<#2#>

נוכחים:

התובע: נוכח

סוכן הביטוח של מר אזמוז אדהאם: מר מלחם ראשיד

מר אזמוז אדהאם – נהג הרכב הראשון בעת תאונת השרשרת

נציגת הנתבעת 1: הגב' מיטל סולומון

הנתבע 2: נוכח

פרוטוקול

<#3#>

החלטה

הנני מצרפת כנתבע נוסף את נהג הרכב מר אילן פתאל.

לעניין זה אני מפנה לפס"ד בת.ק: 3333/04 מפי כב' השופט טננבוים:

"דרך המלך היא תביעתם של הפוגע בתאונה ושל מבטחתו יחדיו. עקרון סופיות הדיון והצורך בסיום סכסוכים יוגשמו בדרך הטובה ביותר רק על ידי תביעת כל הנתבעים ה"פוטנציאלים" באותה תביעה..."

<#4#>

ניתנה והודעה היום כ"ג אלול תשע"ד, 18/09/2014 במעמד הנוכחים.

לבקשת ביהמ"ש, הצדדים עורכים שרטוט של אופן התרחשות התאונה לגרסתם.

השרטוט סומן א'.

התובע מסביר לביהמ"ש באמצעות השרטוט ורכבי הדגמה את אופן התרחשות התאונה לטענתו, לאחר שהוזהר כחוק:

נסעתי בערב בשעות החשיכה מהעבודה לכיוון שבי ציון, היה פקק. באיזה שהוא שלב התחלנו לנוע, מכונית מקדימה התחילה לזוז וגם אני התחלתי לנסוע והנתבע היה אחריי. נסענו במהירות של 40 קמ"ש לערך ושוב כל כלי הרכב נעצרו. אדהאם עצר לפניי, אני עצרתי אחריו ושמרתי על מרחק ביני לבין אדהאם של כמטר, בגלל שהעצירה היתה פתאומית הסתכלתי במראה והרגשתי שיכול להיות שמישהו ייכנס בי מאחור, ראיתי והרגשתי שהנתבע 2 נכנס בי מאחור ובשל ההדיפה פגעתי ברכבו של אדהם. לחצתי על ברקס ככל שיכולתי, ובשל ההדיפה קדימה פגעתי ברכבו.

הנתבע מסביר לביהמ"ש באמצעות השרטוט ורכבי הדגמה את אופן התרחשות התאונה לטענתו, לאחר שהוזהר כחוק:

אני נסעתי לכיוון נהריה, היה פקק באמת כמו שאמר התובע. נסענו במהירות של כ-30-40 קמ"ש, כמו שאמר התובע, וזהו פגעתי מאחור ברכבו של התובע.

הגב' סולומון:

אנחנו שילמנו את הנזק שנגרם לרכב התובע ואנו סירבנו לשלם את הנזקים בחלק הקדמי וזאת כיוון שזו הצטרפות לתאונה קיימת. אנו טוענים שלא היתה הדיפה.

התובע:

אני הרגשתי מכה חזקה אחת מאחור ואח"כ מכה מקדימה, כשנהדפתי לרכבו של אדהם.

הנתבע 2:

אני מציג לעיון ביהמ"ש בטלפון צילומים של הרכבים. יצאנו מהרכב ואדהם אמר שהכל בסדר.

מר אזמוז אדהאם – נהג הרכב הראשון בעת תאונת השרשרת, לאחר שהוזהר כדין מעיד:

כל מה שאמרו הצדדים נכון, היינו לכיוון נהריה, ואני הייתי בעצירה מוחלטת כאשר קיבלתי את המכה מאחור. אני לא פגעתי באף רכב שהיה לפניי. אז אני ירדתי מהרכב והגיע אליי הנתבע 2 ואמר שהכל בסדר מבחינה גופנית. אני גם ביררתי שהכל בסדר מבחינה גופנית. נגרם לי נזק לרכב. אני מציג לביהמ"ש באמצעות מכשיר הטלפון הנייד צילומים של הרכבים לאחר קרות התאונה. אני לא יודע לומר לביהמ"ש מה היה הנזק ומה היה הסכום ששילמנו לתיקון הרכב, כי אשתי טיפלה בכך.

נציגת נתבעת 1:

יש לנו מחלוקת לעניין הנזק. אנחנו דנים היום בעניין מוקד החזית. אנחנו שילמנו את נזקי המוקד האחורי באופן מלא וכן את שכר טרחת שמאי. אני מפרטת בפני ביהמ"ש ממה מורכב הסכום של 1,306 ₪ אשר אותו דורש התובע: נזק קדמי בסך של - 250 ₪, תוספת מע"מ על פי חוו"ד השמאי לנזקים גם הקדמי וגם האחורי – 934 ₪, וכן תוספת של 122 ₪ של מע"מ לשכר טרחת השמאי. אני מפנה את ביהמ"ש לנספח ח' לכתב התביעה למסמך מרואה החשבון שאומר כי הוא בעל עסק שפטור ממע"מ. גם בעניין המע"מ בשכ"ט השמאי הוא יכול להזדכות וזה מוכר כהוצאה מוכרת.

ביהמ"ש מבקש מהצדדים לצאת מאולם ביהמ"ש על מנת להכתיב את פסק הדין.

פסק דין

בפניי תביעה רכושית בגין תאונת דרכים.

א. רקע משפטי לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי

1. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.
2. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).
3. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.
4. לכלל זה ישנם מספר חריגים – אלה הם המקרים בהם נטל השכנוע עובר אל כתפי הנתבע [במקרה של טענת הודאה והדחה (וראה: רע"א 7454/96 איזבנסקי נ' טיטלבום (לא פורסם)); במקרה של נזק ראייתי כבד (וראה: ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5)54); וכן במקרים נוספים] או המקרים בהם אין די בקיומה של הטיית מאזן ההסתברויות, ויש צורך בהרמת נטל הוכחה כבד יותר [דך למשל בתביעות נגד עיזבון (וראה: ע"א 5997/92 מלק נ' עיזבון דויטש, פ"ד נא(5)1), בתביעות נגד קטין, חולה נפש או נעדר (ס' 54(3) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971); וכן במקרים נוספים].
5. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם בנבו (05/10/2006)).
6. לדוגמה, ניתן לבחון סיטואציה בה פלוני, בעל עסק לממכר מוצרי כתיבה, טוען כי מכר בהקפה לאלמוני כלי כתיבה לילדיו, וזה האחרון אמר כי ישלם לפלוני חובו כעבור חודש ימים. משעבר חודש ימים זה ואלמוני לא הגיע לפרוע חובו, הגיש פלוני תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות על מנת שזה יחייב אלמוני לשלם חובו לפלוני.

על מנת שבית המשפט יפסוק לטובתו של פלוני ראשית עליו לשכנע את בית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר בהקפה בה פלוני מכר לאלמוני הציוד. כיצד יוכיח פלוני לבית המשפט כי אכן נערכה עסקת מכר מעין זו?

אם ימציא לבית המשפט כרטסת עסקו ובה מצויה חתימתו של אלמוני ליד פרטי העסקה (מועד עריכתה, הפריטים שנרכשו, פירוט התחייבות אלמוני לפרוע חובו כעבור חודש ימים ואולי אף הקבלה עצמה ובה מפורטים רכיבי הציוד שנרכש), כי אז יעמוד פלוני בשני הנטלים (נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות) ויקל על בית המשפט לפסוק לטובתו.

היה ואלמוני יתכחש לחתימה המתנוססת על הכרטסת והנטענת כשלון, יהא עליו לבסס אמירתו זו ולהביא ראיותיו לפיהן החתימה הנחזית כשלו איננה שלו אלא מזויפת, ואו אז בית המשפט יפעיל שיקול הדעת המצוי בידיו בכדי לפסול אילו מן הראיות היו חזקות יותר בכדי לגבור על זולתן.

1. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.
2. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.
3. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.
4. "תכליתו של בית משפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה בבית משפט רגיל. זאת על ידי מתן אפשרות לקיים הליך מהיר, בסכומי כסף נמוכים וללא פורמאליות והכל בבית משפט מיוחד. בכך נפתחים בפני האזרח הקטן שערי בית המשפט כאשר הוא סבור כי נגרם לו עוול. כל זאת במטרה להבטיח הליך מהיר וצודק, שיאפשר לבעלי הדין להביא את עניינם לבית המשפט, ויאפשר לבית המשפט להכריע בעניין העומד בפניו במהירות וביעילות.

לדעת המחוקק הליך של תביעה קטנה צריך להתחיל ולהסתיים בבית המשפט לתביעות קטנות בהליך יעיל ומהיר ולשם כך נקבעו סדרי דין מיוחדים ואין לצדדים זכות קנויה לקיים חקירה נגדית ולעמוד על קיום סדרי הדין הרגילים הכל באם נשמרו זכויותיהם והתקיים הליך הוגן וצודק בצד היותו יעיל...". (רת"ק 46662-05-14, מזרחי נ' ליצקי מיום 15.7.14, בפני כב' השופטת ישראל קראי-גירון.

ב. שמעתי את גרסאות הנהגים אשר הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הפגיעה ברכב התובע, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי דין התביעה להתקבל וזאת מהנימוקים שלהלן:

1. לאחר שמיעת גרסאות שלושת הנהגים אני קובעת כי הנתבע 2 הוא האחראי הבלעדי לקרות התאונה אשר בה נפגעו שלושת הרכבים גם של הנתבע עצמו, של התובע, ושל מר אדהאם אזמוז. היתה פגיעה אחת חזקה של רכב הנתבע 2 ברכב התובע, אשר גרם להדיפת הרכב של התובע לרכבו של מר אזמוז. לא היתה פה כל הצטרפות של הנתבע לתאונה קיימת אלא הוא והוא בלבד גרם לתאונה.

2. מכאן שזכותו של התובע לקבל מלוא הפיצוי לנזק בחלקו הקדמי של רכבו.

3. כמו כן התובע יקבל גם את סכומי המע"מ על פי חוות השמאי לעניין תיקון הנזק וגם לעניין שכ"ט השמאי וזאת מהסיבה כדלקמן: כבעל עסק פטור ממע"מ הוא לא גובה מע"מ כאשר הוא נותן שירותים, אך כשהוא בא לשלם לאחר כגון המוסך בגין נזקים מתאונת דרכים, הוא חייב לשלם מע"מ. לא רק זאת, אלא מצבו נחות ממצבו של בעל עסק אחר מאחר והוא לא יכול לקזז את המע"מ שהוא עצמו שילם מכיסו מהמע"מ אשר הוא גובה מאחרים. במקרה זה התובע לא גובה מע"מ אך עליו לשלם מע"מ כשהוא נזקק לשירותי אחרים ועקב כך שהוא לא יכול לקזז את סכומי המע"מ שהוא עצמו שילם בסכומי המע"מ שהוא גובה יש בכך שוני מעסק רגיל. מכאן שתביעתו של התובע מתקבלת במלואה.

ג.          לעניין הנזק: על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 1,356 ₪. וכן הוצאות בסך של 800 ₪. סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הצדדים מיודעים בזאת כי באפשרותם להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק דין זה.

<#5#>

ניתנה והודעה היום כ"ג אלול תשע"ד, 18/09/2014 בהעדר הצדדים. פסק הדין נמסר לידי הצדדים מיד בתום כתיבתו.

הוקלד על ידי חני טננבאום