגיד ולא בהרמת מסך מאחר והתובע תובע את נזקיו מנושאי המשרה (הנתבעים 2ו-3) וזאת בנוסף לתאגיד (הנתבעת .

משהגענו לכלל קביעה, כי המתווה במקרה שלפנינו הינו הטלת אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד, נפנה לבחינת הוראות החוק והפסיקה החלים בנושא.

20. סעיף 54(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 קובע:

"אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס."

21. מלשון הסעיף עולה, כי תורת האורגנים אינה מקנה כל חסינות לנושא המשרה, מקום שזה ביצע עוולה באופן אישי. כלומר, עצם העובדה שהחברה תישא באחריות למעשיו של נושא המשרה אינה פוטרת אותו מאחריות אלא רק מתווספת אליה.

22. ואכן, אף בתי המשפט פירשו את הסעיף ברוח זו. כך למשל קבע בית המשפט בפסק דינו עוד משנת 1981 במסגרת ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן ואח' פד"י ל"ה (4) 253, 256 נקבע כי:

"עובדת היותו של פלוני מנהל חברה ולפיכך אורגן שלה אינה קונקלוזיבית לעניין קביעת אחריותו האישית בנזיקין. עצם האחריות בנזיקין והיקפה אינם פונקציה של הקביעה, אם העוולה בוצעה על-ידי אותו אדם כאורגן של חברה או כאדם פרטי. היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו. השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ואם התשובה היא חיובית, תוטל אחריות אישית על האדם, שממעשיו או ממחדליו עולים היסודות המרכיבים עוולה אזרחית פלונית."

ראה בענין זה גם: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פדי מח' (5) 661 , 695.

23. שאלת אחריותם האישית של נושאי משרה בחברה, בנוסף לאחריותה של החברה בגין מעשים אלו נדונה גם בת.א. (ת"א) 38149-01-12 ל.א.ד.נ אחזקות בע"מ נ' דורון שחר ואח' [ 1.7.2014 - פורסם בנבו] שם הטיל אחריות אישית על נושאי המשרה שלה בקובעו כי אחד המקורות להטלת אחריות של נושאי המשרה, הינו עצם היות נושאי המשרה אורגנים של החברה, אשר בהתנהלותם קיימו את כל היסודות הנדרשים לגיבוש אחריות על פי דיני הנזיקין במסגרת עוולת הרשלנות, ובין השאר קבע, כי הפרו את חובת הזהירות ועל כן חייב בית המשפט את נושאי המשרה בנוסף לחברה, ביחד ולחוד בנזקי התובעת.

24. פסק דין נוסף המעלה סוגיה דומה לעניינו ואשר הוזכר בסיכומי התובע הינו ע"א 8133/03 עודד יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פד"י נט(3) 66 (להלן: "פרשת יצחק"). על-פי עובדות המקרה המשיב 2, בעל מניות במשיבה 1 ומנהלה, פיקח על המערער והדריך אותו בעבודתו במשתלה של המשיבה 1. המערער נפגע בעינו במהלך טיפול בשתילים, ונקבעה לו נכות צמיתה. בית המשפט קמא דחה את תביעת המערער להטלת חבות אישית על המשיב 2, תוך שנקבע כי אין יריבות אישית בינו לבין המערער. בית המשפט המחוזי קיבל את תביעת המערער, תוך שבסס אחריות אישית של המשיב 2 כלפי המערער בנזיקין בקובעו כי פעולותיו של נושא משרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יחוב בנזיקין בהתאם לכללים הרגילים הקובעים חבות זו.

25. בפרשת יצחק אוזכרו פסקי דין נוספים, אשר גם במסגרתם נקבע כי:

"פעולותיו של נושא המשרה ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, והוא יחוב בנזיקין בהתאם לכללים הרגילים הקובעים חבות זו. הלכה זו נובעת מהעמדה האינדיווידואליסטית של דיני הנזיקין, שלפיה כל אדם בחטאו יישא (ראו דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים, פד"י לו(2) 757, 794), עיקרון זה עולה בקנה אחד עם מטרות דיני הנזיקין - הוא משתלב הן עם עקרון האשם שנובע ממטרות הצדק וההגינות שבבסיס דיני הנזיקין, והן עם עקרון ההרתעה היעילה."

26. ובהקשר ליחסי עובד-מעביד והחשיבות להעניק לעובד סביבת עבודה בטוחה קבעה כב' השופטת ארבל בפרשת יצחק כי:

"העובד, הבא להוציא לחמו במקום העבודה, זכאי למקום עבודה בטוח, והוא נותן אמונו במעביד, בעל השליטה על מקום העבודה, שיספק לו תנאי בטיחות והדרכה סבירים הנדרשים לביצוע העבודה. המעביד והאחראי במקום העבודה מטעמו חייבים להבטיח כי מקום העבודה יהא כזה שיבטיח את שלומם של העובדים על-מנת שעובד שהגיע למקום העבודה בבוקרו של יום כשגופו שלם יצא את מקום העבודה בערבו של היום במצב זהה. לפיכך על המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים שימנעו את הסכנות שהעובד חשוף אליהן, סכנות שעל המעביד להיות ער להן ואשר כרוכות בעבודה שהעובד מבצע מטיבה ומטבעה (ע"א320/90 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' מחמוד [13]). חומרתה והיקפה הנרחב של תופעת תאונות העבודה, אופיין המיוחד של תאונות אלה והעובדה שביכולתו של המעביד לפעול למניעתן בנקיטת אמצעים סבירים משמעם כי לעקרון ההרתעה יש חשיבות יתרה בתאונות, בכלל, ובתאונות בעבודה, בפרט." (שם, עמ' 76).

27. כמו כן בבואה לבחון את יסודות עוולת הרשלנות ובכלל זה את קיומם של אחריות מושגית וקונקרטית היא קבעה ביחס לאחריות מושגית כי:

"מבחינת יחסי הקירבה בין המערער למשיב 2 אני מוצאת כי מתקיימת חובת זהירות מושגית. ..עצם היותו של המשיב 2 מנהל העבודה במקום יש בה כדי להקים חובת זהירות מושגית כלפי המערער בכל הקשור לסכנות לגופו של העובד הנובעות מעצם העבודה המוטלת עליו והנתונה לפיקוחו של מנהל העבודה... למנהל העבודה, שהוא הממונה בשטח על העובדים ואמור לספק פתרונות לסוגיות המתעוררות, לרבות סוגיות בטיחותיות, יש ברבים מן המקרים יכולת למנוע סיכונים. בדרך-כלל הוא מיומן בעבודה יותר ממרבית העובדים, ויש לו קשר לגורמים השונים בחברה שאליהם הוא יכול לפנות בבקשה לנקוט אמצעי זהירות שאינו יכול לנקוט בעצמו. לפיכך על מנהל העבודה לנקוט אמצעי זהירות סבירים על-מנת למנוע סכנות הצפויות לעובדיו, ובין היתר לדאוג כי העובדים ישתמשו באמצעי בטיחות (כגון משקפי מגן, חליפות מגן וכד'), לפקח כי כללי הבטיחות נשמרים ולתת לעובדים הוראות כיצד לבצע את העבודות המוטלות עליהם באופן בטיחותי. היקפה של חובת הזהירות משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבותיו: "יש שמדובר בחובה לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, במקרים אחרים מצוינת החובה להזהיר את העובד מפני סכנות קיימות, ולעתים מודגשת החובה למנוע מהעובד סיכונים בלתי רגילים..." (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ בעמ' 229)."

28. ובאשר לקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית נקבע על ידיה – ביחס לנסיבות המקרה שם כי מאחר שהמשיב 2 היה האחראי היחיד למעשה לעבודתו של המערער, שכן ממנו הוא קיבל הוראות והסברים על העבודה, הוא אשר סיפק את כלי עבודתו של המערער ואף לעיתים הצטרף אל המערער בעבודתו. המערער, לעומת זאת, לא היה מיומן בעבודות מסוג אלה ולא היה מודע לסכנות הטמונות בעבודה זו ולאמצעי הזהירות והבטיחות אותם היה צריך לנקוט. לאור נימוקים אלה קבעה השופטת ארבל בפסק הדין, כי מנהל עבודה סביר היה צריך לצפות את הנזק (שם, עמ' 79 לפסה"ד).

ומן הכלל אל הפרט:

29. לטעמי וכעולה מהראיות כולן ומעדותו של הנתבע 3 בפרט, הוא והנתבע 2 שהו באתר יום יום ולמעשה שימשו כמפקחי העבודה בפועל, אף אם לא כונו כך, והם אשר הדריכו את התובע כיצד לעבוד [ראו עדותו של הנתבע 3 עמ'25 ש' 24-30; עמ' 30 ש' 1-7].

30. משכך יש לראות בהם כמפקחי עבודה והאחראים באופן ישיר ליצירת סביבת עבודה בטוחה. משכשלו להוכיח שהמכונה עליה עבד התובע הייתה תקינה או כי פעלו בכל דרך אפשרית ליצור סביבת עבודה בטוחה לרבות להדריך את התובע, הרי שיש מקום להטיל עליהם אחריות אישית.

31. בהינתן כל האמור אני קובעת כי ככל שתוכח אחריות אזי יהיו הנתבעים 1-3 חבים בנזקי התובע ביחד ולחוד כאשר הנתבעת תחוב בנזקי התובע מכח אחריות שילוחית וכן מכוח סעיף 53 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, בעוד שהנתבעים 2 ו-3 יחויבו מכח אחריות אישית המוטלת עליהם בהיותם מנהלי הנתבעת.

לשון אחר, לו תוכח אחריות כי אז יחויבו הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד.

נסיבות התאונה:

32. כאמור לגרסת התובע, הוא נפגע שעה שהדיסק מכונת החיתוך עליה עבד השתחרר ממכונת החיתוך שלא הייתה מוגנת כנדרש [ראו סעיפים 8-9 לת/1 וכן עדותו מיום 21.11.18 עמ' 18 ש' 15-18, ש' 23-30). הנתבעים מנגד טוענים, כי מדובר בעדות יחידה ובעצם לא הוכח כי המכונה לא הייתה מוגנת או כי הדיסק אכן פגע בתובע. בכל מקרה טוענים הנתבעים, כי גם אם יוכח שהתובע אכן נפגע כנטען על ידו, הוא נפגע כתוצאה מרשלנותו הבלעדית ואין לו אלא להלין על עצמו.

33. לאחר שבחנתי את הראיות שהונחו לפניי, לרבות עדותו של התובע, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע הרים את הנטל והוכיח שהוא אכן נפגע כתוצאה מהתנתקות של הדיסק מהמכונה שלא היתה מוגנת ואסביר דבריי:

34. הכלל המשפטי הוא כי במקרה בו קיימת עדות יחידה של בעל דין, הרי שעפ"י סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א 1971, (להלן: "הפקודה") באין סיוע לעדות זו באמצעות ראיה חיצונית וממקור נפרד, דין התביעה להידחות [ראה י. קדמי "על הראיות" דיונון (חלק 1) עמודים 131-142].

35. חריג לכלל הינו מקרה בו העדות היחידה תמצא אמינה גם במקום בו לא הוצג חיזוק או סיוע חיצוני כדרישת המחוקק. [ראו ע"א 62/79 יעקב פור בנימין נ' אליהו חברה לביטוח, פד"י לה' חלק 2 547 בע"מ 550].

36. יישום האמור בענייננו - בהיות עדותו של התובע לפניי באשר לנסיבות התאונה סדורה וברורה מצד אחד, ולאור האמור במסמכים שהוגשו מצד שני, [ראו המסמכים הרפואיים מבי"ח קפלן מיום האירוע; תצהיר תשובת לשאלון שנענה על ידי הנתבע 3 – תשובות לשאלות 11-12; עדותו של הנתבע 3 ע' 22 ש' 19-28; סעיפים 8-9 לתצהיר עדותו הראשית] ראיתי לקבוע כי עדותו באשר לנסיבות בהן התרחשה התאונה - אמינה ואני מקבלת אותה.

37. לא זו אף זו - גם לו ניתן להצביע על סתירות בגרסת התובע כטענת הנתבעים, הרי שלדידי מדובר בסתירות לא מהותיות ובוודאי שאין המדובר בסתירות שיש בהן כדי לתמוך בטענת הנתבעים ולפיה גרסת התובע אינה אמת.

38. ועוד, גרסת התובע באשר לנסיבות התאונה פורטה בהרחבה בסעיף 8 לתצהירו ואם אכן סברו הנתבעים כי גרסתו באשר לנסיבות התאונה אינה מתיישבת עם המציאות, מדוע לא קיבל הדבר ביטוי במסגרת תצהיר עדותו הראשי של הנתבע 3?

למעלה מן הצורך אוסיף, כי בכל מקרה ניתן למצוא חיזוק לגרסת התובע כמצוות סעיף 54 לפקודה בראיות שהוגשו. כך למשל ניתן למצוא סיוע בתצהיר תשובותיו לשאלון (תשובות 11+ 12 וזאת במשולב עם עדותו לפני בעמ' 22 ש' 26-28):

"12. בעת חיתוך ברזלים מקירות ממ"ד בגלל אחיזה רפויה וזלזול השתחרר הדיסק מאחיזתו ופגע בכף יד ימין ובחלק העליון של החזה מצד שמאל"

ובעדותו לפניי:

אני יוצא מנקודת הנחה שהעובדים שלי נאמנים וישרים, התקשרו אלי ואמרו לי שהיתה תאונה באתר, הנחתי שזה נכון מה שכתבתי פה זה מה שהנחתי, אני לא זוכר מי מהעובדים אמר לי על התאונה".

הינה כי כן, הנתבע 3 אינו מכחיש כי מישהו מעובדיו הודיע לו בזמן אמת כי ארעה תאונה.

ועוד, גם בתעודת חדר מיון מיום האירוע נרשם במפורש כי התובע נפגע במהלך עבודה עם דיסק. [בעניין אחרון זה ראו דברי כב' השופט יצחק עמית בע"א 46984/04/14 עזרן נ' עיריית אשקלון (15.6.15)סעיף 6 א' לפסק הדין]

39. בהינתן כל האמור עד כאן, חזקה על התובע שהרים את הנטל והוכיח כי אכן נפגע כנטען על ידו שעה שעשה שימוש במכונת חיתוך לא מוגנת ודיסק החיתוך השתחרר ופגע בידו.

דיון בשאלת האחריות:

40. משקבעתי את נסיבות התרחשות התאונה, עלי לדון בשאלה האם חלה על הנתבעים חובת אחריות והאם חובה זו הופרה על ידם בכלל, ובאופן שגרם להתרחשות התאונה בפרט. ככל שהתשובה חיובית כי אז ככל שהתובע יוכיח קיומם של נזקים כתוצאה מהתאונה יהא על הנתבעים לפצותו.

המסגרת המשפטית:

41. כאמור, עניינה של תביעה זו רשלנות מעבידים נטענת, אל מול נזקיו הגופניים של עובד. חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של מעביד כלפי עובדו נדונה בהרחבה בלא מעט פסקי דין וההלכות בעניין זה ברורות וידועות.

42. כך ראו למשל את שנקבע בע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר נ' מזל עבדי (החלטה מיום 22.6.14 פורסם בנבו, פסקה 9):

" במקרים המשתייכים לליבת דיני הנזיקין - אלו המקרים של חובת הזהירות המוכרת - ממילא הוכרה חובה מושגית ולכן אין צורך להתעכב על דיון ארוך ברכיב זה. הניסיון מלמד שברוב המכריע של המקרים הללו אין כל בעיה בקביעת החובה גם ברמה הקונקרטית. לכן אין טעם להתעכב עליה. די להציג בהתחלה את השאלה הכללית ברמת הפשטה קונקרטית בהתאם לנסיבות התיק. אמנם יכולה להתעורר וריאציה עובדתית שמקימה שיקולים שונים מהרגיל. או אז הבחינה עשויה להיות מורכבת יותר. אך על דרך הכלל הדיון בתביעות הרגילות בהן חובת הזהירות מוכרת יתמקד ביסוד ההתרשלות או הקשר הסיבתי. למשל, עובד שנפגע במקום העבודה וטוען כי מעבידו לא סיפק לו תנאי עבודה ראויים, או מטופל שטוען כי רופא לא הסביר לו את כל הסיכונים הכרוכים בטיפול מסוים. בתיקים מעין אלו, השאלה בדרך כלל לא תהיה האם הנתבע חב חובת זהירות, אלא האם הפר אותה. אגב, הנתבעים גם הם נוהגים כך ובצדק. לכן, כאשר חובת הזהירות מוכרת, די להציג את שאלת החובה בצורה כללית עם התייחסות לנסיבות המקרה".

43. לנוכח האמור אין מחלוקת כי חלה על מעביד (הנתבעים בענייננו) חובת זהירות מושגית וקונקרטית לספק לעובדיה, (לתובע בענייננו) תנאי עבודה ראויים.

משקיבלתי את גרסת התובע כי נפגע שעה שעקב שימוש במכונה לא מוגנת השתחרר ממנה דיסק החיתוך והוא נפגע, יש לבחון האם יש באמור כדי להוות מפגע בעטיו הפרו הנתבעים כמעבידי התובע את חובתם כלפיו- כעובד, לספק לו תנאי עבודה ראויים.

44. לטעמי התשובה לשאלה זו חיובית. ואסביר:

א. מעדות הנתבע 3 לפני עולה מדובר במכונה מסוכנת וכי העובדים עליה מקבלים הדרכות אשר מתועדות בספר הדרכה, וכן מתועד אישור מאת העובדים כי קיבלו הדרכה . דא עקא וספר הדרכות שכזה לא הומצא [ראו עדות הנתבע 3 בע' 30 ש' 1-9] לא זו אף זו בעניין זה נתגלו סתירות בעדותו של הנתבע 3. בעוד שבתחילה הסביר כי בחלוף 3 שנים הוא משמיד את יומני ההדרכה, הרי שלשאלת ב"כ התובע האם במועד התביעה היו ברשותו יומני ההדרכה השיב הנתבע 3 בחיוב.

ב. הנתבעים גם לא המציאו רישומים אודות בדיקות שנערכו מעת לעת למכונות החיתוך כנטען על ידי הנתבע 3 בעדותו.

ג. זאת ועד הנתבעים בחרו שלא להעיד את הנתבע 2 שמעדותו של הנתבע 3 עולה כי יכול והוא זה שהדריך את התובע .

ד. על התנהלותם זו של הנתבעים חל הכלל המשפטי ולפיו:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בביהמ"ש הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו הייתה זו ראיה נסיבתית. כך, ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית - היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה". (קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"ט-1999, עמ' 1391).

45. בהינתן כל האמור ולאחר ששקלתי, אני סבורה כי התובע הרים את הנטל והוכיח כנדרש במשפט האזרחי כי הנתבעים לא סיפקו ולא דאגו לסביבת עבודה בטוחה לרבות לכלי עבודה תקינים ובטיחותיים.

כמו כן לא הוכח כי הנתבעים דאגו להעביר לתובע הדרכות בטיחות. משכך אני קובעת כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע ועל כן הם אחראים לנזקיו.

אשם תורם:

46. כבר נקבע בפסיקה כי לא בקלות יוטל אשם תורם על עובד. אשם תורם כאמור יוטל רק במקרים נדירים בהם אשמו של העובד לקרות התאונה הנו בולט וברור [בעניין זה ראו ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז [פורסם בנבו] (החלטה מיום 27.12.10 וכן, ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ , פ"ד נט (3) 66 2004].

47. בעניינו - הנתבעים טוענים כי יש לייחס לתובע רשלנות תורמת עיקרית בהיותו עובד מיומן, שכן לדבריו שלו עובר לעבודתו אצלם הוא עבד בבניין שנים רבות ולכן היה עליו לדעת כיצד יש להפעיל מכשירים כדוגמת המכונה באופן בטוח. זאת ועוד בהיותו עובד מיומן היה עליו לדעת כי המכונה אינה ממוגנת ועל כן היה עליו להתריע על כך לנתבעים ובוודאי שאסור היה לו להפעיל את המכונה.

לנוכח הפסיקה הנוהגת אין בטענות אלה של הנתבעים די כדי למלא אחר הדרישות שנקבעו בפסיקה לאותם מקרים בהם יש להטיל אשם תורם על עובד.

בעניין זה ראו זה את שנפסק בע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פד"י מה (2) 593, 598 (1991):

".. נטיית הפסיקה היא להקל עם עובד ביחוס רשלנות להתנהגותו. יסודה של נטיה זו הוא בעובדה שעל המעביד, אשר לו השליטה באמצעי הייצור, לדאוג לקיומם של תנאי עבודה ושל שיטות עבודה נאותים, תוך נקיטת אמצעי הדרכה ופיקוח שיהיה בהם, ככל האפשר, למנוע נזק מעובדיו גם כשאלה עלולים במהלך העבודה לחטוא בהתרשלות".

48. סיכומם של דברים - לא מצאתי להטיל על התובע אשם תורם. הגם שהתובע היה עובד בניין מיומן עדיין עדותו באשר לאופן התרחשות התאונה כמו גם מצבה של המכונה לא נסתרה, ולכן גם אם לא נהג במלא הזהירות אין להטיל עליו אשם תורם:

"... עובד העושה עבודה מסוכנת למען מעבידו אינו נותן את דעתו תמיד רק על בטחונו האישי שלו. אין זה ממידת הסבירות לדרוש ממנו שינהג כן ולבוא אליו בטענה שאילו עשה את הכל כדי להישמר על נפשו, הייתה הסכנה חדלה להיות סכנה. בוודאי עליו להיזהר בעבודתו. אבל יש להכיר בכך שדווקא אצל העובד הטוב קיים הרצון לעשות את מלאכתו היטב, ולשם כך הוא מוכן אפילו לקבל על עצמו סיכוני גוף. ועוד הכירו בתי המשפט גם בכך שכרגיל העובד אינו עושה את עבודתו בתנאים המאפשרים לו לשקול בישוב הדעת את הסיכונים לעומת הצורך לעשות את המלאכה, כדרך שאנו עושים לאחר מעשה באוירה שקטה של אולם המשפטים.." [בע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פד"י יט (3) 205, 212.211 (1965)].

49. לנוכח קביעותי אלה נפנה ונדון בנזקי התובע, כאשר ראשית אדון בנכותו הרפואית, לאחר מכן בנכותו בתפקודית וכפועל יוצא באבות הנזק הנטענים ובשיעור הפיצוי לו הוא זכאי בגינם.

שאלת הנזק

הנכות הרפואית:

50. כאמור הן התובע והן הנתבעים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם [התובע 12% הנתבעים 5%] כאשר לנוכח הפערים בין חוות הדעת מונה ד"ר ויגלר כמומחה אורטופד מטעם בית המשפט.

51. ד"ר ויגלר נחקר על חוות דעתו הן בשאלת גובה הנכות הרפואית והן בשאלת הנכות התפקודית. עדותו לפני היתה ברורה סדורה ולא נסתרה ומשכך לא מצאתי כל סיבה שלא לקבלה.

52. בכל מקרה - כעולה מסיכומי הצדדים לאחר חקירת המומחה כאמור שוב אין מחלוקת באשר לשאלת לגובה הנכות הרפואית והמחלוקת נסבה אך ורק לעניין שיעור הנכות התפקודית.

53. משכך אני קובעת כי נכות הרפואית של התובע הינה כקביעת המומחה בחוות דעתו דהיינו 7%.

הנכות התפקודית:

54. ככלל, נהוג להבחין בין נכות רפואית לבין נכות תפקודית, כאשר הנכות התפקודית היא למעשה השפעת הנכות הרפואית על תפקוד התובע בכל תחומי החיים. בכדי לקבוע את נכותו התפקודית של תובע, יש לבחון את מכלול הנתונים המשליכים הן על תפקודו והן על השתכרותו וכושר השתכרותו בכל מקרה ומקרה בנפרד. ודוק, אין בהכרח זהות בין הנכות התפקודית לגריעת ההשתכרות עצמה, אולם, גריעה בשכר, כשלעצמו, כאשר עסקינן בנכות אורתופדית למשל, יכולה להעיד על זיקה בין שיעור הנכות הרפואית לבין שיעור הנכות התפקודית. [בעניין זה, ראו דברי כבוד השופט עמית בע.א. 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ [פורסם בנבו] (החלטה מיום 11.1.15).

55. בענייננו:

לטענת התובע יש לקבוע כי נכותו התפקודית הינה בשיעור של 20% וזאת בין השאר בהתבסס על:

א. היות התובע עובד כפיים אשר עקב התאונה אינו יכול עוד לעבוד בעבודה פיזית מאומצת או להרים משאות ועל כן אינו כשיר לעבוד בבניין.

ב. חוסר השכלתו והיותו מיועד לעבודה פיזית מאומצת – מה שפגע ביכולתו וסיכוייו להשתלב במסגרת תעסוקתית כלשהי זולת עבודה בבניין, עבודה הדורשת מאמץ פיזי.

מנגד טוענים כי לא נותרה לתובע נכות תפקודית וזאת בהתבסס בין השאר, על הנימוקים הבאים:

א. לדברי המומחה מדובר בהגבלה קלה וכי למעשה:

"מבחינת תפקוד היד, ניתן לעשות כמעט הכל עם המגבלות של התעייפות במאמץ או הרמת חפץ כבד. אני מתכוון לירידת כל גס" [עמ' 14 ש' 20-22].

ב. התובע שב לעבודה סדירה ובכל מקרה המומחה אינו צופה החמרה או שינוי לרעה במצבו.

56. לאחר שעיינתי בחוות הדעת שהגישו הצדדים, לרבות בחוות דעת מומחה בית המשפט , ולאחר שהתרשמתי מעדות המומחה והתובע לפניי, לא שוכנעתי כי נתקיימו תנאים המצדיקים חריגה מן הכלל לפיו בהעדר נסיבות מיוחדות יראו את הנכות הרפואית כזהה לנכות התפקודית [ראו ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו חברה לביטוח (ניתן ביום 31.1.2008) [פורסם בנבו].

57. בהינתן כל האמור ראיתי לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע זהה לזו הרפואית והינה בשיעור של 7%.

הנזקים:

58. לנוכח כל קביעותי עד כאן נבחן להלן את נזקיו של התובע לפי אבות הנזק השונים.

קביעת בסיס השכר:

59. כאמור התובע טוען כי יש לחשב את הפסדיו על בסיס שכר יומי של 200 ₪ ביחס להפסדי העבר ועל בסיס שכר יומי של 300 ₪ ביחס להפסדי העתיד.

הנתבעים מאידך טוענים כי שכרו של התובע עמד על 150 ₪ [ראו תשובה 6 לתצהיר תשובות לשאלון - ת/3; עדותו של הנתבע 3 בעמ' 27 שו' 25-26; וכן ראו תלושי שכר שצורפו לתצהיר התובע - ת/1]

60. בע"א 4351/13 כלל חברה לביטוח נ' וינטר דבורה ואח', (החלטה מיום 11.11.13, פורסם בנבו) חזר כבוד השופט י. עמית על ההלכות אליהן התייחס גם בפסק דינו בע"א 2648/11 אסייג נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפו"ל) בפסקה 5 (החלטה מיום 25.9.11, פורסם בנבו) בכל הקשור לנטל ההוכחה המוטל על כתפי הטוען להכנסה "בשחור":

" לא למותר לציין כי על פי הפסיקה דהיום על נפגע הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראייה גבוה במיוחד, מן הטעם ש"מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת" (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995). לכך יש להוסיף, כי מטבע הדברים יש לניזוק אינטרס להגדיל את גובה ההכנסה, ולכן בתי המשפט נוטים לנהוג זהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעות נזיקין (ראו ע"א 9813/07 טובה נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.8.2009) (להלן: עניין נעים); השוו ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי קרדוניס (לא פורסם, 18.8.1998)). אף יש לקחת גם בחשבון את שיקלול הסיכוי, או שמא הסיכון, כי הנפגע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של רשויות המס, שאז היה לוקה ב"עשר מיתות בית דין", החל משומות וקנסות למיניהן וכלה בהליכים פליליים (ראו פסק דיני בת.א. (חי') אורפלי נ' ג'ורבאן (לא פורסם, 12.4.2005)). יש קולות המהרהרים שמא הגיעה העת לדחות כליל את הטענה להכנסה לא מדווחת מטעמים של מדיניות שיפוטית שלא יצא חוטא נשכר ובטעמים של מעין "השתק שיפוטי" (ראו דברי השופט רובינשטיין בעניין נעים לעיל, ופסק דיני בת.א. (מחוזי חיפה) 355/07 עזבון המנוח נ' פלוני (לא פורסם, 13.9.2009). למיצער, יש הסבורים כי יש להשתיק את הניזוק-החי מלטעון להכנסה לא מדווחת, להבדיל מעזבונו או תלוייו של הניזוק-המת, מקום בו התאונה גרמה למות הניזוק".

61. אומר כבר כעת כי יישום הכללים במקרה שלפנינו מלמד כי דין טענותיו של התובע לפיהם השתכר סך של 5,500 ₪ לחודש להידחות:

1. הנטל להוכיח את התביעה כמו גם את בסיס השכר, מוטל על התובע "בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה". לטעמי התובע כשל מלהוכיח כי עובר לתאונה עמד על 5,500 ₪ .
2. למעט עדות שלו בעניין זה ואמירות כלליות אודות אופן תשלום השכר בענף הבניה

בכלל, לא הביא התובע ולו בדל של ראיה לשם תמיכה בטענתו אודות השכר שקיבל ואופן התשלום.

ג. כעולה מההלכות הנוהגות הרי שרף ההוכחה הנדרש כדי להוכיח שכר גבוה מזה המופיע בתלושי השכר הינו גבוה.

ד. לטעמי בהינתן העובדה כי למעט עדותו של התובע לא הובאה כל ראיה לשם תמיכה הרי שהתובע לא עמד ברף ולא הרים את הנטל להוכיח כי שכרו היה גבוה כנטען על ידו.

ה. לאור כל האמור אני קובעת כי שכרו של התובע יחושב עלך בסיס שכר יומי של 150 ₪.

ו. זאת ועוד, על-פי התלושים שהציג [לחודשים ספטמבר 2007 – דצמבר 2007 כולל] עולה כי הוא עבד בין 14 ל – 18 ימים בחודש ובממוצע 16 יום לחודש.

ז. לפיכך שכרו החודשי לצרכי חישוב הנזקים להלן יעמוד על 2,400 ₪.

הפסד שכר בעבר

אי כושר מלא

62. לטענת התובע מאז התאונה הוא לא שב לעבודה לא אצל הנתבעים ולא בישראל. לדבריו מאז התאונה עבד בעבודות מזדמנות בכפרו.

עיון בתלושי השכר שצרף התובע מלמד כי הוא קיבל שכר גם בחודש נובמבר וגם בחודש דצמבר 2007.

לפיכך ובהינתן בתקופות בהן היה מאושפז ובקביעות המומחה באשר לתקופת אי הכושר הזמני ראיתי לפסוק לתובע פיצוי גלבואלי בסך של 6,500 ₪.

מתום תקופת אי הכושר הזמני ועד היום:

63. לאחר ששקלתי ובהעדר ראיות בדבר שיעור השתכרותו של התובע בתקופה זו אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי אכן בפועל נגרמו לו הפסדי שכר כנטען על ידו.

הפסד שכר לעתיד:

64. מעדות הנתבע עולה כי לו היה התובע ממשיך לעבוד אצלו כי אז לאחר כחצי שנת עבודה היה מעלה את שכרו.

65. בנסיבות הפסד שכרו של התובע לעתיק יבוצע על בסיס שכר של 250 ₪ ליום ולחודש (16 ימי עבודה) על סך של 4,000 ₪.

4000 ₪ X 7% נכות X 137.0434=38,000 ₪ (במעוגל)

הפסדי פנסיה

66. עפ"י הדין זכאי התובע לפיצוי גם בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות. לנוכח הפסיקה הנוהגת [ראו ת"א (מחוזי חי) 16951/04/10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר (2013)] ולאור כל האמור לעיל, אני מעמידה את הפיצוי בגין אב נזק זה (עבר ועתיד) על סך של 4,800 ₪ (במעוגל).

עזרת הזולת:

לעבר:

67. מדובר ב"נזק מיוחד אותו יש להוכיח כדבעי. לנוכח טיב הפציעה, מיקומה ומשך תקופת אי הכושר שאושרה לתובע בגין פגיעה זו על ידי מומחה בהמ"ש, הגם שכאמור התובע לא הוכיח כי נגרם לא נזק בעין אני מוכנה להניח כי בתקופת אי הכושר נזקק ע לעזרה מוגברת מאת בני משפחתו ועל כן ועפי הפסיקה הנוהגת [ ראו ת"א (מחוזי חיפה) 32942/04/11 פריג' נ' המאגר הישראלי לביטוי רכב - הפו"ל (23/3/15)] ראיתי להעמיד את הפיצוי על 5,000 ₪ .

68. מאז התאונה חלפו כ- 13 שנה חרף זאת התובע לא המציא ולו בדל של ראיה ממנה ניתן ללמוד כי נזק לעזרה בשכר. לפיכך ובהתאם לכלל הנוהג בדיני הנזיקין ולפיו העבר מלמד על העתיד אני קובעת כי התובע לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי הוא זכאי לפיצוי בגין אב נזק זה.

כאב וסבל

69. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאור מכלול הנסיבות ולרבות תקופות אי הכושר, גיל התובע שיעור הנכות ומיקומה ראית לפסוק לתובע פיצו בסך של 25,000 ₪.

70. לסיכום:

לנוכח כל האמור נזקי התובע בגין התאונה הינם כדלקמן:

הפסדי עבר: 6,500 ₪

הפסדי עתיד: 38,000 ₪

פנסיה 4,800 ₪

עזרת זולת עבר ועתיד: 5,000 ₪

כאב וסבל 25,000 ₪

סה"כ 79,300 ₪.

סוף דבר:

71. א. התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובע, ביחד ולחוד סך של 79,300 ₪ וכן ישאו

בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 16,000 ₪.

ב. הנתבעים גם ישאו בהוצאות התובע, לרבות חוות דעת רפואיות [לפי קבלות], כאשר סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתם ועד לתשלום המלא בפועל

72. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים כמקובל.

5129371

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.

54678313

ניתן היום, ח' טבת תש"פ, 05 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.